שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

השנאה מובילה את עלילת ספרו של אופיר טושה גפלה

חמוש במחברות ובאסטרטגיות נרטיביות, החל אופיר טושה גפלה לכתוב את ספרו האחרון "האורחים" כמי שיוצא למבצע צבאי. בראיון הוא מספר למה הוא מפחד מחוסר נימוס כמו ממלחמות, ועל חשיבות הבהייה וההרהור בתהליך היצירה ■ וגם הפרק הפותח של ספרו

גילי איזיקוביץ
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
טושה גפלה. "זיכרון מעסיק אותי כל הזמן. התנגשויות בין זיכרונות שלך ושל אחרים"
טושה גפלה. "זיכרון מעסיק אותי כל הזמן. התנגשויות בין זיכרונות שלך ושל אחרים" צילום: תומר אפלבאום
גילי איזיקוביץ

אם יש תכונה אחת שאופיר טושה גפלה בטוח בשליטתו בה, זהו הזיכרון הפנומנלי שלו. גפלה זוכר אנשים ותאריכים, שמות ומהלכים, דיאלוגים שהיו באמת וכאלה מסרט, זוטות שלמד אתמול ופרטים שליקט בילדות. מוחו פועל כמכשיר הקלטה נצחי, רושם פכים שוליים לצד מידע חשוב ולעולם אינו שוכח מי אמר לו מה ומתי בדיוק קרה הדבר. אבל הזיכרון עבורו הוא לא רק תכונה יוצאת דופן שבה ניחן, אלא גם דלק יצירתי. "זיכרון בונה זהות וגם תעתועי זיכרון בונים זהות", הוא מסביר. "הזיכרון שלך הוא העוגן והנכס היחידי שלך, ולמרות זאת, זיכרון הוא עניין סובייקטיבי ובעייתי, תלוי נסיבות".

מה זה אומר "תלוי נסיבות"?

"מדהים אותי לראות איך לפעמים אתה ואדם אחר הייתם באותו מקום ויש לכם זיכרון הפוך. זה מסוכן, כי אם אתה בסכנה לאבד את הזהות שלך — על מה תסתמך אם לא הזיכרון? זה כל מה שיש. היום אנשים מתעדים ומתעדים, אבל רוב הזמן אין לדברים חשיבות מעבר ל'היית פה בזמן הזה'. זה מדהים ומעניין אותי, תיעוד הכלום האובססיבי. זיכרון מעסיק אותי כל הזמן: התנגשויות בין זיכרונות שלך ושל אחרים, הקשר שלו לתודעה, זהות ונרטיב — במיוחד במקום שבו אנחנו חיים".

גם אדם קור, גיבור "האורחים", ספרו החדש של טושה גפלה (הוצאת כתר), טרוד בענייני זיכרון ותודעה ומסור לתיעוד אובססיבי של היום־יום. למעשה, כמעט כל האנושות כולה, כפי שהיא מתוארת ב"האורחים", טרודה בעניינים האלה, שכן הזיכרון בספר, כמו גם עצם הקיום, הם עניינים שהתערערו באופן עמוק וטראומטי וסכנה מרחפת מעליהם. מהו האדם בלי זיכרונותיו, שואל הספר.

צילום: הוצאת כתר

אווירה של כאוס ואובדן

בוקר אחד התעוררו כמעט כל בני האדם בעולם וגילו מתנה הממתינה להם מחוץ לדלת הבית. בתוך קופסה נחו נעליים, כאלה שהלמו בדיוק את טעמם ומידתם, ומכיוון שכולם היו משוכנעים שקיבלו את הנעליים במתנה מאהוב, איש לא עמד בפיתוי. אלא שלנעילת המתנה היו השלכות כבדות. מרגע שעלו על הרגליים החלו הנועלים להשתנות ובמשך שבוע, שכונה לימים "שבוע המטאמורפוזה", הלך והשתנה המראה שלהם, וחמור מזה — תודעתם.

תחילה רק הם עצמם זיהו את השינוי כשהביטו במראה, אחר כך ראו אותו אחרים. לבסוף נטמעו בשינוי כליל: כמעט כל בני האנוש בעולם הפכו באותו שבוע לאדם אחר — האדם שעורר בהם את רגשות השנאה העזים ביותר שחשו בחייהם. בסיום השבוע שבו לעצמם, אבל ההשפעה לא השתחררה כליל. בני האדם בעולמו של "האורחים" אולי חזרו לעורם, אבל תת־המודע המשיך לתעתע, ובלילות, במקום את חלומותיהם, חולמים האנשים את חלומותיו של מי ששנא אותם ונהפך להיות הם באותו שבוע. זהו עניין קריטי ב"האורחים": בשביל לשרוד את שבוע המטאמורפוזה, ולחזור לתודעתו ולדמותו, מוכרח אדם שיהיה לו שונא. ומי שלא היו לו — מיליוני בני אדם — פשוט נעלם.

חמש שנים אחרי שבוע המטאמורפוזה, מתמודד גיבור הספר עם משבר: תקלה טכנית משמידה את יומן הזיכרונות והתיעוד העצמי שכתב, בדומה לרוב האנושות, מהרגע שחזר לעורו. המחשבה לאבד שוב את עצמו מחרידה את שלוותו והוא, שמצא בחמש השנים שחלפו את פרנסתו כחוקר פרטי שמאתר עבור אנשים את "המקורי" שלהם (דהיינו מי ששנא אותם והם חולמים כעת את חלומותיו), מתבלבל ומתערער. הוא משחזר את הרומן שהיה לו עד אותו שבוע עם יותם, רומן אסור וחשאי שעליו איש לא ידע, ואגב כך את האירוע המכונן ואת אווירת הכאוס והאובדן שבמהלכו ואחריו. האם מטאמורפוזה שנייה עומדת להגיע? מה עלה בגורלם של מי שנעלמו, התפוגגו כערפל, אחרי שבוע השינוי? ובכלל, מהו גורלו של אדם, אירוע או מערכת יחסים שאין להם עדים בעולם שבו זיכרון הוא אלסטי, תודעה עשויה להתפוגג, ומוות הוא לא בהכרח עניין פיזי?

"יכולתי לכתוב גם ספר על אלצהיימר. אולי זה נובע משם", מודה גפלה. "זה הדבר שהכי מפחיד אותי בעולם, הרגע שבו אתה מפסיק להיות צלול, לאבד את עצמך כפי שאתה מכיר את עצמך ולא לדעת שאיבדת. אני חושב שאנשים שמתעסקים ביצירה, הראש שלהם, הזהות שלהם, הם הנכס היקר ביותר, זה מה שמגדיר אותם, ואם זה הולך, זה נורא".

אווירת הכאוס שאתה מתאר הזכירה לי את ניו יורק אחרי פיגועי 11 בספטמבר. כלומר מישהו שבר משהו בסיסי באופן שבו העולם מתנהג והכל התערער בעקבותיו.

"נכון, וזה סוג של ריאקציה לעולם הזה, שהוא מעורער מהיסוד. אנחנו מצליחים לחיות בו אבל לא מתאמצים באמת להבין אחד את השני אלא אם יש לנו אינטרס. זה נמצא במהות של הספר, אתה מבין אדם עד גבול מסוים וזאת לדעתי הטרגדיה של האנושות".

אז נתת לאנשים לצעוד זה בנעליו של זה.

"במובן השטחי כן, אבל רציתי להעמיד את עצמי בסיטואציה הזאת. מאז שאני זוכר את עצמי, אני אדם שמסוגל להעמיד את עצמו בצד השני. איך שהוא, לפחות פעם בחודש אני מפריד ריב בסופרמרקט, בין אנשים שמזרות גמורה עוברים לקללות וצעקות ולתגרת ידיים. אני חושב שאנחנו חיים במקום שבו אנשים ויתרו או מסתכלים על אמפתיה כחולשה".

בגלל זה בחרת בשנאה כרגש המוביל? בספר, שנאה היא מה שמשאיר אותך בחיים. אם לא עוררת רגש שנאה במישהו אתה בעצם מת.

"נכון, אבל זהו העיוות. זה לא אמור להיות ככה. השנאה היתה הכלי הכי קל להעביר דרכו את הספר, להבהיר את חרפת הדמיון, זה שאתה מסוגל לדמיין את הצד השני רק עד גבול מסוים. אני מאמין שזוהי המהות של הטרגדיה האנושית, הוויתור מראש, הכניעה למחיצות. אנחנו חיים במקום שבו אנחנו פשוט לא רואים את האחר, מין גולמיות, כוחנות, אגרסיביות. אני יודע שזה עלול להישמע ילדותי, מתחסד או מתחנחן כי איפה אני חי. אבל אני מכתיב איפה אני חי, אני מתעקש על הנימוס ואני עוצר רגע לפני, וכל יום אני רואה אנשים לא עוצרים. זו נורמה איומה, עולם שנשען על קוצר ידה של האמפתיה. קשה לי עם זה כמו שקשה לי עם המחשבה על מלחמות, שהן תגובה היסטרית ודרמטית, או התעללות בחסרי ישע".

לוחמי דאעש בסוריה. השנאה היא הכלי הכי קל להעביר דרכו את הספר
לוחמי דאעש בסוריה. השנאה היא הכלי הכי קל להעביר דרכו את הספר צילום: אי־פי

רוצה לומר שאתה מאחל לדאעש שיקבלו נעליים כמו בספר?

"לא היה מזיק לדאעש לקבל כמה נעליים", הוא צוחק ואז מרצין שוב: "אני מבין את המהלכים העמוקים של דה־הומניזציה אבל עדיין זה לא נתפש בעיני. אני משתומם, מאיפה מגיעות יכולות ההתאכזרות האלה. בגלל זה כתבתי את הספר הזה, כי אין דבר כזה מפלצת לא אנושית".

כזה הוא גפלה, טיפוס עדין ונעים שאם משך כסף מכספומט בעודו פזור נפש, יסנן "תודה רבה" לקיר. הוא יליד 1968, מתגורר לא רחוק מהוריו המבוגרים, בראשון לציון שבה נולד, ומחלק את זמנו בין אוניברסיטת בן גוריון, בית ספר סם שפיגל בירושלים והמדיטק בחולון, המוסדות שבהם הוא מלמד כתיבה. הכינוי "טושה" המוצמד לשמו גם במסמכים רשמיים, הוא שם חיבה המבוסס על דמות מצוירת שקיבל בילדותו ומאופיין עמו כל כך, עד שאין בנמצא מי שקורא לו בשם אופיר. שם החיבה הולם אותו: הוא דק גזרה ונמוך, ודבר במראהו המיושב לא מעיד על העלילות שהוא רוקם בכל עת או על העולם הפנימי שהוא – כך הוא מעיד – מסור לו יותר מזה המתנהל בחוץ, בפועל. "האורחים" הוא ספרו השישי במספר, וסגנונו, כמו התמות והנושאים שמופיעים בו, הם אבן נוספת בשביל הייחודי שהוא יצירתו של טושה גפלה.

"מין לעצמו", כינה אותו המבקר אריק גלסנר ב"תרבות מעריב" ב- 2010, והסביר כי: "הרומנים שלו הם מעין יורה ענקית בה רוחשים מחוות, מקטעי נרטיב, כפיסי הלך רוח ומטבעות לשון מסדרות טלוויזיה ומספרות פופולרית"; "מצליח ליצור עולם אלטרנטיבי בעל נפח מרשים, ובעיקר ליצור עלילה סוחפת", כתבה מאשה צור גלוזמן בעיתון זה. ואכן, נראה שממש מספרו הראשון "עולם הסוף", שיצא ב- 2004, ברור היה שמדובר בסופר יוצא דופן בנוף המקומי.

הספר, שהיה לרב מכר ואף תורגם לאנגלית ולסינית, עסק בסופר שאשתו מתה בנסיבות מפתיעות ומחליט להתאבד בכדי להצטרף אליה, אך מגלה עם מותו שבעולם האחר קשה לאתרה ושיש לו, לאותו עולם מתים מקביל, כללים משלו. שנה אחר כך יצא "הקטרקט בעיני הרוח", על רוצח סדרתי המחסל סופרים צעירים, שעסוקים בפתרון בעיות ביצירתם ובחייהם. ב- 2007 יצא "מאחורי הערפל", המספר על עמנואל, מאבטח המחפש אהבה ומאבד אותה זמן קצר אחרי שהצליח להניח עליה יד. ב-2010 יצא "ביום שהמוזיקה מתה", על העיר אינוביל בה ביקר נער - נביא שכישרונו הוא ניבוי מדויק של יום מותו של כל אדם בעיירה. דורה מאטר, גיבורת הרומן חובבת המוזיקה, מגיעה ליום בו היא יכולה לגלות מתי תמות, ומגלה בתיקה הפתעה.

"עשתונות", ספרו הקודם, יצא לפני כשלוש שנים. הוא מספר על אריק, העובד במעבדת מחשבים שלתוכה צועד אלכס, גבר שאיבד את זכרונו. אריק משוכנע שהשניים מכירים, אך אינו יודע מהיכן והמפגש גורם לשניהם לצלול לעברם, מוביל לרצח ולאשפוז בבית החולים "עשתונות". זה היה הרומן הראשון, אומר גפלה, שעסק בזיכרון ובתודעה ואחרי "האורחים", הבוחן את הנושא מזווית אחרת, יפרסם עוד רומן שיעסוק בהיבט נוסף, הפעם על גיבור שאינו מסוגל לחוות את עברו, אלא את ההווה בלבד. אבל אם ננסה למתוח קו בין כל ספריו נמצא שהתמות המעניינות אותו, כלומר מוות והיעלמות, זיכרון ותודעה, קיימות ברבים מהם, לצד הריאליזם המאגי שהוא יוצר: בספריו של גפלה הבדיה הלא ריאליסטית קיימת תמיד, אבל האופן בו היא מסופרת ומפורטת יציב ובעל חוקים ברורים משל עצמו. העולם הוא חלופי, עם מציאות אלטרנטיבית, אבל הוא יציב ואמין כאילו התקיים באמת.

"אין לי שום דבר נגד זה, זה פשוט לא כל כך מעניין אותי", הוא משיב בכנות כשהוא נשאל על הבחירה להתרחק מהריאליזם הנפוץ בספרות הישראלית. "זה מתחבר לזה שאני פחות אוהב לדבר על המציאות החיצונית. בעיני אין בזה משהו מעניין, הרבה יותר מעניין אותי מה שקורה בפנים. אני חושב שרק למראית עין אנחנו פה בחוץ, את רוב זמננו אנחנו מבלים פנימה. את ואני יושבים פה ומשוחחים, אבל במקביל שנינו נמצאים כל אחד גם בעולמו הפנימי, אולי בכמה עולמות פנימיים. אני מת על זה. המקומות הנוספים שאנחנו בהם מרתקים אותי".

כלומר הנטייה האנושית לעולם פנימי פרטי ואוטונומי.

"בדיוק. בעיני הוא הדבר היחיד האמיתי. אני ער לכל מה שקורה סביבי, וזה מה שמעניין אותי, הפילטר. זה שאנחנו מסתכלים באותה תמונה ורואים דברים אחרים. הראייה הפנימית היא ראייה אחרת לגמרי. לפעמים מנסים לחפש אותי בספרים שלי ואני אומר תמיד שפעם חשבתי שאני כותב ספרים כדי לנהל דיאלוג עם העולם ואז הבנתי שאני כותב ספרים כדי לנהל דיאלוג עם עצמי, אבל עם עצמי עמוק יותר שאין לי גישה אליו לולא הספרים. צריך לראיין אותו, לא אותי, אבל מי יודע איפה הוא עכשיו", הוא צוחק. "אנשים אומרים לי 'מה זה הספר הזה? זה לא אתה' ואני אומר 'נכון'".

לוקח את הבידיון ברצינות

אלא שדווקא נדמה שאפשר בהחלט למצוא את גפלה בספריו. אלו ספרים שיש בהם עלילה שנועדה לשרת רעיונות כך שהקורא נדרש לאורך רוח: לא תמיד הכיוון מובן, לא תמיד ברור מאליו לאן כל זה הולך ולעתים תחושה מנקרת שאולי הרעיון הפילוסופי חומק מהקורא. נדרשים התמסרות ואמון כדי להפקיד את עצמך בידיו של סופר שמעוניין להעביר את קוראיו מסע של בלבול מדוקדק, ועושה זאת היטב. אך כשחושבים על האישיות שצריכה היתה לחבר את הספרים הללו, עולה לראש דמות שעולמה הפנימי עשיר, אדם הזקוק לזמן עבור בהייה והרהור ומנהל סגנון חיים המאפשר לו להיות שעות ארוכות לבדו. גפלה מהנהן. בהייה היא חלק מהותי מיצירתו, הוא מאשר, הוא מחבב את השעות הארוכות שהוא מבלה לבדו ולעולם אינו משתעמם. בעבר חי תקופה בלונדון ולימד באוניברסיטה באוסטין, טקסס, וגם אז, מעולם לא היה בודד. אפשר שכל זה קשור גם לרתיעה שלו משיחה על חייו האישיים. מאז ומעולם ביכר שלא להתייחס אליהם, וגם עכשיו, בשיחה ידידותית מתגלגלת בבית קפה בתל אביב, רגע אחרי שסיים לצחוק על עצמו ועל האופן המגושם, הנבוך והסובל בו הוא מונצח תמיד בתמונות (לדעתו), הוא מספר כי הוא משתעמם מהעיסוק בחיים פרטיים.

תגרה במגרש כדורסל. "מזרות גמורה עוברים לקללות וצעקות
תגרה במגרש כדורסל. "מזרות גמורה עוברים לקללות וצעקות"צילום: שרון בוקוב

כשהוא מספר על התהליך הארוך של גיבוש ספר וכתיבתו, מתברר בדיוק כיצד קרה שדל"ת אמותיו של טושה גפלה הן די והותר עבורו. "הרעיון של 'האורחים' נולד ב- 2006 וניסיתי לכתוב אותו בכל פעם אחרת, ולא הצלחתי", הוא מספר. "זה קורה לי בעצם עם כל ספר, גלגולים על גלגולים, לרבות רומן פוליפוני של 12 תודעות שכתבתי וגנזתי. זה היה יותר מדי". גפלה גנז גם גרסה בה הגיבור היה דמות משנה ודמות אחרת המופיעה בספר עמדה במרכזו. "זה מפתיע גם אותי, איך אני מספר בסוף את הסיפור, אבל האיך נורא חשוב לי. את הספר הבא התחלתי לכתוב ב-2011 והפסקתי. הם כל הזמן מרחפים בראש עד שמגיע הזמן של אחד מהם ואז אני שובר את הראש איך לספר את הספר". עוד לפני שכתב את הספר החזיק בשתי מחברות: באחת כתב את סדר האירועים ובשנייה את חוקיה המיוחדים של המציאות החלופית שיצר, צמצם וצמצם עד שהגיע למערכת פשוטה יחסית להבנה. "אני לוקח את הבידיון שלי מאוד ברצינות. מרגע שאני מתחיל לכתוב זאת מציאות משכנעת. ב'האורחים' היה מבצע צבאי. היו לי מחברות תכנון, בדרך כלל אין לי, אבל הפעם היו. אני בונה את העולם באופן ברור ופרטני עד שהוא מובן לי, וזה לוקח הרבה זמן. רק אז אני מתיישב לכתוב".

ועד אז?

"עד אז אני מרגיש כמעט כמו עובר אורח בעולם הזה, הממשי, כי יוצא שאני כמעט כל הזמן שם. אנשים לא יודעים אבל אני עסוק בלפתח, אני נמצא במקום ההוא ובמציאות האחרת".

כמעט כמו גיבור של אחד הספרים שלך.

"חשוב לי שהבדיון שלי יהיה הכי ריאליסטי, שיקראו ויאמינו, שהרגליים שלו יהיו נטועות בקרקע", הוא אומר ומשתתק לרגע. "אני מבין שיש מי שקשה להם להתמסר ושזה מוזר להם מדי, אבל אני אוהב שהגמול מגיע לא מיד. הקוראים שלי יודעים אולי לאיזו טריטוריה הם נכנסים, אבל לא מה יקרה בה. אני אוהב אמנים שיש להם הטריטוריה שלהם. היא לא חייבת להיות אהובה על כולם".

***

"האורחים", מאת אופיר טושה גפלה. פתיחה

לפני חמישה ימים התחולל אסון. המחשב קרס וכל הניסיונות להפיח בו רוח חיים נכשלו. מזמן הייתי צריך להחליף אותו. שמונה שנים הוא בבעלותי, וכבר ארבע פעמים תיקנתי אותו. בכל פעם שהתקלקל הבטחתי לעצמי שזאת הפעם האחרונה ושבקרוב ארכוש מחשב חדש, ובכל פעם שחזר מתיקון הרשיתי לעצמי לשכוח.

אחרי המטמורפוזה היו לי סיבות מצוינות לא לרצות להחליף אותו. ידעתי שיום אחד הוא יקרוס, והתכוננתי ליום הזה בדרך ההגיונית היחידה – גיביתי הכול. שלחתי לעצמי מסמכים בדואר אלקטרוני, שיתפתי את הענן הווירטואלי באותם מסמכים, ליתר ביטחון, והעתקתי את כל המסמכים לדיסק קשיח חיצוני, כך שכאשר תגיע שעתו האחרונה של המחשב, לא אאבד דבר.

לא בזבזתי זמן ורכשתי מחשב חדש. בערב, לאחר ששבתי מהעבודה, העברתי אליו את כל החומרים החשובים מהדיסק החיצוני ועמדתי לכתוב ביומן. לתדהמתי, היומן – שרק אותו לא שמרתי במחשב, מחשש שייחשף לעיניים זרות - נעלם כלא היה. לא הבנתי כיצד ייתכן שהיומן נעלם מהדיסק החיצוני, עד שנזכרתי שבלילה הקודם נפל מידיי ונחבט בחוזקה ברצפה. עברתי בשבע עיניים על מקצת המסמכים ששרדו והשתמשתי בכל האמצעים הידועים לי כדי לאתר מסמך שנעלם, ללא הועיל. היומן נגוז. לא המתנתי ליום המחרת ולקחתי את הדיסק החיצוני למכר שמתמחה בשחזור מסמכים. הלה הבהיר לי במבט נבוך שאין אפשרות להושיע את היומן האבוד. כל מילות התחנונים לא עזרו. כששאל מדוע לא שלחתי אותו לעצמי במייל או בענן, מלמלתי "לא יודע", למרות שידעתי. בגלל הפחד שמישהו יקרא את מחשבותיי הפרטיות (כאילו למישהו אכפת), העדפתי להרחיק את היומן מן המרחב הווירטואלי והסתפקתי בשמירה פרימיטיבית על המסמך יקר הערך תוך התעלמות מהסיכון שבדבר. המכר ניסה לעודד אותי, אמר "לא נורא" לא משכנע, וודאי חשב שאיני מזהה בעיניו את האימה מפני התרחשות דומה בחייו.

נהגתי כל הלילה, המום. סירבתי להאמין שהיומן שטיפחתי במסירות זה ארבע שנים וחצי התנדף מן העולם. מאז המטמורפוזה כולם מנהלים יומן אישי – חלק כותבים, חלק מקליטים את עצמם, וחלק מדברים מול מצלמת וידיאו על בסיס יומיומי. הדחיפות שבתיעוד נהייתה לערך עליון. דווקא אני הצטרפתי באיחור למתעדים. לא רציתי לנהוג כמו כולם, אפילו בחדרי חדרים. תמיד סלדתי מחקיינות, וקיוויתי שאמצא פתרון מרשים יותר. אחרי שישה חודשים אחזה בי בהלה. אולי הצדק עמם? אולי ההתעקשות הילדותית שלי לנהוג אחרת מכולם תתנקם בי בעתיד? ואולי מה שקרה פעם אחת יקרה פעם נוספת? עם זאת, חשתי תיעוב כלפי יומנים אישיים ובעליהם. מה, אני נערה מתבגרת שמגוללת את הגיגיה העלובים ומטפחת בסתר שאיפות נרקיסיסטיות שסודותיה הכמוסים יהיו לנחלת הכלל, או שלכל הפחות ייפלו לידיו של קורא ראוי? יומן? ברצינות? קמתי, עשיתי, הלכתי לישון, וחוזר חלילה? ואולי הקבס שהעלה בי הרעיון נבע מהרגלי המגונה לדבר עם עצמי בדלתיים סגורות, כשאף אחד לא שומע? איזו תועלת תימצא לי אם אעביר את מילותיי אל הצג? התשובה לא בוששה לבוא. הרי לא אוכל להתחייב שכל אימת שיתחשק לי לדבר אזכור להפעיל מכשיר הקלטה, וכך תיפגם מלאכת התיעוד שנכפתה עלינו. ואם אהיה חייב לספר את שעל לבי, אבל אמָצא במקום ציבורי שבו עדיף לשתוק? בסופו של דבר הבנתי שהתמהמהותי מזיקה לי והתחלתי לכתוב. במשך ארבע שנים וחצי. סיפרתי, ואז חזרתי וקראתי מדי פעם, משנן את עברי כדי לוודא שלא ייעלם. פרטתי את חיי לימים, לחוויות, לתחושות, לאוננות הנפש המטופשת הזאת, שלמרבה הכעס הסבה לי הנאה לא מבוטלת. אני ואני ואני ואני, שחס וחלילה לא אהיה למישהו אחר. ואז קרס המחשב.

למחרת האסון התקשרתי למשרד והודעתי שלא אגיע. גוּד לא שאל שאלות מיותרות, ואני התהלכתי בבית עד שהסחרחורת אילצה אותי להתיישב. סירבתי להאמין. נזכרתי בחלום בלהות של רענן עדולם, שחלם פעם שספר שכתב נמחק בשלמותו; הסופר האומלל ישב מול המחשב, ידיו קשורות מאחורי גבו, וצפה מבועת במילותיו נמחקות לאחור, מהמילה האחרונה עד המילה הראשונה, כאילו היו גדודי חרקים שהודברו לנגד עיניו. קיללתי את הסופר שהציל את חיי ומיאנתי לשקול ברצינות את הרעיון להתחיל לגולל את קורותיי מחדש, לנוכח כל העבודה שירדה לטמיון. הייאוש העצים את אזלת היד. להתחיל מחדש, כמו לפני ארבע וחצי שנים. למחרת הודעתי לגוּד שאגיע למשרד באיחור, ושוב לא מצאתי בי את הכוחות לצאת מהבית. גוּד לא הציק, ורק כשהיה מוכרח התקשר והתייעץ אתי בסוגיה מקצועית. ידעתי שהוא יודע שמשהו קרה, והערכתי אותו על שתיקתו. מחר, הבטחתי לעצמי. ומחר הגיע, ולא הייתי מסוגל להגיח מדירתי אל עולמם של אלה שזיכרונותיהם עדיין שמורים. בקצות אצבעותיי חשתי דגדוג, צריבה, תשוקה לחדול מן השתיקה העצובה ולחזור לכתוב את היומן. געגוע פיעם בי אל תחושת הערך המזויפת שהרעיף היומן על ימיי, כשבאחרית היום, או השכם בבוקר שלמחרת, העליתי אל המחשב את הרגעים החשובים שנבחרו בקפידה. חייכתי כשנזכרתי במפגשים עם לקוחות יוצאי דופן או בחוויות חריגות, כשכבר בזמן אמת, עוד לפני שבקעתי מתוך הרגע, ידעתי שימצאו את דרכם אל היומן, כמעט כאילו הכתיב התיעוד את תפיסת המציאות שלי.

שלושה ימים לאחר שהופקע היומן מרשותי השתעשעתי במחשבה שאולי הגיעה השעה להיגמל מן התלות המיותרת, להפסיק לפחד מפני מטמורפוזה שנייה, להתנהל בחופשיות של אדם שזהותו מקובעת עד יומו האחרון. הנה אתה משוחרר מעריצות עברך, מאימת ההיעלמות. מיד הזכרתי לעצמי שרוב האנשים מסוגלים לדמיין את הנורא מכול, אך כשהנורא מכול אכן מתרחש אין שמץ דמיון בינו ובין מה ששיוו בנפשם. למציאות דמיון משלה. וברגע שקטסטרופה מתחוללת אנו נעשים מודעים לאפשרות שהיא תישנה, רק מעצם המפגש הראשוני והלא צפוי עמה. זהו. המנוולת התנחלה אי שם במוחנו, ואין לנו דרך לגרשה משם. ומאז שבוע המטמורפוזה הידוע לשמצה, לפני חמש שנים, כולנו יודעים שמה שקרה פעם אחת עלול לקרות פעם שנייה, חרף ההסתברות הקלושה. היומנים הם דרכנו העלובה לעמוד על המשמר, להבטיח לעצמנו שמשהו מאתנו יישאר (כמה אני שונא את המעבר ללשון רבים. סולידריות של מוגי לב).

השעות נקפו ואני התלבטתי בין פעולה לקיפאון. רציתי ללכת למשרד, או לארכיון, או סתם לבקר את הדר, להעמיד פנים שהבעיה באה על פתרונה או לפחות לשכוח ממנה לשעות אחדות. אפילו התחלתי להתלבש. דמיינתי את עצמי מגיע אל המשרד, ואת מבטו הערמומי של גוּד שיבחן אותי ללא הרף כדי לרדת לשורש העניין, ואיך שנינו נדבר על כל נושא מלבד היומן, ואת המתיחות המגוחכת שתשתרר בינינו, ואז, כעבור שבוע, או חודש, או שנה, כשיום אחד הוא יחליט להיעלם לכמה ימים ללא התראה, ואני אאשים אותו בחוסר מקצועיות ואתבע ממנו הסבר, הוא יביט בי כמו ממרחק רב, יחייך במתיקות ויזכיר לי את הימים האלה בדיוק, כשאני נעלמתי ולא אמרתי מילה. רק בחלוף פרק זמן לא מבוטל, כשנדמה לך שהדברים נשכחו, הוא מטיח בך טענות שנשמרו בקנאות, כמו חיכו לרגע הזה ממש, גם אם אבלע את גאוותי ואספר לו על היומן שלא נותר ממנו זכר, יבהה בי דקה ארוכה, ושתיקתו תטמון בחובה תזאורוס של מילה אחת – 'טיפש', ואז, כשכבר לא אוכל לשאת את שתיקתו, ייאנח ויגיד שתי מילים, שיבעירו בי את חמתי. "הסנדלר הולך..." יפטיר ויניד בראשו. אני, שמפציר בכל לקוח לתעד ולשמור על התיעוד מכל משמר.

בסופו של דבר נשארתי בבית.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ