שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

הרכבת שהובילה אנשים אל חייהם החדשים

מורה להיסטוריה מעיירה קטנה בניו יורק מצא בקופסת נעליים בביתו של מי שהיה חייל בתקופת מלחמת העולם השנייה את אחד מצילומי השואה המדהימים ביותר שראה מימיו, ויצא למסע בעקבות סיפור הצלה יוצא דופן שמסתתר מאחוריה

עופר אדרת
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
רגעי שחרור הרכבת בפרסלבן, 13.4.1945
רגעי שחרור הרכבת בפרסלבן, 13.4.1945צילום: באדיבות משפחת גרוס
עופר אדרת

מט רוזל, מורה להיסטוריה בבית ספר תיכון בעיירה הדסון פולס במדינת ניו יורק, סיים עוד ראיון מוצלח שערך במסגרת פרויקט התיעוד ההיסטורי של ותיקי מלחמת העולם השנייה. במשך שעתיים ישב לשיחה מרתקת עם סבא של אחד מתלמידיו — קרול וולש בן ה–80, שופט בגמלאות, שבמלחמת העולם השנייה היה מפקד טנק בצבא ארצות הברית. ואז, בעודו אורז את מצלמת הווידיאו שלו ומתכונן לחזור לביתו, נכנסה לסלון אליזבת, בתו של וולש, ושאלה: "אבא, סיפרת למר רוזל על הרכבת? זה סיפור די מעניין!"

"אה, נכון. הרכבת ההיא", השיב וולש.

מט רוזל
מט רוזל

כך, כמעט במקרה, נפתח בקיץ 2001 מסע ההרפתקאות ההיסטורי חוצה הגבולות שאליו יצא המורה רוזל בעקבות סיפור הצלה יוצא דופן, שהותיר אותו פעור פה. מסע שבו הוא חשף את אחד הצילומים החזקים והמטלטלים ביותר שצולמו במלחמת העולם השנייה, שהסתתר במשך עשרות שנים בקופסת נעליים בארון בבית פרטי בסן דייגו בארצות הברית.

בתחילת החודש יצא לאור ספרו של רוזל, "רכבת ליד מגדבורג — מסעו של מורה אל השואה והאיחוד של ניצולים ומשחררים, 70 שנה אחרי" (Woodchuck Hollow Press), שמתעד את הסיפור שמאחורי התמונה מקפיאת הדם שהתגלגלה לידיו. המשפט השחוק "תמונה שווה אלף מילים" מקבל חיזוק כשמביטים בה, עוד לפני ששומעים את הסיפור כולו. במרכזה של התמונה ניצבות אשה מבוגרת וילדה קטנה, אולי אם ובתה. האשה, שאוחזת בידה של הילדה, חובשת מטפחת לראשה. מבטה מבוהל, עצוב, מופתע ושמח גם יחד. שתיהן לבושות היטב, לא כמו שאולי היינו מצפים ממי שזה עתה שוחררו מרכבת־מוות שיצאה ממחנה ריכוז.

מאחוריהן בצילום תועדה קבוצת נשים נוספת, שתיים מהן רזות יותר ופחות מטופחות. ברקע, במורד הגבעה, נראים שני קרונות רכבת. אפשר לזהות דמות יושבת עדיין באחד מהם, אולי מתקשה ללכת, אולי מחכה לאגור קצת אנרגיה לקראת המסע אל החופש. "אין מילים כתובות שיכולות לתאר בצורה כה חיה את ההתרחשויות באותו יום, כפי שעושה התמונה הזאת", אומר רוזל בשיחה עם "הארץ". הרקע ההיסטורי שנלווה לתמונה הזאת תועד בכמה מספרי הזיכרונות של ניצולי השואה שהיו עדים להתרחשויות, אך רוזל היה האדם הראשון מלבד כמה וטרנים אמריקאים קשישים, אשר ראה את התמונה עצמה. בזכותו היא הפכה בשנים האחרונות לאחד מצילומי השואה המדוברים והמפורסמים ביותר בעולם.

גם אני יהודי

הסיפור שמאחורי התמונה הזאת מתחיל בתחילת אפריל 1945, ימים ספורים לפני שחרור מחנה הריכוז ברגן בלזן בגרמניה, כשהנאצים היו עסוקים בניסיון להיפטר מאסיריו במהירות. בין 6 ל–11 באפריל יצאו שלושה טרנספורטים מהמחנה הזה. כל אחד מהם מנה כ–2,500 אסירים, שהועלו על רכבות. היעד שלהן היה מחנה טרזיינשטט (היום בשטחה של צ'כיה).

רק רכבת אחת הגיעה למחנה, אך כמה עשרות מנוסעיה נהרגו לפני כן בהפצצה מן האוויר שביצעו בעלות הברית. רכבת אחרת, שנודעה לימים בתור "הרכבת האבודה", נסעה במשך שבועיים הלוך ושוב בין קווי הכוחות הלוחמים, נקלעה לחילופי אש בין הגרמנים לרוסים ולבסוף נעצרה ליד העיירה טרייביץ במזרח גרמניה, שם שוחררה בידי הצבא האדום.

גורלה של הרכבת הראשונה, זו שתועדה בצילום, הוא זה שעומד במרכז הסיפור שלנו. נוסעיה יצאו דרך שער המחנה ב–7 באפריל 1945, צעדו עשרה קילומטר עד לתחנת הרכבת בעיר צלה הסמוכה ושם עלו על הרכבת. היו ביניהם יהודים מהונגריה, הולנד, פולין, יוון וסלובקיה. רובם היו אסירים "מיוחסים", ששוכנו לפני כן ב"מחנה המיוחד" בברגן בלזן. לפי התוכנית הגרמנית, הם יועדו במקור להחלפה בעסקת חילופי שבויים עתידית עם בעלות הברית.

עליזה ויטיס־שומרון, תושבת קיבוץ גבעת עוז, ששרדה את גטו ורשה ואת ברגן בלזן, היתה אחת מ–2,500 האנשים על הרכבת הזאת. "נסענו מעט, עמדנו הרבה", תיארה לימים בספרה "נעורים באש". "החזית היתה בכל מקום. אנדרלמוסיה כללית מסביב. משפחות גרמניות על רכושן נסות על נפשן בעגלות וברגל לכל הכיוונים.

"מנהיגי המסע וחכמי הניחושים למיניהם ומפענחי החידות והשמועות אומרים שהגרמנים רוצים להשתמש בנו כבני ערובה", הוסיפה ויטיס־שומרון. בספרה מתוארת סצנה שנראית כלקוחה מסרט. "יום אחד, מפקד הליווי הגרמני זימן אליו את נציגי הנוסעים. הגרמני היה מנומס, וקיבל את פני הנציגים באדיבות", כתבה. ואז, לדבריה, המפקד הסיר את כובעו הצבאי, שם אותו בצד ופנה אל היהודים מתוך פחד: "רבותי, סוף המלחמה קרב. מה נעשה?"

רגעי שחרור הרכבת בפרסלבן, 13.4.1945
רגעי שחרור הרכבת בפרסלבן, 13.4.1945צילום: Major Clarence L. Benjamin

לפי אחת הגרסאות, אנשי האס.אס. קיבלו פקודה שלפיה אם ייתקלו באש בעלות הברית, יהיה עליהם להשמיד את הרכבת ולהטביע את נוסעיה בנהר האלבה הסמוך. ואולם, הסופר אורי אורלב, שהיה אף הוא על הרכבת, כתב בספרו "משחק החול": "הקצין הגרמני הממונה על יחידת החיילים ששמרה עלינו אמר מיד בהתחלה שהוא לא מתכוון להטביע אותנו בביצות. הוא אמר שניסע קצת עד שנתקרב לחזית ואז הוא יברח יחד עם החיילים". לבסוף, בתום שישה ימי נסיעה, נעצרה לפתע הרכבת ליד הכפר הגרמני פרסלבן השוכן בעמק בין שני הרים ויער, 17 קילומטר מהעיר מגדבורג ושבעה קילומטרים מנהר האלבה. ברקע נשמעו הדי התותחים בקרבות בין בעלות הברית לגרמניה.

לפי עדותה של ויטיס־שומרון, בלילה נמלטו הגרמנים בעזרת הקטר, אך לפנות בוקר חזרו. "הם לא רצו לתת לציפורים שבידיהם להימלט", כתבה. אורלב זכר כי הגרמנים הותירו "שני חיילים זקנים מאוד" לשמור על היהודים, אשר ספגו מנחת זרועם של הצעירים מקרב האסירים.

ב–13 באפריל התקרבו חיילים אמריקאים לרכבת. "כנראה השומרים ברחו לפני שבאנו, כי אני זוכר שלא היו יריות. ההשתלטות שלנו על הרכבת לא היתה לפיכך פעולה הרואית גדולה, אלא מבצע משטרתי קטן. ההרואיות של היום הזה שייכת כולה לאסירים ברכבת", אמר ד"ר ג'ורג' גרוס, אחד החיילים המשחררים, בראיון שמצוטט בספר החדש.

את רגעי השחרור מתאר אורלב בספרו: "פתאום יצאו מיער סמוך חיילים אמריקאים כשצבעי הסוואה על פניהם ועשבים ירוקים ברשתות קסדותיהם, ורצו לקראתנו ברובים מוכנים לירי. כאשר פרצו הכל בקריאות שמחה, העיר לנו חייל אחד שנרסן את שמחתנו מפני שמת הנשיא שלהם, רוזוולט... אחר כך עברה מכונית של הצבא האמריקאי וחילקה לנו לחם שכמותו לא ראינו מעולם — ממש פלא מאמריקה".

גם ויטיס־שומרון כתבה על כך: "אנשים פרצו מהקרונות. לפתע מישהו צעק: 'האמריקאים באים'. מול עינינו המשתאות גלש לו לאטו מהגבעה טנק ואחריו טנק שני. רצתי לקראת הטנק תוך בכי וצחוק היסטרי. הוא נעצר. אני מחבקת את גלגליו, מנשקת את ברזליו... ניצחנו את המלחמה".

הילדה הופרט, אחת הנשים ברכבת, כתבה לימים בספרה "יד ביד עם תומי": "ארבעה חיילים מאובקים, חבושי קסדות. הם עצרו את הג'יפ וניגשו אלינו בהיסוס. הביטו בחבורה הגדולה. גברים, נשים וילדים, לבושי סחבות. דמויות עלובות וכחושות, מעוררות רחמים. הם שאלו: 'מי אתם?' ואנחנו צרחנו: 'הלו פריינדס. ווי לאוו יו!' ואח"כ במקהלה: 'יהודים. יהודים!' הם הסירו את הקסדות ומחו מצחיהם. אחד הצביע על מגן דוד שהיה תלוי על השרשרת שעל צווארו: 'גם אני יהודי'".

ד"ר מרדכי וייסקופף, רופא בגמלאות, היה אף הוא על הרכבת, כנער בן 14. "הרכבת עמדה, הגרמנים ברחו ואנחנו היינו שם בלי משמר, בתוך החזית, כשברקע אש תותחים", סיפר החודש ל"הארץ". "אי אפשר לתאר את השמחה שאחזה בנו למראה הטנק האמריקאי. פתאום, מעבדים שאינם בני אדם הפכנו לאנשים חופשיים. זה היה מאוד מרגש, אי אפשר לשכוח את זה. ראינו חיילים אמריקאים ואחד מהם צעק ביידיש, כשמעיניו זולגות דמעות, 'גם אני יהודי'... היתה התפרצות של שמחה שקשה לתארה".

החיילים האמריקאים ששיחררו את הרכבת היו חיילי גדוד הטנקים 743 השייך לדיוויזיית חיל הרגלים ה–30 של הארמיה התשיעית. "החיילים לא היו בטוחים מי היינו... אני מניח שנראינו מאיימים, כמו דמויות מסיוט, כמו מפלצות מסיפורי מדע בדיוני או יצורים שקמו מהקבר", מצוטט בספר פרד שפיגל, אחד הניצולים, שהיה אז בן 13.

משימת חייו

אחד החיילים האמריקאים הראשונים שפגשו היהודים היה סרן קרול וולש, אותו וטרן שחשף בפני המורה רוזל את סיפור המעשה כולו. וולש נתן לרוזל את פרטי הקשר של חבר שהיה איתו שם, סרן ד"ר ג'ורג' גרוס, לימים מרצה לספרות אנגלית באוניברסיטת סן דייגו. רוזל יצר איתו קשר וכך קיבל כמה צילומים נדירים, שהיו בביתו ותיעדו את רגעי השחרור. אחד מהם היה הצילום האייקוני.

התברר כי מי שצילם אותו היה חייל אחר, סגן מפקד גדוד הטנקים 743, מייג'ור קלרנס בנג'מין, שהיה בדרכו לכיבוש מגדבורג. כשנתקל ברכבת ראה חובה מוסרית ואנושית להציל את אסיריה מהנאצים, וכך זכה להנציח את הרגע הראשון של השחרור. כשבחן בפעם הראשונה את הצילומים שהנציחו את רגעי השחרור, הבין רוזל כי נפל לידו מכרה זהב. "נס היסטורי", כך הגדיר את העובדה שהחיילים הגיעו לשטח מצוידים במצלמות קודאק.

אפריל 1945, אחרי שחרור הרכבת
אפריל 1945, אחרי שחרור הרכבתצילום: באדיבות פלורה קרסו מיכאל

תחילה העלה את התמונות לאתר האינטרנט של בית הספר. "לא היה לנו הרבה טראפיק", הוא נזכר. איש לא האמין אז שבתוך זמן קצר יהפכו הצילומים האלה לפריטים מבוקשים בארכיוני השואה הגדולים ביותר בעולם.

בעקבות שיתוף פעולה בין פרויקט התיעוד של רוזל ואתר הזיכרון במחנה ברגן בלזן, החלו להציף את המייל שלו פניות מאנשים שונים ברחבי העולם, אשר זיהו את עצמם בצילומים. רוזל הבין כי עלה על סיפור ענק, והחליט להעמיק ולחקור אותו. "אני מרגיש שנבחרתי, כלא־יהודי, לתעד את החוויות של הניצולים ושל החיילים האמריקאים המצילים", אמר בשיחה עם מוסף "הארץ". במשך 15 השנים הבאות, ולמעשה, עד לרגע זה ממש, הוא אוסף ומתעד עדויות של ניצולים ומצילים מרחבי העולם, שקשורים לשחרור הרכבת הזאת.

לצד התמונות הדרמטיות השיג גם מסמכים מרגשים, כמו המכתב ששלח חייל אמריקאי בשם פרנק גרטנר ב–15 באפריל 1945, יומיים אחרי שחרור הרכבת, לבעלה של הניצולה הופרט. "אני אחד ממיליוני החיילים של הצבא האמריקאי, שנלחמים למען כל העמים המדוכאים בעולם", הוא פתח את מכתבו. "לפני יומיים היתה ליחידה שלנו הזכות לשחרר רכבת מלאה אנשים מכל הארצות שאפשר להעלות על הדעת... ככה פגשתי את אשתך, גברת הילדה הופרט, שביקשה ממני לשלוח לך מכתב ולבשר לך שהיא ובנך, תומי, בריאים ומרגישים טוב". את המכתב איתרה ורדה וייסקופף, בתו של ניצול הרכבת, אצל משפחתה של הופרט, אשר מקווה לאתר את משפחת החייל באמצעות פרסומו בספר של רוזל.

ככל שחלף הזמן הבין רוזל כי "משימת חייו", כדבריו, תהיה לאחד בין החיילים האמריקאים שהשתתפו במבצע ההצלה הזה ובין ניצולי הרכבת. בסדרת מפגשים שאירגן בארצות הברית נוצרו קשרים אמיצים בין כמה מהמשחררים והניצולים. וולש כתב בעקבותיהם לאחד הניצולים שפנה אליו: "אתה תמיד מודה לי וליחידה שלי. אבל אני לא חושב שאנחנו ראויים לתודה. עשינו את מה שאנחנו והעולם כולו היינו צריכים לעשות: להציל חפים מפשע ממוות ומרצח בידי פושעים אכזריים".

ללא עוול

ב–2011 נרשם שיא נוסף בסיפור הזה, כשבישראל נפגשו 55 ניצולי הרכבת מהארץ ומהעולם. אורח הכבוד של האירוע, שאותו אירגנה וייסקופף, היה אחד החיילים האמריקאים שהשתתפו במבצע השחרור שלהם, מייג'ור פרנק טאוורס. טאוורס היה הקצין שאירגן את המבצע להעברת 2,500 האסירים המשוחררים מהרכבת לעיירה סמוכה בשם הילרסלבן, שם זכו לטיפול רפואי. "בתבונה, במסירות אין קץ ובאומץ לב, תוך שהם מסכנים את עצמם בהידבקות במחלות, הצליחו חיילי גדוד הרפואה למנוע אסון כבד והצילו את חייהם של יותר מ–2,300 יהודים, בהם 700 ילדים ונערים", אומרת וייסקופף. מי שלא שרדו היו אלה שלא החזיקו מעמד בצפיפות ובתנאים הקשים ברכבת, ומצאו בה את מותם. אחרים מתו בבתי החולים בעיירה ממחלות, מתשישות ומשברון לב.

במפגש האיחוד בישראל נשא טאוורס דברים נרגשים. "אני גאה במיוחד בעובדה שיש לי חלק קטן בסלילת הדרך לחירות ולאושר של קורבנות סיפור זה. הוצאתם עצמכם מאפר החורבן והפכתם לחלק מהתרבות והחברה של היום. אני מצדיע לכם". הקיץ מת בגיל 99. במפגש הוקרא גם מכתב ששלח וולש. "רבים מכם ששוחררו באותו בוקר הביעו תודה והערכה על הצלת חייהם. אבל אני מתבייש בכך, כי לא חייבים לי דבר. זו היתה חובתי לעשות מה שעשיתי. ומצד אחר, אני מודה שחוב גדול מאוד חייבים לכם, על מה שסבלתם. חפים מפשע כולכם, הואשמתם ללא עוול. האשמה היחידה שלכם היתה שהייתם יהודים".

הצילום שתיעד את רגע השחרור זכה בזכות רוזל לתהודה עולמית נרחבת. "כינו אותו 'אחד הצילומים החזקים ביותר במאה ה–20', הציגו אותו במוזיאונים ובאתרי זיכרון ברחבי העולם, בתערוכות, בסרטים ובמאמרים. תלמידי בית ספר מורידים אותו מהאינטרנט ויוצרי סרטים מבקשים להשתמש בו בסרטים תיעודיים", אומר רוזל. השיא היה בשנה שעברה, כשהתמונה הזאת הוצגה בטקס יום הזיכרון לשואה ב"יד ושם" במלאת 70 שנה לסיום המלחמה.

"כשמחפשים את המונחים 'שואה' ו'רכבת' במנועי חיפוש באינטרנט, מקבלים צילומים של אנשים מובלים אל מותם. התמונה המדהימה הזאת מראה בדיוק את ההפך", אומר רוזל. כעת, לאחר שאותרו המשחררים והמשוחררים, נותרה רק חידה אחת. מי הן שתי הנשים שהונצחו בצילום הזה. "הקיץ קיבלתי טלפון מיהודי מהקהילה האורתודוקסית בניו יורק, שחושב שהאשה בחזית היא סבתו ושהילדה הקטנה היא אמו או דודתו", אומר רוזל בשיחה עם "הארץ". ואולם, לדבריו, "אשה אחרת שמצוטטת בספר, טוענת כי האשה המבוגרת היא דודה שלה". בשורה התחתונה, לדבריו, "אף אחד עוד לא הביא הוכחות משכנעות".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ