"בתי המשוגעים" של ישראל בשנות ה-50: גיהנום עלי אדמות - הקצה - הארץ

"בתי המשוגעים" של ישראל בשנות ה-50: גיהנום עלי אדמות

במדינת ישראל הצעירה היה צורך עצום במוסדות פסיכיאטריים מתפקדים, אך בשנות ה50 וה60 היו בתי החולים לחולי נפש זירות התרחשות לאלימות, התעללות, הזנחה והרבה חוסר אונים. דוחות רשמיים, דיווחים בעיתונות ועדויות של מאושפזים שהשתחררו מציירים תמונה עגומה מאוד

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
עודד היילברונר

"כשחולים רבים, עלים בשלכת שנטרפו בסערות החיים, מסתובבים בחופש, מסכנים את שלום הציבור, מפרים את הסדר הפומבי ברחובות באופן מחפיר וזורעים דיכאון ופחדים... כאשר האומללים נמצאים ב'כלא פרטי', מוחזקים במרתפים ורפתות, כבולים בשרשרת כחיות־יער, והרקע להתנהגות אכזרית ופלילית זו הוא חוסר המוצא, וכאשר כוח הסבל מגיע לקצו, מהיעדר פתרון ציבורי על ידי אשפוז הולם, מוטל העול על המשפחה האומללה שבגורלה נפלה המחלה ההרסנית. כך נהרסות משפחות שלמות בישראל".

(עיתון "הצופה", 1957)

בשני העשורים הראשונים לקיומה של מדינת ישראל, הפחד מפני מחלות נפש וחולי נפש השתקף בסיפורי עיתונות רבים, סיפורי אימה על חולי נפש שהסתובבו בחוצות העיר, על מעשי אלימות שעשו "משוגעים" כלפי אזרחים תמימים, על חולי רוח שברחו ממוסדות שהתנאים בהם מזכירים את מחנות המוות או מחנות השבויים במלחמת העולם השנייה. חולים "גיבורים", שקפצו מעל לחומת המוסד ונמלטו מן השומרים הסדיסטים, הפכו לחולי נפש מסוכנים כשהסתובבו ללא מטרה ברחובות. ואכן, עשרות־אלפי פגועי נפש הסתובבו אז ברחובות או נכלאו על ידי בני משפחתם בבתים.

המוסדות הממשלתיים והפרטיים שהיו אמורים לטפל בהם הזכירו לא רק את המחנות של תקופת השואה, אלא גם תוארו לא פעם כדומים לבתי החולים לחולי נפש של אירופה במאה ה–19.

כלא עכו בעת ששימש כבית חולים לחולי נפש
כלא עכו בעת ששימש כבית חולים לחולי נפש. המטופלים נהגו לתלות את עצמם בבדיחות הדעת על הגרדומיםצילום: the Dutch National Archives

כתב הירחון "הפועל הצעיר", מ' אלון, שחדר לבית החולים כפר שאול בירושלים במסווה של מטופל ב–1957, סיפר לקוראיו על הקושי שבהיעדר נשים, על הקנאה בציפורים ועל הזיכרונות ממחנות ההשמדה שהעלה המקום במאושפזים. "תלבושת החולים מרופטת ובעיניהם תוגה..." הוא כתב.

בית החולים נוה שלוה בפרדס חנה תואר כמקום מטרד לזולת, למשפחות המאושפזים ולשכנים מסביב. בעיתונים נכתב על האלימות הקשה השוררת בבתי החולים. "מעריב" תיאר איך חולה בבית החולים בפתח תקוה תקף את שכנו למיטה בשברי זכוכיות, ברח עירום, נתפס ואושפז בצינוק. כתב אחר תיאר רצח של טבח בידי חולה נפש, שביקש תשומת לב. עיתונאי שביקר במוסד כתב על "שאגת אימים" שמקבלת את פני האורחים בכניסה. "הצעקות דמו לקטע מסרט מתח עז... כמו תמונה מתוך 'מאורת הנחשים'. כוך עלוב... צפיפות איומה... דוחק ללא נשוא". מכות, מכות חשמל, הרעבה מכוונת, לבוש מרופט, חולים בעירום חלקי, מוות כתוצאה מהאכלה בכפייה וסדיזם מצד מטפלים הופיעו שוב ושוב בתיאורי העיתונות.

בית החולים לחולי נפש בעכו, ששכן בתוך מבצר עכו לצד מוזיאון אסירי המחתרות, היה בין המושמצים ביותר ובעל התנאים הפיזיים הקשים ביותר מבין בתי החולים לחולי נפש בישראל בשנות ה–60. תלמידים לפני גיוס שביקרו במבצר נתקלו במחזות מבישים. "לאור ביקורנו אתמול במוזיאון הגבורה בעכו ברצוננו להביא לתשומת לב האוכלוסייה מספר נקודות", הם כתבו במכתב לוועדת השירותים הציבוריים של הכנסת ב–1966. "זו לנו הפעם הראשונה שבה מבקרים אנו במקום זה, ונזדעזענו עמוקות מביקור זה. מן הדין היה שנזדעזע ממוצגי המוזיאון, אלא שעיקר ההלם נגרם לנו דווקא ממקור אחר... ללא הפרזה אפפה אותנו טרם כניסתנו מעין הרגשת קדושה ויראת כבוד. קדושה זו נתנפצה בבת אחת לנוכח חולי הנפש שהיו מפוזרים בכל החצר, חלקם תלו עצמם בבדיחות דעת על הגרדומים, אחרים הסתובבו בבגדי אסירי המחתרות... דווקא את מבצר הגבורה צריכים להפוך לבית מחסה?"

כתב "מעריב" שנכנס לבית החולים כבר ב–1958 סיפר על חולה רוח שנכווה למוות במקלחת רותחת במוסד. "נהוג פעמיים בשבוע לעשות אמבטיה ל–60 חולים. האחים ושלושה חולים עוזרים. שניים נכנסים עם החולה לאמבטיה והשלישי מנגבו. אחד החולים עשה לחולה אחר מקלחת מים רותחים... אחד האחים סיפר כי טוב שכך, שכן הנפטר היה במצב רע מאוד".

גם מטופלים שהשתחררו או ברחו ממוסדות תיארו את הנעשה בהם. באותה שנה ד.א, חבר מושב משמר השבעה, תיאר את חוויותיו הקשות בבית החולים באר יעקב: "היתה האכלה בכוח והאוכל יצא מאפי... בחוץ הסתובבו אנשים שפרצו מדי פעם בצעקות מחרידות. תנועותיהם היו מבעיתות. אחד מהם היה עומד כשידו בתוך פיו... מיטתי היתה מול דלת הכניסה. הצעקות היו מחרידות... חולה ממוצא הונגרי צעק כל הזמן: 'טורקו!!! טורקו!!!' חולה ממוצא עיראקי צעק כל הזמן 'סטלין!!! סטלין!!!'... ילד בן 15 בשם רינבר ערך שידורי רדיו... קולות אחרים חוללו רעש של תופת גיהנום... בבוקר התעוררתי, לידי עמדה אחות. 'אל תפחד', אמרה לי בגרמנית... נדמה לי שהכרתיה מקודם. אולי ראיתיה בתמונה... בחור צעיר עבד עם מטאטא ומפעם לפעם עשה עם המטאטא תנועות שוטה... חולה אחד שהתלבש בלילה כשד נראה רץ... הוא צעק נורא ופיו העלה קצף לבן".

התיאור נשמע בחלקו כפנטזיה, אך תיאורים אחרים של מאושפזים נשמעו לא פחות מצמררים. תיאור מפי גברת כ', שבעלה כפה עליה אשפוז "בשל מצבה הנפשי" כדי לסחוט ממנה גט, תיארה את אופן אשפוזה בפני ועדת הכנסת ב–1962. "בבאר יעקב שקלו אותה, רשמו את צבע בגדיה והשאירו אותה כמה ימים. היא החלה לבכות ורצו לתת לה זריקה כדי להשתיקה. היא סירבה ואף סירבה לקבל כדורים. כל הלילה הראשון נשארה עם חולי הרוח ולא יכלה לעצום עין בגלל שהיתה אחוזת פחד ואימה מפני התנהגותם ועוויותיהם".

התאבדות מתבקשת

אין זה פלא כי ראשי משרד הבריאות ניסו בכל כוחם לשפר את תדמית בית החולים בעכו. תערוכת ציורים של מאושפזי המקום שנערכה ב–1958 זכתה לתשומת לב ולהערכה בעיתונות. נעשה ניסיון להסריט את חיי היום־יום במקום, תוך הדגשת הצדדים הנעימים שבו, ולהראות למשפחות כי יקירן "אינו נופל ביד סדיסטים ואינו בהכרח אבוד, שיש מקרים רבים של ריפוי גמור... ועידוד פעילות יצירה אמנותית". ברדיו שודר תסכית שנכתב על ידי חולת נפש ובו תואר המוסד על קשייו, אך גם תוארו נקודות האור והתקווה. בתגובות המאזינים הובעה לא פעם התקווה כי הדימוי השלילי של מוסדות מסוג זה ייעלם בזכות יוזמות כאלה.

במכתב למערכת "מעריב" בסוף שנות ה–50, בעקבות פרסום מכתב למערכת העיתון על הרתיעה מחולי נפש בעכו, כתב ש. גינתון, הממונה על קשרי החוץ במשרד הבריאות, כי הגיע הזמן ש"תושבי הארץ ילמדו אף הם לראות חולי נפש כחולים וכך אף להתייחס אליהם".

אולם בחדרי חדרים הביעו אף ראשי משרד הבריאות, ועדות הכנסת השונות, מבקר המדינה והמשטרה ייאוש וחוסר ישע לנוכח הטיפול בחולי הנפש. נציגי ועדות הכנסת השונות שביקרו במוסדות אשפוז בשנות ה–60 תיארו אותם, בין השאר, כך: "המקום כבית סוהר. מעט אור, אפלה, אווירה של בית סוהר... בקרית שאול נמצאים החולים בתנאים נוראים. גם בבית החולים בבת־ים נמצאים חולי הנפש בתנאים שהם מתחת לכל ביקורת".

בית החולים נוה שלוה בפרדס חנה כיום
בית החולים נוה שלוה בפרדס חנה ב-2015צילום: רמי שלוש

ניסיונות התאבדות ומקרי מוות היו למחזות שכיחים. מנהל המחלקה הפסיכיאטרית בתל השומר, ד"ר קולצ'ר, כתב על ניסיונות התאבדות במחלקה: "אמנם יש חדר הבידוד (לחולים כאלה) אך סגירה מעין זו לא יכולה להמשך מעל יומיים כי אין לחדרים אלו פרוזדור סגור או חצר סגורה, ולהחזיק אדם זמן ממושך בחדר בעל כמה מ"ר אין זה אנושי, יותר מתאים ל'מגדל משוגעים'... אין פלא כי רבים מנסים להתאבד".

חברי הכנסת ציינו במיוחד את המצב הקשה בבית החולים במבצר עכו ובכך הצטרפו לדעת הקהל הרווחת. משרד הבריאות הסביר כי היתה עלייה חדה במספר המאושפזים מ–1965, וכי "בית החולים בעכו הוא בית חולים פסיכיאטרי סגור העונה בעיקר על צורכי אשפוז של מקרים קשים, רובם פליליים... מובאים הנה חולים מסוכנים מאזורים שונים בארץ... ח.ר, שרצח את הטבח בבית החולים בבאר יעקב יושב אף הוא כאן (נשמר על ידי שבעה עובדים)... וגם ס.פ, ששפכה זפת על פני בתה של רופאה... לא נבנו כמעט בתי חולים לחולי נפש להוציא מספר הרחבות. ולכן לא הוציאו את 700 החולים מעכו לבתי חולים אחרים".

רבים מהחולים הובאו לבתי החולים על ידי המשטרה, ישר מן הרחוב. לעתים הם סיכנו את הציבור, או לפחות כך הציבור תפס את נוכחותם. מיד עם הגעתם לבית החולים הם נתבקשו לציין את שמם, כתובתם ומוצאם העדתי. הדרישה האחרונה יצרה לא מעט בעיות, שכן מרבית הצוות הורכב ממטפלים ואחים ממוצא אירופי ואלו נטו לעתים להפלות בין אשכנזים למזרחים בטיפול ובתנאים. כפי שכתב צבי כוכבי, מהיחידה לכלכלה רפואית וסטטיסטיקה במשרד הבריאות, ביולי 1962: "יש חולים המפחדים מאפליה עדתית ולכן ישנה הצעה לרשום רק את ארץ המוצא או ארץ הלידה ללא עדה... מספר בתי חולים ציינו שיותר נוח לרשום אשכנזי, תימני, ספרדי ובסעיף ספרדי לכלול את יתר כלל העדות שאינן אשכנזיות או תימניות".

בבתי חולים פרטיים המצב לא היה טוב יותר. דוח ועדת הכנסת לקביעת מחירי האשפוז במוסדות הפרטיים לחולי נפש תיאר ב–1963 את התנאים המצמררים במוסד גן־מגד ברמתיים, שבו מרבית המאושפזים היו חולים מסוכנים לציבור. אחד מהמוסדות יוצאי הדופן היה קרית שלמה בבעלות משפחת בן יאיר, בחוף השרון. הדוח מציין כי המשפחה כולה, הורים ושני ילדים, חיה במוסד וכולם נושאים בעול הטיפול. "ההורים מקצועיים אך מזדקנים... רק השנה קיבלו טלפון... משפחה אחת גדולה". במוסד פרטי אחר, "ארמון בהרים" (עין כרם) צוין כי מאושפזות רק נשים: "הניהול לא מקצועי. התנאים ירודים. החולים חיים במרתף. רק לאחרונה רכשו מקרר. אין ביוב מרכזי... החולים במצב אדיש".

לא עוד יצור מוזר

לקראת סוף שנות ה–60 ניתן היה לראות שיפור ניכר במצב המאושפזים והמוסדות, אך השינוי האמיתי חל לאחר מלחמת יום הכיפורים. התמיכה הכספית גדלה וההכרה בנחיצות שיפור התנאים הארגוניים והסניטריים היתה לנחלת רוב המוסדות הציבוריים. השינוי בדרכי הטיפול תרם לשחרור מוקדם של רבים והפרופיל התרבותי של המטופלים החדשים השתנה. היו יותר ילידי הארץ ממוצא עדתי מגוון, ופחות ניצולי שואה. הטיפול בהלם חשמלי, שניתן בצורה הומנית יותר ובנוכחות מומחה, הקל על המטופלים, לפי עדויות. כבר בתחילת העשור החלו לטפל בחולים בעזרת חשמל ודוח של משרד הבריאות ציין ב–1961 כי "הטיפול בנזע חשמלי ניתן רק למספר מצומצם של חולים עם סקולין וללא פרכוסים. הצורה הזאת נראית לצוות יותר מצורות טיפול ללא סקולין, שהיתה כהוצאה להורג... בתנאים החדשים יותר קל לצוות לפתח אמפתיה כלפי החולים... חלק מהמטפלים הדגישו שמצפונם נקי יותר כלפי חולה המקבל טיפול חשמלי עם סקולין מאשר בעבר". בעשור השני הלך וגבר השימוש בשיטות אלו, שהקלו על החולים.

בסוף שנות ה–60 החל שינוי בעקבות תיקונים בחקיקה, דור חדש של רופאים שחזר מארצות הברית עם גישות חדשניות והלקחים שנלמדו מטיפול בהלומי קרב בעקבות מלחמת יום הכיפורים. מוסדות בעייתיים במיוחד נסגרו (בין השאר בית החולים בעכו). לשינוי ביחס לחולי נפש מצד הממסד התלווה גם שינוי חברתי. כפי שצוין מוקדם יותר, בדוח מ–1967, "גם משפחות החולים החלו לשנות את גישתן לבני משפחתם המאושפזים. נראה כי החולים, משפחותיהם, המטפלים והקהילה מסתכלים כיום על חולה הנפש כעל אדם חולה ולא כעל יצור מוזר, אולי עם רוח רעה בתוכו, שיש לטפל בו בצורות אכזריות... כיום מרגיש החולה מקובל כאדם חולה בבית חולים, הסביבה נראית פחות עוינת והצורך בסילוף המציאות פוחת או נעלם".

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ