שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

מדוע נקראים החודשים העבריים בשמותיהם?

חודש אִיָּר וחמור צעיר, עַיִר, כנראה מגיעים מאותו מקור, ותַמּוּז הוא אל הצמחייה והמזון השומרי. על מקורות שמם של החודשים העבריים

אילון גלעד
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אילון גלעד

העברים הקדמונים אימצו את חודשי השנה העברית בגלות בבל או אחריה. לכן בספרי המקרא המוקדמים, אלו שנכתבו לפני הגלות, החודשים מכונים על פי מספרם הסידורי, כאשר ניסן הוא החודש הראשון, ואילו בספרים שנכתבו אחרי הגלות (למשל ספר עזרא) מכונים החודשים בשמותיהם העבריים, או יותר נכון הבבליים — אותם חודשים שאנחנו מכירים היום.

אין זה קל להתחקות אחר מקור שמות החודשים הבבליים. נראה שהבבלים שבנו את לוח השנה הזה מתישהו בין 1750 ל–1500 לפני הספירה ליקטו את שמות החודשים מלוחות שנה שונים בשפות שונות. בלשנים והיסטוריונים הצליחו לזהות את המקורות של כמה מהשמות, אחרים הם לא יותר מניחושים מושכלים, ויש שאין לגביהם אפילו ניחושים.

לוח שנה עברי ישן
לוח שנה עברי משנות ה-50צילום: אוסף מאגנס לאמנות יהודית

לגבי חודש תִּשְׁרֵי הכל מסכימים; השם העברי גזור משם החודש הבבלי תַשְרִתֻ, שפירושו ״ראשית״ (השורש ש.ר.י מורה על ״התחלה״ באכדית ובשפות שמיות אחרות). זה שם קצת מוזר, שכן במניין החודשים הבבלי מדובר בחודש השביעי, ממש אמצע השנה. למה ראו לנכון לקרוא לחודש השביעי ״ראשית״ הוא עניין לספקולציה. אולי מדובר בתחילת המחצית השנייה של השנה, אולי תחילת העונה הגשומה או העונה החקלאית או שפעם בעבר הקדום התחילה השנה בתשרי. בספר מלכים א׳ (ח׳, ב׳) השתמר שמו העברי הקדום של החודש, יֶרַח הָאֵתָנִים. השם תִּשְׁרֵי עצמו אינו נמצא בתנ״ך והמקור הקדום ביותר שיש בידנו שבו הוא מופיע הוא בשטר מכר של דוסתס בן אלעזר ואשתו משנת 69 לספירה שנמצא בין מגילות מדבר יהודה.

חֶשְׁוָן או בשמו המלא מַרְחֶשְׁוָן הוא החודש השני של הלוח העברי אבל השמיני של הלוח הבבלי הקדום. בדרך כלל מקובל לומר שהחודש הגיע מחודש בבלי שנקרא וַרַחְסַמְנַ, כלומר ירח שמיני באכדית (תוך חילופי ו׳/מ׳ שאינם בלתי נפוצים בשפה זו). אלא שחוקרים רבים דוחים את האפשרות הזאת ואומרים שלא סביר שמכל החודשים רק חודש זה נקרא על פי מספרו הסידורי. על פי החוקרים האלו השם הבבלי לא היה וַרַחְסַמְנַ אלא מַרְכַּשַן, שם החודש השמיני בלוח הפרסי הקדום, שמובן שמו אינו ברור. גם חודש זה לא מוזכר במקרא ומופיע לראשונה בשטר מכר מ–69 לספירה שנמצא במדבר יהודה. במקרה זה בעל השטר נקרא יהוסף. אף שבתחילה נקרא החודש מַרְחֶשְׁוָן, בימי הביניים החלו מקצרים את שמו פשוט לחשון. דוגמה מוקדמת לכך היא בפירוש לספר בראשית שכתב רבי אליהו מזרחי (1435–1526). לא ברור לגמרי למה החלו לוותר על המר בתחילת השם, אבל ייתכן שפשוט חשבו שמדובר ב״מר חשון״ כלומר אדון חשון, והחליטו לוותר על פניית הכבוד.

כִּסְלֵו קיבל את שמו מהחודש הבבלי כִסִּלִמֻ. מקור השם הבבלי אינו ידוע. השם כִּסְלֵו מופיע במקרא בספר זכריה (ז׳, א׳) ונחמיה (א׳, א׳).

טֵבֵת קיבל את שמו מהחודש הבבלי טֶבֵתֻ. גם מקור השם הזה לא ידוע אך יש שטוענים שמדובר בפועל האכדי המקביל לטבע העברי וכי זה החודש שבו טובעים בבוץ. החודש מופיע בשמו זה במגילת אסתר (ב׳, ט״ז).

שְׁבָט קיבל את שמו מהחודש הבבלי שַבָּטֻ, ששמו אולי קשור לפועל האכדי ״להכות״, כנראה על שום הגשם החזק שמכה בחודש זה. גם חודש זה מוזכר במקרא, בספר זכריה (א׳, ז׳).

מקור השם אֲדָר הוא בחודש הבבלי אַדַּרֻ, שייתכן שהוא קשור לפועל האכדי אַדַּרֻ, שפירושו ״להיות עצוב״ או ״לפחד״ או ״להיות מוסתר״. לא ברור מה הקשר בין הפועל הזה לשם החודש וייתכן שאין קשר. יש שהציעו שלפועל האכדי יש גם את המשמעות ״אפלולי״, ואז אולי נקרא החודש כך בשל היותו קודר. החודש מוזכר בשם זה במגילת אסתר (ט׳, א׳).

נִיסָן מגיע מהחודש הבבלי נִסַנֻּ. פירוש השם באכדית ״מנחת הבכורים״, כשהכוונה היא כנראה לכך שבחודש זה הביאו החקלאים הבבלים את ביכורי השעורה לכהנים כחלק מחג האקיטו, כפי שהאיכרים העבריים הקדומים הביאו את ביכורי השעורה בחג הפסח. השם האכדי מקורו בשומרית, בה נֵסַג הוא ״ראשון״. החג מוזכר במקרא בנחמיה (ב׳, א׳) ובמגילת אסתר (ג׳, ז׳).

החודש אִיָּר מקורו בחודש הבבלי אַיָּרֻ. המילה האכדית פירושה ״פרח, רוזטה״ אבל לא נראה שיש קשר בין החודש למילה זו. נראה שהחודש קיבל את שמו מחג שמי קדום שנקרא חַרֻ, חַאַרֻ או אַיַרֻ. נראה שחג זה, שנחגג בערי מדינה שמיות קדומות כגון מארי (בסוריה של ימינו), היה ״חג החמור״, ולכן נראה שחודש אִיָּר ועַיִר, ״חמור צעיר״, הם בני דודים רחוקים. בספר מלכים א׳ מוזכר החודש פעמיים בשמו העתיק זִו (ו׳, א׳; ו׳ ל״ז). רצה הגורל שחודש זה לא תועד לא במקרא ולא בתעודות שנמצאו במדבר יהודה כך שהעדות הראשונה לחג זה בעברית היא במשנה וגם בה החודש מוזכר רק פעם אחת (ראש השנה א׳, ג׳).

לוח שנה עברי לכבוד ראש השנה, 1902
לוח שנה עברי לכבוד ראש השנה, 1902צילום: אוסף מאגנס לאמנות יהודית

סִיוָן קיבל את שמו מהחודש הבבלי סִמָנֻ. שם החודש פירושו ״חודש הַלְּבֵנָה״ או יותר נכון ״חודש הכנת לבנה בתבנית״, ואכן ידועים לנו טקסים קדומים הקשורים בהכנת לבנים בחודש זה. החודש הזה מוזכר לראשונה בשמו זה במגילת אסתר (ח׳, ט׳).

תַּמּוּז מגיע מהחודש הבבלי תַמֻּזֻ, שנקרא על שם האל תמוז המוזכר בספר יחזקאל "וְהִנֵּה שָׁם הַנָּשִׁים יֹשְׁבוֹת מְבַכּוֹת אֶת הַתַּמּוּז" (ח׳, י״ד). מדובר באל הצמחייה והמזון השומרי דֻמֻזִ, שפירוש שמו בשומרית ״בן נאמן״. לבבלים היה פולחן מפותח של אל זה: בתחילת חודש תמוז נערכו לכבודו הלוויות, והבבלים האמינו שהוא יורד שאולה למשך התקופה השחונה ושב אל הארץ רק בסתיו (ולכן צמחים מתחילים לצמוח שוב). חודש זה מופיע בשמו בעברית רק במשנה, פעמים במסכת תענית (ד׳, ה׳; ד׳, ו׳).

אָב קיבל את שמו מהחודש הבבלי אַבֻּ. באכדית אַבֻ הוא גבעה קטנה שהבבלים האמינו שהיא פתח אל עולם המתים. הסיבה שהחודש זכה להיקרא בשם מוזר זה היא שבחודש זה התקיים חג המתים הבבלי. לראשונה מוזכר החודש בשם זה במשנה, שבה הוא מוזכר כמה פעמים.

אֱלוּל קיבל את שמו מהחודש הבבלי אֻלוּלֻ או אֶלוּלֻ. ייתכן שמדובר בפועל האכדי אֻלֻּלֻ "שמשמעו לטהר", על שום טיהור המקדש של אישתר שחל בחודש זה, או שיש מקור אחר שפשוט אינו ידוע לנו. אֱלוּל מוזכר בשמו העברי לראשונה במקרא, בספר נחמיה (ו׳, ט״ו).

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ