שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
אריאנה מלמד
אריאנה מלמד
ס. יזהר
ס. יזהרצילום: אלכס ליבק
אריאנה מלמד
אריאנה מלמד

צריך להתחיל במבט. טעון וחידתי, עניו באורח מפתיע ומעריץ, אבל לא הערצת גיבורים חנפה אלא אותה הערכה שעיני אדם מקרינות במפגש עם מורה דגול, עם יוצר אהוב, עם אדם שהוא מעמודי התווך המכוננים של תרבות עתיקה־חדשה: צריך להתחיל במבט הזה של שמעון פרס במפגש אחד עם ס. יזהר, מבט שראיתי ורציתי לחזור אליו, לברר מה בדיוק היה האיש הזה בעבורו ובעיניו, שכן בכפר הנוער בן שמן, שם למד שמעון פרס ושם האהיב יזהר סמילנסקי את התנ"ך על דורות של בני נוער חילוניים, הוא היה בכלל המורה של סוניה מנוחתה עדן: בשבוע הבא ימלאו מאה שנה להולדתו של יזהר, וידעתי שפרס ישמח לספר על הקשר ארוך השנים בינו לבין הסופר שנחשב ליוצר המכונן גם של הסיפור העברי המודרני, ב"אפרים חוזר לאספסת", וגם של הרומן העברי בשנות המדינה, "ימי צקלג". פרס כמובן קרא את שניהם, אבל עם פרס אי אפשר לדבר כעת, ויזהר מת לפני עשור, בגיל 90, שבע ימים ותהילה שלא ברור עד כמה רצה בה ועד כמה הצמיתה את מעיינות יצירתו, ומה שנותר אבל לא נרשם הוא המבט הזה.

מעולם לא ראיתי את שמעון פרס כך, בשום מפגש פומבי שלו, והגם שידע כי המפגש עם יזהר יסתיים בכתבה שבה ראש הממשלה משוחח עם איש הרוח לפני הבחירות, בכל זאת השיל מעליו את כל המניירות, כל ההגנות, וישב והקשיב ליזהר כאילו היה שוב תלמיד, נזוף אפילו. יזהר דיבר על מורסת הכיבוש. אני הייתי שם בתפקיד הזבוב על הקיר, מי שיזמה את המפגש הזה והתערבה רק כשהדברים חרגו ממה שצריך לומר בעיתון, כשגלשו להתנצחות חסרת טעם עם המחנה השני. כמעט רבע מאה אחרי היום ההוא, אני זוכרת את המבט, את הג'ינס והסנדלים של יזהר – היה יום חורף רע בירושלים וככה לא מתלבשים לפגישה עם ראש הממשלה, חשבתי ולא אמרתי, כי מי אני בכלל – את ההבדל העצום בין הבוז הצברי־פלמחניקי של יזהר לגינונים לבין ההגנה שפרס שאב מהם, את חוסר סבלנותו של יזהר גם להערצה, גם לדברי השבח וגם למשנה הפוליטית הסדורה שפרס פרש לפניו. כשזמנו אצל ראש הממשלה העסוק תם, פרס יצר יש מאין עוד זמן, ויזהר כבר רצה הביתה ואפילו הגיב במורת רוח זעירה ללחיצת היד המתארכת של פרס לפרידה, כאילו ביקש שוב להשיל מעליו את הילת התהילה הזאת שליוותה אותו באשר הלך, שנים רבות מדי.

שמעון פרס
שמעון פרס. השיל את ההגנותצילום: אייל טואג

עשר שנים לאחר מותו, ישראל הרשמית לא כל כך מעוניינת לזכור את יזהר. ניצה בן ארי, מי שהיתה תחילה העורכת של ספריו האחרונים ואחר כך גם כלתו, כשנישאה לבנו ישראל, והיא הביוגרפית שלו, מספרת בעייפות גלויה על ניסיונותיה של המשפחה ליצור כמה אירועים צנועים לרגל מאה שנים להולדתו: בכל מדינה מתוקנת משרד התרבות היה שמח ליטול אחריות על העניין הזה ולהפיק משהו, גרנדיוזי אפילו, כי כך נוהגים ביוצרים מכוננים. אצלנו, היא מספרת, "אמרו לנו לפנות לכנסת, ושבכנסת יעשו, אבל אנחנו לא רצינו".

וגם יזהר לא היה נהנה מן המחשבה שיזכרו אותו בעיקר בשל היותו חבר כנסת.

"הוא הרי היה שם בגלל בן גוריון, ובגלל שקראו לו לדגל כבר ב–1949, ובשעתו לא היה אפשר שלא להיענות לקריאה כזאת, מתוך תחושת האחריות העצומה והחרדה העצומה של בני דורו לגורלה של המדינה הזאת לא היה אפשר לסרב או לשבת בבית. אבל חשבנו שאולי ראוי שמשרד התרבות יציין מאה שנה לסופר. במשרד חשבו אחרת", היא אומרת ביבושת שכבר אין בה זעם, אולי רק השלמה עייפה עם זמנים שהשתנו, או עם חוסר יכולתנו, כחברה, לשמר ערכי תרבות שיכלו להיווצר רק כאן. כך שבהעדר שיתוף פעולה של משרד התרבות, אגודת הסופרים תעשה משהו: ערב לזכרו, עם עמוס עוז שהיה בין מעריציו המושבעים ועם אחרים, ופה ושם צפויים עוד אירועים למתי מעט, במה שצריך היה להיות מאמץ לאומי גדול בהרבה, אבל לא יהיה.

ניצה בן ארי.
ניצה בן ארי. שום פשרה סגנוניתצילום: דניאל צ'צ'יק

כולם קראו לו "יזהר". לא היה צורך ביותר. כשנולד, ב–1916, בעולם התחוללה מלחמה שהדיה הגיעו עד למושבות הקטנות כאן בדמות רעב מצמית וחרדה איומה מפני פרפורי הגסיסה של השלטון העותמני. אחר כך היה צריך לדכא את החרדה לטובת החזון ולחיות אותו יום יום, כשאחד מזיכרונות הילדות המוקדמים הוא רצח חיים ברנר במה שעכשיו נקרא לו פיגוע, והאבל הכבד של היישוב על הסתלקותו, ושוב פחד מפני הבאות: רק כשהיה בן שבעים ויותר, רק כששב לכתוב פרוזה אחרי שתיקה ספרותית של שלושים שנה וקצת, נתן בספר "מקדמות" מקום ואפשרות להתבונן בחרדה הקשה הזאת, שאחריה באו שנות פסטורליה יחסית: המשפחה, שכבר הוציאה מתוכה סופר חשוב אחד, משה סמילנסקי, התיישבה ברחובות, אז מושבה חקלאית מוקפת פרדסים. כל יום אפשר היה להתיישב בהם לארוחת צהריים של פועלים חקלאיים בדיוק בזמן, בדיוק בשעה רבע לשתים־עשרה, כשנשמעה שריקת הקטר של הרכבת מקהיר לדמשק. ברחובות יש היום רחוב הנושא את שמו של משה סמילנסקי, אבל לרוב מבקריו הוא מוכר כרחוב של קופת חולים מכבי. יש, כמובן, גם רחוב ס. יזהר. אבל סופרים לא כותבים כדי לזכות בסופו של דבר בכבוד הזה, או בדיוקן שלהם על שטר, או בכל הרעש החיצוני הזה. הם משוועים לקוראים. אם אתם אנשים בני חמישים ופחות, אם לא אילצו אתכם לקרוא את "חירבת חיזעה" לבחינת הבגרות בספרות, וכבר מזמן לא מאלצים, אם אתם אוהבי ספרות עברית ומבינים כי קיומה תלוי רק בנו, דובריה וקוראיה שנמצאים רק כאן – יד על הלב: קראתם ספר של ס. יזהר?

"כל שנה אני מנסה", אומרת פרופסור נורית גרץ, שיזהר הוא אחת משלוש אהבותיה הגדולות, יחד עם דוסטויבסקי ואליס מונרו, "וכל שנה אני לא מצליחה ומשתדלת לא להתייאש, אבל הסטודנטים פשוט לא עוברים את הסף, והסף הוא הלשון, שבזכות יזהר והסופרים שהגיעו אחריו התעצבה והתעשרה והיתה ללשון שבה יש שם לכל פרח ולציפור כבר לא קוראים 'מין של עוף' כמו שכתבו אבותינו בגולה, ולנוף יש קיום מילולי מורכב ויפהפה בכתיבה – והסטודנטים אומרים שאי אפשר לקרוא".

נורית גרץ. מאבק על זיכרון
נורית גרץ. מאבק על זיכרון צילום: דודו בכר

אבל למה, בעצם? כי קשה? גם שייקספיר קשה לתלמידים בני זמננו, אפילו באנגליה, ומתווכים את הדרמות שלו לבני הנעורים וגם שומרים על הקאנון התרבותי למרות ששייקספיר לא זקוק להגנה כזאת. ויזהר ואחרים זקוקים מאוד.

"כי זה חלק מן המאבק על הזיכרון, ואפשר אולי לנצח בו: באחרונה התרבו הטענות על השכחה מכוונת של התרבות המזרחית, והן נשמעו ונענו וסופרים מזרחים מוחזרים אל חיי הקריאה של תלמידים וסטודנטים, אבל האמת היא שאנחנו לא זוכרים כלום, גם לא סופרים שאמנם לא היו מהוללים כיזהר אבל אהובים אולי יותר, כמו משה שמיר: מי קורא בו היום? ומי בכלל יודע מי היה חיים הזז, או סופרי העלייה השלישית, או אפילו ברנר, ומה עם גנסין שכל חוקרי יצירתו של יזהר יודעים שהשפיע עליו עמוקות? הזיכרון שלנו לערכי התרבות נמחק כולו ונהיינו העתקים חיוורים של גוגל, שגם הוא מתרחש כולו בזמן הווה. ובאמת לא צריך לדבר על עם שאין לו עבר תרבותי ומה המשמעות של השכחה לעתידה של היצירה העברית. מי יודע, אולי כולם יישכחו".

כך רוצה הסיפור

לא נשרטט כאן ביוגרפיה של האיש העמלני הזה. היריעה קצרה, והעניין אינו ב"חברים מספרים על", אלא בדרך שאפשר לזכור את האב הגדול של הספרות העברית החדשה. הוא סומן ככזה כבר בשנת 1938, כשהיה בן 22. מוקדם מדי, אבל לא רבים כתבו אז, ולפרנסי הספרות אצה הדרך למצוא את הביטוי הילידי־אותנטי־ספרותי למאבק האידיאולוגי הגדול שהתנהל כאן בפיסות טריטוריה זעירות בקיבוצים, בין האינדיווידואל ורצונותיו לבין הקולקטיב וצרכיו: כשיזהר מסר לדפוס את הסיפור "אפרים חוזר לאספסת" נולדו בבת אחת גם שם העט הספרותי שניתן לו וגם ההכרה שהנה הגיע הקול האותנטי הזה, צברי ורענן, בועט במוסכמות וסופו שמקבל אותן כמו שצריך, ומפליא לברוא את העולם הזה בלשון.

הנה כך המספר מתאר את געגועיו של אפרים, רגע לפני שהוא מקבל את דין אסיפת החברים ולא משובץ לעבודה בפרדס. "אותן השבתות שבימות חורף רחוק, שחמה צוחקת בשמיהם ועבים כבדי־כרס מגובבים בשיפוליהם, ואילו מהם מרחפים וצלם עמם על ההרים ועל השדות, ומחנה־אוהלים נטוע בגבעה, ואי סדר מובן וקרוב ביניהם, ונוטלים סוס ודוהרים במרחב, בין דגנים נובטים, ושלל סביונים כתומים, וכלניות מגוונות ומרוות־דגולות ואיריסים סגולים, וסוללות צנוני־בר וחרדלי־בר לבנים וזהובים וכתמים כתמים מאירים ממלאים את השטח ואין בהם מטושטש וחיוור ואין שרטוט וקו שיגביל ויחתום בין שירת אור לצבע, וצפרירי־בוקר אחרונים מטילים סמרמורת קרירה ובריאה, ושלוליות סגורות בירק שופע, וערוצי־נחלים ששרטונים לחים וחלוקי אבנים בהם, ובני־עורב צרחניים מדברים בגשם האחרון, ובעדרים משולחים אתה פוגש ובזאטוטים יחפים ומחללים וחוזרים עלה ורדת, ובמשעול חרוץ עקבי עגלות אתה בא אל גבעה שגם עליה מצהירים אהלים חדשים וצריף אחד מצופה נייר מזופת בתווך, וסוסך מופקר לרעות בין הגדרות" – ולא, המשפט אינו מסתיים כאן.

עם "אפרים" נולד גם המשפט התיאורי המורכב של יזהר, בתוכו נטוע המספר המדבר אל הקורא תמיד ב"אתה", והמשפט הזה גם הוא דוהר במרחב ומחפש את קו הגבול "בין שירת אור לצבע", אבל אין קו כזה: איש לא כתב כך מעולם בעברית, לא לפני יזהר ולא אחריו. המשפט שהוא פסקה, שמזכיר את אשדי המשפטים הגדולים של מרסל פרוסט שבתוך כל אחד מהם מקופל לפחות סיפור אחד: המשפט שמוביל את הקורא לתחושה של שיכרון מעמקים, של סחרחורת טובה, של אובדן הגבול – זה היה שלו לבדו.

שולמית אלוני
שולמית אלוני. מבט מעריץצילום: לע"מ

ברפובליקה צנועה מאוד של מלים, פרנסי הספרות ומי שנשבעו להאדירה ולהביאה לידיעת כל פועל עברי, שכן הפועל זקוק לה כאוויר לנשימה, התחילה מיד תעשייה קטנה של חוקרי־יזהר, שמתקיימת עד היום באקדמיה: ככל הנראה הוא הסופר העברי שהוקדשו לו יותר ספרים, מונוגרפיות, מאמרים, מחקרים וימי עיון מאשר לכל אחד אחר, כולל עמוס עוז. ההתנהלות הזו לא היתה זרה ליוצר הצעיר, אבל מידת העניין שעוררה כתיבתו בציבור היתה ודאי מפליאה בעיני מי שבחר להיות סופר ובינתיים היה עליו להיות מורה: כמעט בעל כורחו הפך למורה מיתולוגי. את המבט המעריץ ההוא של שמעון פרס ראיתי גם בעיניה של שולמית אלוני המנוחה, פעם כשדיברה על שיעורי התנ"ך והספרות שבהם למדו מיזהר לחרוש את ארץ האבות ברגליים, לאהוב אותה כאילו לא אהבוה מעולם, ולא להירתע משום קושי ומעקש, ודאי לא מקשיים מילוליים. ב"לקרוא סיפור", ספר מסות אישי שבו ביקש יזהר מקוראיו לא לקרוא סוציולוגיה, ולא היסטוריה ולא אידיאולוגיה אלא את הסיפור עצמו, כמות שהוא – הוא נדרש גם למעקשים הללו, כאילו ידע שהם־הם שמרחיקים ממנו קוראים. כמעט נלחם עליהם, מפציר שיתנסו, מסביר שהקושי מצוי שם מפני שכך צריך הסיפור וכך הוא רוצה.

בן ארי מספרת בכרך הראשון של הביוגרפיה "ס. יזהר, סיפור חיים", עד כמה רצה להיות רק סופר, אלא שלא אפשר היה מחמת צניעות הרפובליקה וההכרה של בניה, כולל החולמים הגדולים, שיש לעשות מעשים. יזהר המשיך ללמד ולכתוב נובלות, ועוד לפני מלחמת השחרור נודע ככותב שמקומו באליטה התרבותית מובטח ומכובד: זה כמובן לא פטר אותו מהתנסות במלחמה עצמה, בעיקר כקומיסר תרבות, אבל הוא הביא מתוכה אל הנייר את "השבוי" ואת "חירבת חיזעה", וגם אם לא רצה – סימן את עצמו מאז ועד היום כמצפן ספרותי־מוסרי לאחדים מקוראיו, וכעוכר ישראל – פיתוח של השנים האחרונות – למי שלא הסכימו עם נהמת הלב של הכתוב.

"אפילו העלילה של 'חירבת חיזעה' כבר לא מוכרת", קובלת נורית גרץ: ובכן, הנובלה מתרחשת במשך יום אחד שבו אנשים צעירים מדי מצווים לגרש את יושביו של כפר ערבי בדיוני במלחמה אמיתית לגמרי שבה גורשו יושבי כפרים רבים מאוד, וקולו של המספר תוהה על חוסר האנושיות והעדריות והעקירה וכל זה, ויש בה גיבור שמתלבט ועושה בניגוד גמור לצו מצפונו, אבל למרות הרקע ההיסטורי המוצק, "חירבת חיזעה" חולל מהומות במשך עשורים: לא יכלו לסלוח דווקא ליזהר על שבחר להטיל כך ספק בצדקתו הטהורה של המעשה הלאומי. כשדניאלה כרמי ורם לוי יצרו את הסרט "חירבת חיזעה" לערוץ הראשון, נבהלו ברשות השידור עד כדי רצון לגנוז אותו לגמרי, ורק אחרי עתירה לבג"ץ, עשרות מאמרי בעד ונגד ברחבי העיתונות, נבירה של ועדת החינוך של הכנסת בנושא, החשכת המסך של ערוץ 1 כתגובה של העובדים על הפגיעה בחופש הביטוי והחלטה מאוחרת של מליאת רשות השידור – רק אז אכן שודר.

ועדת החינוך של הכנסת הטעימה שעל רשות השידור להפיק יצירות שבהן תשתקף צדקתנו הלאומית, ויזהר, כך אומרת ניצה בן ארי, "בעיקר רצה שיניחו לו. מבחינתו, זה היה סיפור שנכתב מזמן, ורק אחד מפניה של המלחמה, שמי שלא חווה אותה לא יכול היה להבין כי צדקת הדרך היא רק אפשרות אחת, ולא תמיד היא יוצאת לפועל דווקא במלחמות". צדקתנו הלאומית ניצחה, כמובן: אט אט זלג הסיפור החוצה מתוכנית הלימודים לבגרות בספרות. האם יש סיכוי שיחזירו אותו? נורית גרץ צוחקת. באקלים הנוכחי, שבו עצם העלאת סוגיה טעונה לדיון הוא כבר מעשה לא לגיטימי ולא פטריוטי, מי ירצה שילדי ישראל ילמדו דווקא את זה? ואם סטודנטים מתקשים בקריאה – מה יגידו תיכוניסטים? מן הסתם שיש סיכומים לא רעים באינטרנט, לא חייבים לקרוא.

מכרה נטוש בלב

בן גוריון קרא לו ב–1949. לא אמרו "לא" לבן גוריון, שהאמין בחשיבותם העצומה של אנשי רוח לעתידן של המדינה ושל מפא"י כאחת. כן, היו כאן שנים פלאיות שבהן סופר מוערך שטרם כתב אפילו רומן אחד יכול היה לכהן בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת בלי שאיש ישאל לכישוריו, או לרצונו, לעשות כן: הוא לא היה פרלמנטר סוער במיוחד או מחוקק חרוץ במיוחד, חינוך עניין אותו יותר מביטחון, ובזמנו הפנוי שקד על מה שיהפוך כמעט מיד למגנום אופוס של הספרות המקומית בחיתוליה: "ימי צקלג" הענק, המונומנטלי, שני כרכים בהוצאה המחודשת, 1,156 עמודים, מכשול בלתי עביר כשלעצמו לקורא המורגל כבר בגג־שלוש־מאות עם אות גדולה וריווח נדיב בין השורות.

ס. יזהר עם משה דיין בשנותיו בכנסת
עם משה דיין בשנותיו בכנסתצילום: דניאל רוזנבלום סט

אבל כשראה אור ב–1958, מיד ידעו קובעי טעם ומייסדי קאנון כי כאן מצוי לנו רומן ענק באמת, כזה שהספרות המקומית ייחלה לו והלשון המקומית כבר לא יכולה בלי יפעתו המובנת מאליה ליודעי ח"ן, והמרחב המקומי כבר לא יכול בלי תיאורי הטבע הטובים ביותר שנכתבו כאן מעולם – כי הטבע הפרוזאי, השחון, של הנגב הצפוני הוא הגיבור האמיתי של הרומן שמתרגשת בו מלחמה שהיא קרובה־רחוקה לחבורת נערים בודדים, מבוהלים וחרדים המוצבים בשולי ההיסטוריה ורחוק מן האירועים.אני חוזרת אליו באהבה ובכאב, ונדמה לי שלו היה נכתב כיום – בהנחה שיש מי שיכתוב כך – לא היה "ימי צקלג" מוצא מוציא לאור.

חיים פסח, לימים עורך הרומן "מקדמות" ומי שהיה שותף להחלטה של אוהד זמורה להוציא לאור את כל־כתבי למרות מיעוט הקוראים, מסכים לגמרי. "לו הייתי רואה את הטקסט כעורך, לראשונה ובעידן הזה, ודאי הייתי רוצה שכתב היד יהפוך לספר, אבל כבר אין כאן מו"לות אידיאולוגית, ואני לא יכול לחשוב על בית הוצאה שהיה מסתכן בזה. הרי ברור שלא יקראו, אבל זו לא רק בעיה שלנו ושל התרבות העברית. גם במקומות אחרים ממעטים לקרוא קלאסיקה, מתקשים בלשון, ובכל זאת יש מאמץ מאורגן של משרדי תרבות ואנשי רוח להוציא לאור מהדורות מוערות, עיבודים ללשון נגישה יותר בצד המקור, אפילו קומיקס. למה לא, ובלבד שהטקסט יישאר כפי שהוא – את 'ימי צקלג' אי אפשר להוציא כקומיקס, אבל סיפורים לילדים של יזהר ודאי שאפשר, ואפילו את 'חירבת חיזעה'. מובן, צריך להיות שם מישהו שירצה להחזיר את הספר למחזור הדם של התרבות, ואני לא מוצא כאלה. הקללה של יזהר היא שעוד בחייו הוא הפך לאנדרטה, ובמקביל – איבד את הקוראים שלו".

חיים פסח
חיים פסח. אםילו קומיקסצילום: Ela Moskovits-Weiss

ניצה בן ארי, שכרך שני של הביוגרפיה שכתבה על אודות יזהר יראה אור בשנה הקרובה, מכירה את הקללה הזאת ואת האפקט המצמית של התהילה. "ייתכן שהקנוניזציה אירעה מוקדם מדי", היא אומרת, למרות שלא כולם גמרו את ההלל, והמבקר החשוב ביותר של הימים ההם, ברוך קורצווייל, פשוט שנא את הספר. המשבחים, כמו גרשון שקד המנוח ודן מירון, ניצחו: הכתירו, סייעו ליזהר להפוך לאחד הזוכים הצעירים ביותר בפרס ישראל לספרות – והשתיקו אותו לגמרי. יותר משלושים שנה חלפו בין "ימי צקלג" לפרץ הכתיבה המאוחר, היפהפה, שהוליד את "מקדמות", "צלהבים" וגם את "גילוי אליהו" ועוד מחלוקת סוערת סביב מוסריותו של צבא במלחמה ויחסו לשבויים.

עד כמה היה מודע לתהילה, לדקדוקי העניות של הביקורת ולאפקט המצמית שלהם? בן ארי מספרת שלא רצה לדבר על כך וטען כי הוא לא קורא ביקורות: אני מכירה את הטענה הזאת, וגם את חוסר הרצון המובן מאליו לעסוק בשאלה מדוע אינו כותב פרוזה, שהטרידה את הביצה הספרותית שנים רבות. "אבל מה לעשות, מצאנו ביקורות, המון ביקורות, מסודרות יפה ועטופות בכיסויי ניילון", היא מספרת: כעורכת ספרותית, גם היא מכירה את טענתם של סופרים רבים שאינם מתייחסים כלל למה שנאמר על יצירותיהם. זה קשקוש, כמובן: ככל הנראה הוא היה נחוץ אפילו ליזהר כדי להדוף מעליו ספקנים ושאלות מטרידות על שתיקתו בפרוזה.

בשנות השתיקה הִרבה בכתיבת פובליציסטיקה ב"דבר", סדינים ארוכים־ארוכים של מאמרים אישיים לגמרי בענייני השעה, שבהם המשיך לתפקד כמצפן ומצפון פוליטי, כמי שחינוך הומניסטי חשוב לו לא פחות מעתידה הפיזי של המדינה הזאת, כאדם שכותב בדם לבו. גם אל העבודה החינוכית התייחס כך. למה אתה מבזבז זמן על פרחי־הוראה בסמינר לוינסקי, שאלתי אותו פעם: התגובה היתה אותו מבט עצוב־מחייך שאוהביו הכירו היטב, והוא אמר, "כדי לעורר מכרה נטוש בתוך הלב".

בן ארי: "הוא לא עשה דבר כדי להתקרב לקוראים פוטנציאליים. שום ויתור, שום פשרה סגנונית או לשונית. גם כשכתב לילדים האמין שהקושי הוא חלק מן החיים, ואין להסתיר מהם עלילות שנחשבות אכזריות או עלולות להתפרש לא נכון בשל גילם הצעיר, ובאשר ללשון, צריך שילמדו". עוד יותר מתיכוניסטים בחרדת בחינות, אין סיכוי שילדים צעירים יקראו סיפורים של יזהר מרצונם ולהנאתם: אולי באמת צריך עיבודים כמו זה ששוהם סמיט שוקדת עליו כעת. ואולי צריך בכלל להוציא מהדורה של סיפורים קוֹליים של יזהר, כי ברגע שמתחילים לקרוא בקול רם, הכל נהיה מובן יותר ונהיר יותר, אני מציעה, והיא מספרת על הסיפורים שישראל, בן זוגה ובנו של יזהר, קורא בקול; אני מקשיבה לאחד כזה ורוצה עוד, כי פתאום הטקסט חי ונושם ומתפרש בקצב המהורהר יותר של ההאזנה, ואולי זה אחד המפתחות לקריאה: בקול רם, לעצמכם, עם אתנחתות ונשימות שהכתוב כמעט לא מאפשר.

לפנים ולפני שנים, כשהייתי מבקרת ספרות מתחילה וחיים פסח היה העורך הראשי בזמורה ביתן מודן, בית הוצאה שנתן לסיפורת של יזהר מהדורות חדשות וחיים חדשים, ולו עצמו – בית לבוא אליו ולדבר על ספרות ולחוש שהוא עדיין חי בה, שמעתי במבוכה שהוא רוצה שניפגש ונדבר. זה היה בערך כמו לקבל שיחת טלפון מאלוהים. הייתי ועודני ממעריצי אהבתו העיקשת ללשון העברית ויכולתו לעשות בה מעשים מופלאים, תמוהים, גאוניים על גבול אובדן השפיות, אבל כמו רבים מאוהביו, הכרתי גם כמה מן החולשות: לדמויות (של אנשים צעירים מאוד) חסר עומק פסיכולוגי, יזהר לא יודע לכתוב על נשים, הנוף מעניין אותו יותר מבני אדם. על כל זה, כמובן, לא היה אפשר לדבר איתו. אבל בסדרה של פגישות שהיו עבורי מתנה לא צפויה, התגלה איש שסקרנותו ויכולת הקריאה העמוקה שלו לא נפגמו כלל במהלך השנים, ואף על פי שלא היו לו דברים טובים מדי לומר על הספרות העברית המתחדשת, תמך באנשים צעירים: אני זוכרת אותו בערב שנערך לכבוד אורלי קסטל בלום בתחילת דרכה. הוא היה בין הראשונים שהבינו מה היא רוצה מן הקורא שלה, ובנדיבות לגמרי לא מובנת מאליה האציל עליה קצת מן המכובדות שלו כשהתקבלה בעוינות גלויה על ידי רוב המבקרים. מי כמוהו הכיר את הסיטואציה.

ופתאום, אחרי שנות השתיקה, "מקדמות".היה לי העונג לבקש מיזהר שיכתוב טקסט למוסף שערכתי. קיבלתי 3,500 מלה ובתוכן זהרו שתי פסקאות באור יקרות, והיתה בי החוצפה לבקש ממנו להשמיט את כל מה שסביבן. להפתעתי, הסכים: שתי הפסקאות הללו שנדפסו ב"חדשות" הן הפתיחה לספר הראשון שבו חזר יזהר אל ילדותו ונעוריו המוקדמים.הוא היכה את ביצת הספרות בהפתעה מבורכת, ואפילו – לראשונה, אומרת בן ארי, "בילה כמה ימים ברשימת רבי המכר". יזהר היה בן 75 כשהספר ראה אור, וכבר היינו שקועים עמוק בתעשיית ספרות שבה מחפשים כל העת את ההקשר הביוגרפי במקום לקרוא סיפור, והוא – על אף ההקשרים הברורים, למרות תמונת העולם הייחודית לו־לבדו הנשקפת מן הכתוב – לא רצה שיחפשו, ולא רצה שימצאו נוסטלגיה, ושוב לא אהב את המעריצים.

שנים של פריחה: "צלהבים", "אצל הים" שערכה ניצה בן ארי – ו"גילוי אליהו". ועוד פולמוס שכזה, והפעם כבר מטיחים בו האשמות שסילף את ההיסטוריה של מלחמת יום הכיפורים, וכי לא ייתכן שחיילים בצבא המוסרי כל כך בזזו מכליהם ומגופם של שבויים. "יזהר המשיך להחזיק בעמדתו שגם בצבא המוסרי ביותר בעולם, במלחמה שעל פי טבעה לא יכולה להיות מוסרית אפילו אם היא צודקת, מתרחשים אירועים כאלה, ומי שיכול לכתוב עליהם, צריך להתריע", אומרת בן ארי. אבל כשהספר ראה אור, ב–1999, כבר לא רצינו, כחברה, שסופרים ירדפו אחרינו עם המראה הזאת שלהם מול פרצופנו. ודאי לא עם משפטים כמו אלה: "ומה זה מלחמה אם לא ההחלטה, ששטחי אדמה חשובים יותר מחיי אנשים ושחיי אנשים הם החומר הכי זול, ושהידיעה להרוג היא שיא כל חוכמת החיים שלנו... והנורא הוא שהמלחמה עדיין נחשבת לאפשרות. שהיא בגדר אפשרות אפשרית. ושמוסכם עדיין שיש מיני מצבים שהולכים בהם למלחמה ואין מה לעשות. שיש קווים אדומים שלא עוברים בלי מלחמה. אבל תראו, אם אפשר לסיים מלחמה בדיבור בין הצדדים, למה אי אפשר למנוע אותה בדיבור בין הצדדים, והצד החירש שלא רצה לשמוע על דיבור בין הצדדים או השתמט ממנו, הוא הנושא באחריות".

את הנוף ברחוב שבו גדל וחי ברחובות עד זיקנה, עד שכרישי הנדל"ן הרחיקוהו משם למושב מישר, אולי לא היה מכיר כיום. המישורים הרחבים של שפלת החוף נעלמים. פעם גררתי אותו לדיונה הגדולה באשדוד, האחרונה שנשארה, כדי לסייע במאבק למנוע בנייה שתהרוס אותה. כמו היה באמת ילד, כזה ששואל שאלות גדולות ונאיביות ונכונות על מלחמות, כרע בחול ועקב אחרי חיפושית אחת וידע לספר עליה ואותה יפה כל כך, וראה בחול ובנוף השטוח, הפרוזאי הזה עולם ומלואו: ככה זה כשאוהבים חבל ארץ בעוצמות שבהן אהב, ונלחם, וכתב. וכך חולפת תהילת עולם של סופר, וזה כל מה שאפשר לבקש? אני מקווה שלא. שיהיה עוד מי שיכיר בכך שאולי יזהר לא קיבל פרס נובל ולא מכר מאות אלפי עותקים, וקשה מאוד לתרגם אותו ללשונות אחרות, אבל הוא היה יחיד בעידנו, והוא היה שלנו, והוא כל כך ראוי לאהבה.

תגיות:

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ