לסופרים מצליחים כבר אסור להתחבא - ספרות - הארץ

לסופרים מצליחים כבר אסור להתחבא

בעולם העתיק זהותו של הסופר לא הטרידה את הקוראים, ואיש לא ידע מי כתב את שיר השירים או את סיפורי אלף לילה ולילה. אלנה פרנטה איחרה את הרכבת: כישרון, אהבת הקוראים והצלחה הם פשעים שיש לשלם עליהם באובדן מוחלט של פרטיות

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
ערוץ היוטיוב NYU FLORENCE
אלנה פרנטה. "רציתי לשחרר את עצמי מן החרדה שבידוענות"צילום: מתוך ערוץ היוטיוב
אריאנה מלמד
אריאנה מלמד

"שמי אינו כשם המופיע על עטיפת ספר זה", כתב יוסוף שרארה בפתח הדברים. "חלום עתיק ושתי טרגדיות דחקו אותי, הכניעו בי את האומץ לשחק את המשחק בשמי הנכון". אלה משפטי הפתיחה של "ערבי טוב", ספר של יורם קניוק: "יוסוף שרארה" לא קיים. הוא שם עט שקניוק בחר כדי שסיפור הזהות השסועה של הגיבור — יוסוף שרארה — יהדהד בלי שהקורא ישאל את עצמו למה יורם קניוק, סופר מוכר, כותב דווקא ככה, ומה הקשר שלו להיסטוריה של משפחה ערבית יהודית מעורבת, והאם הוא באמת חושב שהזהות הישראלית לא קיימת, ומה זה אומר עליו או עלינו.

קניוק בחר בשם עט, אחד מני רבים בתולדות הספרות שלנו, אחד מאלפים בהיסטוריה של המלים הכתובות. זהותו האמיתית של הכותב נחשפה שבועות ספורים אחרי שהספר ראה אור, ובמהדורות הבאות כבר התנוסס עליו שמו של קניוק. ככל הנראה, הביצה הספרותית שלנו קטנה מכדי להסתיר סוד כה גדול לאורך זמן, אבל כל עוד ניתן היה, זכה קניוק להגשמת החלום העתיק של כל סופר: שיקראו, שיחוו, שיאהבו — בלי לוגו מזוהה, בלי דעה מוקדמת, בלי להפגין נאמנות למוצר או לדבר על "החדש של קניוק". זה היה גם חלומה של אלנה פרנטה, עד שנרמס בגסות של קלגס עיתונאי. כשקלאודיו גאטי פירסם את התחקיר שבו רדף אחרי זהותה האמיתית של הסופרת הכי נערצת באיטליה, הוא עשה זאת כאילו היתה פרנטה פוליטיקאית מושחתת שמסתירה סודות אפלים. "היא דמות ציבורית והיא חייבת לציבור", השיב גאטי לתוקפיו, כאילו כישרון, אהבה של קוראים והצלחה הם פשעים שיש לשלם עליהם באובדן מוחלט של פרטיות.

ומה בסך הכל ביקשה פרנטה? באחד מהראיונות שקיימה בדואר אלקטרוני כתבה: "רציתי לשחרר את עצמי מן החרדה שבידוענות... וזכיתי במרחב של חירות, מרחב שבו אני יוצרת, פעילה, נוכחת. יכאב לי מאוד אם אאלץ לאבד את המרחב הזה".

יותר מ–20 שנה נשמר המרחב של פרנטה בקנאות ובהצלחה, עד לשבוע שבו התחולל הסקנדל הספרותי הגלובלי: תחילה החשיפה ואחר כך מאות מאמרים בעשרות השפות שאליהן תורגמו יצירותיה, ומיליוני קוראים שעסקו בשערורייה במקום לשוב אל הספרים.

יורם קניוק
יורם קניוק. מה הקשר שלו להיסטוריה של משפחה ערבית יהודית מעורבתצילום: מוטי מילרוד

שתי הטרגדיות של פרנטה, של קניוק, של כותבים שבחרו לחסות בצלו של שם זר במקום להיצלות באור זרקורים, הן פרי העידן שלנו. מי כתב את שיר השירים? את הסאגות האיסלנדיות, את סיפורי אלף לילה ולילה? מי אחראי להולדת המיתוס של פאוסט, שהופיע בדמות חוברת בשווקים של גרמניה בשנת 1487 ונהפך לרב מכר? לא באמת אכפת לנו: בעולם העתיק זהותו של האמן לא הטרידה את הצרכנים. עד סוף המאה ה–19 אלה היו מוכנים לקרוא טקסט אנונימי לחלוטין, אפילו ספר נפלא כמו "תבונה ורגישות", שהמחברת שלו מזוהה על הכריכה רק כ־A Lady. מאוחר יותר נחשפה כג'ין אוסטן. לאחיות ברונטה נאמר כי ספרות, ובמיוחד שירה, אינן עסק לנשים: שלושתן פירסמו ספרי שירה בשמות בדויים של גברים, המשוררים אקטון, אליס וקורר בל. וכמוהן עשו עשרות נשים כותבות בפטריארכיה מדכאת, בהן ז'ורז' סאנד וג'ורג' אליוט, אבל גם על ספה של המאה ה–21 היה מי שביקש ממחברת "הארי פוטר" לא להופיע בשמה המלא על הכריכה, וליצור עמימות בנוגע לזהותה המגדרית, כי "בנים לא קוראים סופרות".

האם אכפת לנו שמולייר, וולטר, סטנדאל, מארק טוויין ולואיס קארול, או. הנרי, אחד העם ושלום עליכם הם שמות בדויים? במה התעשרנו, כקוראים, מן הידיעה שהאנס פאלאדה הוא בעצם רודולף וילהם פרידריך דיטצן, או שדוקטור סוס הוא תיאודור גייזל, בכלל לא דוקטור, אלא שאביו חלם שיהיה רופא? ושיינה־זלדה שניאורסון־מיצ'קובסקי, לא היינו ממשיכים לשיר את "לכל איש יש שם" שלה, לו היו מכריחים אותנו לשנן את שמה המלא של זלדה המשוררת? ומה עם הנריק גולדשמידט, וכמה מכם יודעים כי הוא־הוא יאנוש קורצ'אק?

חלום החירות של סופרים אינו הסיבה היחידה לבחירה בשם עט. את המאמרים הסאטיריים שלו כתב אנטון צ'כוב בשם "האיש ללא טחול", כדי לחמוק מעט מעינה הבוחנת של הצנזורה. ק. צטניק ביקש להציב זכרון לנרצחי המחנות. איין ראנד לא רצתה לפגוע בכתיבה שלה בבני משפחתה שלא הצליחו, כמוה, לברוח מרוסיה הסובייטית, אבל סיכוייו של "כמעין המתגבר" להפוך רב מכר ודאי לא היו גדלים לו חתמה עליו כאליסיה זינובייבה רוזנבאום. ב' אקונין, מחברם של מותחנים מופלאים בסדרה "תיבת פנדורין", הוא פרופסור ללימודי יפן, ובתעודת הזהות שלו כתוב "גרגורי שאלטוביץ' צ'חרטשווילי", כאב ראש של ממש בתעשיית המו"לות. במאה ה–20, התעשייה והמיתוג אחראים לרבים מן הפסבדונימים של יוצרים ידועי שם. המו"לים של הרולד רובין אמרו לו, עדיף שתיקרא "רובינס" ותיפטר מן הזהות היהודית. לאריק ארתור בלייר הציעו לא להסתבך עם המשפחה בעקבות "דפוק וזרוק בפריז ובלונדון", וכך נולד ג'ורג' אורוול. לסטיבן קינג אמרו, אתה כותב יותר מדי. זה נראה לא רציני. כך נוצר ריצ'רד בכמן, וכשנחשף, אמר קינג כי בכמן מת מ"סרטן הפסבדונים". לאן דקלו, בעצמה עורכת ספרותית ידועה בארצה, לא צריך היה לומר דבר. היא הבינה ש"סיפורה דל או" יחסל את הקריירה המכובדת שלה, והוציאה את הרומן השערורייתי "פולין ריאז'". ולג'יי־קיי רולינג הודיעו מנהליה מוקדם מדי לשנות כיוון בכתיבה, מצאי לך שם עט נאה למותחן שלך, וביחד הגו את "רוברט גלברייט", איש משטרה לשעבר עם ביוגרפיה יחצנית מדומיינת. "ספרו" הראשון מכר 8,500 עותקים בשלושה חדשים, עד לחשיפת זהות היוצרת. אפילו אות אחת בו לא השתנתה עם החשיפה, אבל המכירות טיפסו למאות אלפים.

מארק טוויין יושב על כסא
מארק טוויין. הקוראים שכחו ש"שם עט" אינו "זהות בדויה"צילום: אי־פי

סופרים מודעים, כמובן, למחירה של ההצלחה ולמועקת המותג שהיא יוצרת. את "כל החיים לפניו" יצר רומיין גארי מתוך מצוקה: בתי הוצאה השיבו את פניו ריקם כי כבר לא היה סופר "אופנתי", אבל היו מוכנים לקבל יצירה של אמיל אז'אר, דמות בדויה לגמרי, והקוראים שלא קנו את המותג "גארי" התאהבו באלמוני החדש הזה עד כלות. כשדוריס לסינג ביקשה לחרוג מן המיתוג והציעה להוצאה הוותיקה שלה את "יומנו של שכן טוב" בשם ג'ין סומרס, הלקטור התורן פסל את הספר לגמרי. כן, הוא ראה אור בשם האמיתי. לא, הוא לא פחות טוב מכמה ספרים אחרים של לסינג, כלת פרס נובל. אלא שזוהר המותג כבר מעיב על אורו של הכתוב במידה כזאת, שאולי כבר רבים מאתנו לא יכולים ליהנות מספר משובח ללא המיתוג. וכשסופרים נדרשים להיות הפרזנטור של המותג, ובישראל למכור את הסבתא שלהם בחשיפה בלעדית בראיון במוסף, החירות מצטמצמת מאוד. בוודאי החירות לכתוב את הדבר הבא מבלי להיות כבול לסגנון, לז'אנר, לציפייה של צרכנים.

לא כל סופר מסוגל להמציא לעצמו יותר מ–70 הטרונימים, שמות אחרים, כמו הסופר והמשורר פרננדו פסואה הפורטוגלי, שכל אחד מן השמות הבדויים תחתם פירסם היה דמות ספרותית עם ביוגרפיה, זהות, מראה וסגנון מובחן: אחד מההטרונימים קרוי "ריקרדו רייש", והוא הונצח ב"שנת מותו של ריקרדו רייש" שכתב ז'וזה סרמאגו. כשראיינתי אותו, סרמאגו דיבר בכאב על מלכודת הזהות ותעוקת הביוגרפיה: על קוראים שמחפשים בטקסט את המחבר במקום את המוסיקה והמשמעות, ועל כך שפסואה חמק מכל זה בגאונות ואלגנטיות. "אני רוצה שידברו על הספרים שלי, לא עלי", אמר — ונכנע אף הוא לתכתיב המו"לי להתראיין שוב, והפעם לרגל צאתו לאור של עוד תרגום לעברית. וסרמאגו שכח שפסואה לא נהפך, עם כל גאונותו, להצלחה מסחרית.

22 שנה של שלווה יחסית ועבודת תחזוק מאסיבית היו לאלנה פרנטה כשבחרה בשם עט. הוא איפשר לה חירות בכתיבה. הוא נתן לה הזדמנות נדירה לשחק ב"האני המספר" ולברוא אותו מחדש בלי שישויך אליה ולביוגרפיה הפרטית שלה. תחקיר פוגעני אחד, והכל נגמר. בעידן הדיגיטלי נדרשו פחות מ–24 שעות כדי שהחשיפה תהיה מושלמת, עולמית וקולנית מאד. רוחו של העידן הזה שונה מאד מן הרוח שאיפשרה פעם לראש ממשלה בישראל לכתוב מאמר פוליטי ב"דבר" ולחתום "ס.ש. יריב" בלי שכל הקוראים יידעו תיכף ומיד שהכותב הוא בן גוריון ושם העט הוא קיצור של "סבא של יריב". במאה הכי אוריינית בתולדות המלים הכתובות, שכחו ש"שם עט" אינו "זהות בדויה" כי אם, לעתים קרובות, צורך יצירתי: ככל הנראה, לסופרים מצליחים כבר אסור להתחבא, ורק ביקום הדיגיטלי מותר לטפח "ניקים", שיכולים לפרוח וללבלב באין מפריע בחסות האנונימיות של הרשתות החברתיות. סופרים לא מעטים מטפחים שם "אני מספר" חשאי ומקסימים את קוראיהם בבדיון הנחזה להיות אמת, ואפילו כל האמת, בדיוק כפי שספרות טובה אמורה לעשות.

אפשר רק לקוות שהחשיפה הקיצונית לא תפגע בפרנטה, האשה והסופרת — המותג כבר נפגע. ייתכן שזה היה בלתי נמנע, ברוח הזמן. אצלנו, עוד מעט ודאי יחשפו את "בן פול". הוא או היא מוכשר או מוכשרת מכדי שניתן להם חירות להיות, לחשוב, לכתוב.

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ