שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

הבמאי שחתר נגד הקולנוע המיושן של אירופה

בין אם סרטיו היו פורצי דרך או ייצגו עשייה קולנועית שמרנית, הם העידו על מחויבות רעיונית ואמנותית. בעקבות מותו של אנדז'יי ויידה, שנחשב לבכיר במאי פולין

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אנדז'יי ויידה
אנדז'יי ויידהצילום: JANEK SKARZYNSKI/AFP PHOTO
אורי קליין
אורי קליין

"פנינים ואפר", סרטו מ–1958 של הבמאי אנדז'יי ויידה, הביא את בשורתו של הקולנוע הפולני לעולם. בעקבותיו הוכתר ויידה, שמת השבוע והוא בן 90, כבכיר במאי פולין. הלהט והעוז שנחשפו ב"פנינים ואפר" ובטרילוגיה שהסרט חתם אותה ותיארה את מצוקתו של "הדור האבוד", שבגר בזמן מלחמת העולם השנייה, לא שבו עוד באותה מידה של תנופה לקולנוע שלו. לסרטיו של ויידה, גם הטובים ביותר, נוספה מידה של כובד ראש ושמרנות.

שלושת סרטי הטרילוגיה, "דור" (1955), על חבורת צעירים בוורשה ב–1942, "קאנאל" (1957), שהתרחש כמעט כולו בתעלות הביוב של ורשה בזמן המרד שפרץ בה ב–1944 ו"פנינים ואפר", שהתרחש ביומה האחרון של המלחמה ותיאר את יומו האחרון של גבר צעיר שנשלח להתנקש בבכיר המפלגה הקומוניסטית, הציבו את ויידה בחזית דור הבמאים הצעירים. מאז שנות ה–50 הם החלו לחתור נגד הקולנוע הממסדי והמיושן המופק באירופה.

"פנינים ואפר"
"פנינים ואפר"

"פנינים ואפר" היה קולנוע צעיר, שהשתלב בתמורות החברתיות שהתרחשו אחרי המלחמה באירופה ובארצות הברית, גם בשל מהותו ונוכחותו של כוכב הסרט, השחקן זביגנייב ציבולסקי שכונה בצדק "ג'יימס דין הפולני". לא היה עוד שחקן צעיר כה כריזמטי בתולדות הקולנוע המזרח אירופי. כמו ג'יימס דין, ציבולסקי נהרג בתאונה. בגלל קוצר ראייה הוא נפל מתחת לגלגלי רכבת ב–1967, בן 39 במותו (ב–1969 ביים ויידה את "הכל למכירה" שבו הצדיע לכוכבו המת של סרטו המהולל ביותר).

אם הטרילוגיה, שהגיעה לשיאה ב"פנינים ואפר", היתה רגע מכונן בתולדות הקולנוע הפולני, הרי מרכזיותו של ויידה בתולדות הקולנוע הפולני באה לידי ביטוי ברגע קולנועי מכונן נוסף שהוא עיצב שנים לאחר מכן. אלה צמד הסרטים "איש השיש" ב–1977 ו"איש הברזל" ב–1981, שבדומה לכמה מסרטיו האחרים, אבל בסגנון חזיתי בוטה ונועז יותר, שלחו מבט ביקורתי נוקב אל ההיסטוריה של פולין תחת שליטת סטלין (ב"איש השיש", שנאסר להקרנה במשך ארבע שנים על ידי השלטון בפולין) וההווה שלה (ב"איש הברזל", שצולם בגדנסק בזמן שביתת פועלי הנמל שהתקיימה בה בחסות ארגון "סולידריות", שויידה הזדהה עמה).

שני הסרטים השלימו זה את זה בסגנונם הכמו־תיעודי. הגיבורים שלהם היו דמויות אמיתיות (גיבור "איש הברזל" היה בנו של גיבור "איש השיש" ואת שניהם גילם אותו שחקן, יז'י רדז'יווילוביץ') והסיפור של שניהם הוצג דרך הפריזמה של כתבי טלוויזיה הנתונים למרותו של השלטון ששלח אותם. אף ש"איש הברזל" זכה בפרס דקל הזהב בפסטיבל קאן, הוא עורר את חמתו של השלטון בפולין, שמנע מוויידה תמיכה כלכלית במשך כמה שנים. ב–1982 יצא לביים בצרפת את "דנטון". הוא תיאר את העימות האידיאולוגי בין דנטון (ז'ראר דפארדייה) לרובספייר (וויצ'ק פסוניאק) והדבר נתפש כאלגוריה על העימותים הפוליטיים של פולין באותה תקופה.

בין אם סרטיו של ויידה היו פורצי דרך או ייצגו עשייה קולנועית בעלת ניחוח מעט שמרני, הם היו תמיד אינטליגנטיים ועשויים בקפידה שהעידה על מחויבות רעיונית ואמנותית. חייו ויצירתו נעו בקצב התמורות שמניעות את מולדתו, ההיסטוריה וההווה שלה. בהקשר הזה מופיע גם הנושא היהודי בסרטיו, שהוצג באופן הבולט ביותר בסרטו "קורצ'ק" מ–1990. הסרט עורר חילוקי דעות בשל תיאור החיים בגטו ורשה, התנהלות המנהיגות היהודית בגטו והסוף המנווט את העלילה אל מחוזות הפנטזיה. אבל זהו סרט רציני, ודאי בהשוואה למרבית הסרטים העלילתיים שהופקו על השואה.

סרט בולט נוסף של ויידה שנגע בנושא היה "נוף אחרי קרב", שהתבסס על כתביו של ניצול השואה תדיאוש בורובסקי (בגילומו של דניאל אולבריצ'סקי, שכיכב בכמה מסרטיו). המלחמה היתה רקע לרבים מסרטיו, לא פחות מההווה של פולין. ב–1983 הוא אף ביים סרט בגרמניה, "אהבה בגרמניה", שתיאר את הקשר הרומנטי המתפתח בין גרמנייה (הנה שיגולה) לשבוי מלחמה (פיוטר ליסאק).

גם אם לא כל יצירתו היתה אחידה בערכה וחשיבותה, הוא היה אחד היוצרים הבולטים בקולנוע שאחרי מלחמת העולם השנייה. לכל אחד מסרטיו היה יעד צלול, ישיר ומאתגר. "ליידי מקבת מסיביר" (1961), "שערי גן העדן" (1968), "החתונה" (1973), "הארץ המובטחת" (1974), "ללא הרדמה" (1978), "מנצח התזמורת" (1980) — די ברשימה זו, בנוסף לסרטים שהזכרתי ובראשם "פנינים ואפר", כדי להבטיח את מקומו של ויידה, שב–2000 הוענק לו אוסקר על מפעל חיים, בתולדות הקולנוע.

ב–2007 הוא ביים יצירה קולנועית מרשימה נוספת, "קאטין". הסרט תיאר את הטבח שהסובייטים עשו בשבויי מלחמה ואזרחים פולנים ב–1940 ובהם אביו. היה משהו מרגש בכך שבמאי קשיש בוחר לביים סרט על הנסיבות שבגללן אביו נהרג. אף שלסרט היתה מהות מיינסטרימית, התוצאה רבת עוצמה.

סרטו האחרון, ששמו האנגלי הוא "Afterimage", מספר על חייו עתירי המהמורות הפיזיות והאידיאולוגיות של הצייר ולדיסלאב סטרז'מינסקי שפעל בתקופת שלטונו של סטלין בפולין. הסרט, ששמו בעברית "אשליה אופטית", יוקרן בפסטיבל הסרטים של חיפה. אין שם נאות יותר מ"Afterimage" כדי לסמן את סוף דרכו של במאי קולנוע שסרטיו הותירו את זכרם בתודעתנו ואת פרידתנו ממנו.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ