ייחודו של ראובן מירן - חלק שני ואחרון - עיון - הארץ

ייחודו של ראובן מירן - חלק שני ואחרון

למירן יש זכויות יוצרים על הטכניקה של ניפוח הקשר בין האדם לנוף עד אבסורדום, שאומצה בהמשך על ידי אורלי קסטל־בלום, צרויה שלו ואחרים

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
יגאל שוורץ

> חלק ראשון: הגיבורים המסתוריים של ראובן מירן

כל ייחודו של ראובן מירן, כסופר בכלל ובפרט בזיקה לסופרים הישראלים בני דורו, מוצא את ביטויו ברומאן הקצר שלו "דרומית לאנטארקטיקה", שאותו הרכיב מסיפורים קצרים שהתפרסמו שנים קודם לכן בנפרד. כאן נראה בפירוש כיצד מפָרק מירן את הקשר בין אדם לנוף, שהוא יסוד מוסד בתרבות האדם ובכלל זה בספרות העברית החדשה.

בעבודת הדוקטורט שלה, "נגד האדנות: מרחב ומבט בפרוזה של יהושע קנז וישעיהו קורן" (אוניברסיטת בן גוריון, 2015), בחנה חן שטרס את עמדתם של קנז וקורן — שני סופרים קרובים למירן, גם כנראה מפני ששלושתם גדלו באותו אזור נופי ואקלימי (פתח תקווה, כפר סבא) על רקע הנורמה הפואטית ההגמונית של זיקת האדם למרחב ביצירתו של עמוס עוז.

שטרס טוענת שאצל עוז יש "התאמה מטאפיסית, פוליטית או פסיכולוגית בין הסובייקט הספרותי למרחב המיוצג". התאמה זו מתבטאת לדבריה, למשל, ב"יחס ספקולרי" בין הדמויות ברומאן "מיכאל שלי" (בעיקר חנה גונן) לבין המרחב (העיר ירושלים). ירושלים משמשת כ"מראה עצומת־ממדים המשקפת את תודעתה ואת רגשותיה הכמוסים של חנה". לעומת עוז, טוענת שטרס, סיפוריהם של קנז וקורן מבטאים סירוב ביקורתי להשלכה של הסובייקט על המרחב ועל ידי כך כיבושו והכפפתו לסובייקט.

ראובן מירן
ראובן מירן. תחביר "פזמונאי" מובהק: שלושה משפטים שהמוקד שלהם הוא התרחשויות נוף ו"משפט סכר" המעמיד גבול צילום: דניאל צ'צ'יק

קנז, טוענת שטרס, מקעקע את האפשרות "של נקודת מבט אחת להיות 'מונאדה' מבודדת". הוא יוצר מרחב "בין־סובייקטיבי" המנטרל מראש כל מהלך של השלכה של תודעתה ורגשותיה של דמות אחת על המרחב, ומכאן גם את אפשרות קיומו של קשר מטאפורי־אלגורי יציב בין האדם לנוף ביצירה.

הסירוב של קורן להתאמה מטאפיסית, פוליטית או פסיכולוגית בין הסובייקט הספרותי למרחב המיוצג, כגון זו המתקיימת ביצירתו של עוז, מתבטא בדרך אחרת. הוא נוקט פואטיקה המתייחסת למרחב כיישות נבדלת, עצמאית, שלמה בפני עצמה ופעילה. יישות שאינה כפופה למבטו האנתרופוצנטרי של האדם.

גם סיפוריו של מירן, ובכללם "דרומית לאנטארקטיקה", מבטאים סירוב ביקורתי להשלכה של הסובייקט על המרחב, ועל ידי כך כיבושו והכפפתו לסובייקט. אבל האסטרטגיה של מירן שונה מזו של עמיתיו בני דורו (הוא אמנם צעיר מהם בכמה שנים) למאבק הזה, והיא קרובה יותר (כפי שאפשר להבחין במבט רטרוספקטיבי) לעמדה המרחבית של סופרים צעירים ממנו שסיפוריהם מכילים יסודות פוסט־מודרניסטיים.

מירן מערער את הקשר המטפורי־אלגורי־מטאפיסי בין הסובייקט למרחב באמצעות ניפוחו והבאתו עד אבסורדום. זו טכניקה שיש לו זכויות יוצרים עליה בסיפורת הישראלית (אולי יחד עם יורם קניוק), שתשמש, לאחר שנים, יוצרים אחרים: אורלי קסטל־בלום, צרויה שלו, אלונה קמחי ויובל שמעוני.

פעולת הניפוח עד אבסורדום של הקשר המטפורי־אלגורי־מטאפיסי בין הסובייקט למרחב, ערעורו והפרכתו נוצרת ב"דרומית לאנטארקטיקה" בהדרגה, בהקבלה לערעור ופירוק הקשר הרומנטי־אולטימטיבי של "האיטלקי" ו"הצרפתייה" (וכפיליהם "הבלגי" ו"האנגלייה") ולערעור וקריסת קהילת "החברים". תוצאתה הלשונית־תודעתית הדרמטית של הפעולה הזו נרמזת כבר ב"משפט הסכר" של יחידת "הפזמון" השנייה בפרק הפותח את הרומאן: "טליק נהג. ככל שהתקרבו לגבעה כן הנמיכה השמש והלכה. השמים השחירו בשוליים וצמרות הברושים גדלו מול עיניהם האדומות מעייפות. כבר כמה ימים שלא ירד גשם, אבל זה לא היה סימן לשום דבר" (עמ' 7).

המשפט הראשון בפסקה הזאת בנוי בדיוק כמו המשפטים ביחידות "הפזמון" הבאות בסיפור, שאותן ציטטתי בפרק הראשון של מאמרי שהתפרסם כאן בשבוע שעבר. הוא מורכב ממוביל (Lead), שֵם עצם אנושי, "טליק", ובציון פעולה שלו: "נהג". שני המשפטים הבאים מתארים נוף ובכך הם דומים למשפטים המקבילים ביחידות הפזמון השגרתיות. אבל נוצרת כאן "סטייה", משום שהתיאור עובר מהממוקד (הנוף) לממקד (האדם), וליתר דיוק לאמצעי, מנסרת המיקוד: "עיניהם האדומות מעייפות". הסטייה הזו משמשת כמבוא לסטייה חריפה הרבה יותר במשפט האחרון.

חלקו הראשון של המשפט הזה, "כבר כמה ימים שלא ירד גשם", עוד עולה, בקושי קל, עם אופיים של משפטי "הסכר". ברם המשפט השני, "אבל זה לא היה סימן לשום דבר", פורץ גבולות. זאת משום שהוא מַטרים — כפי שאפשר להבין אחרי קריאה חוזרת של כל הרומאן — את סופו של תהליך הקריסה ההדרגתי של הקשר המטפורי־אלגורי־מטאפיסי בין האדם לנוף. במשפט הזה אומר לנו המספר, אגב אורחא, דברים הפוכים לגמרי ממה שלמדנו ממשפט ה"סכר" ביחידת "הפזמון" הפותחת את הפרק הראשון ומהמשפטים "החוסמים" שיופיעו בהמשך אותו פרק ובפרק הבא.

קוראים יקרים שלי, אומר לנו המספר, הניסיון (שלי, שלכם, של כל בני האדם) להטעין את הקשר בין אירוע טבע כלשהו ("כבר כמה ימים שלא ירד גשם") במשמעות כלשהי (לראות בו "סימן") הוא מופרך: "אבל זה לא היה סימן לשום דבר".

מה שנראה תחילה כסטייה מקומית מדרך המלך של דפוס היחסים בין האדם לנוף נהפך בהדרגה, בפרקים השלישי והרביעי, לדרך המלך עצמה. פיסקאות הפתיחה שלהם עשויות כערב רב של יחידות תיאור שמשקפות התפרקות במצב מתקדם. הפרק השלישי מורכב מערב רב של "מינִי־פעולות" ("הבלגי לא סגר את הפה במשך כל הערב. הצ'יליאני ניסה להשתיק אותו, אבל לא ממש. הוא דיבר על האנגלייה ועל מה שהיה", עמ' 61). והפרק הרביעי מורכב מערב רב של יחידות תיאור אקלימיות — מחוץ למרחב הסגור (שדה תעופה נידח) ובתוכו ("היה חם, חום לח וכבד, ומיזוג האוויר פעל רק מדי פעם, בהפסקות ארוכות. התקלות בתחנת הכוח גרמו להפסקת חשמל, ואז פסק גם המיזוג", עמ' 69). ביטוי נוסף לשבירת הדפוס של יחסי אדם־טבע בפרקים אלה הוא העדר משפט "סכר", שפירושו המעשי הוא פריצת כל הגבולות.

פיסקת הפתיחה של הפרק האחרון ברומאן, שכבר נדרשנו לה בפרק הקודם, נדמית תחילה כניסיון מוצלח של המספר לשוב ולשלוט במלאכת הסיפר שלו: "דרומית לאנטארקטיקה לא היה חם במיוחד, ואיש מאיתנו לא קיבל מכת שמש או משהו כזה, אבל גם לא היה קר כמו שחששנו. בעצם לא היה דרומית לאנטארקטיקה שום דבר מיוחד, ולא מצאנו שם דבר מלבד עצמנו" (עמ' 85).

אבל השיבה (החלקית) לדפוס יחידת "הפזמון" והנימה הנונשלנטית של המספר בתוך ההקשר האולטרה־דרמטי הזה ("בעצם לא היה [...] שום דבר מיוחד, ולא מצאנו שם דבר") נראות מגוחכות בעליל על רקע ההתפרקות הקולוסלית של ה"עצמנו" או ה"אנחנו" (שקיומם ההדדי מוצג כתנאי לקיומו של כל אחד מהם), שנהפך על פי עדות המספר ל"נקודה אחת בלבד" (עמ' 98).

קריסת ה"עצמנו" או ה"אנחנו", וכתוצאה מכך גם הקרע הבלתי נמנע בין הדמויות (רון ונורה) לכינויים שלהם ("האיטלקי" ו"הצרפתייה"), וקריסת ה"אני" של כל אחד מהם שמוגדר על פי עצם מהותו מקיומו של בן/בת הזוג האולטמטיבי/ת שלו/ה — ההתפתחויות הדרמטיות הללו מתרחשות במקביל להתפרקות הקשר המטפורי־אלגורי־מטאפיסי בין האדם לנוף.

העולם הבדיוני שנבנה ב"דרומית לאנטארקטיקה" בנוי כל כולו על קיומה של אוריינטציה מרחבית תקינה. לדמויות המככבות בקהילת "החברים" יש סיכוי להישאר בחיים אך ורק אם המצפן שלהם מכויל. והנה בפרק האחרון ברומאן, שושנת הרוחות, זו שבעזרתה מנווטים "החברים" באזורים העלומים שהם סובבים בהם, משתבשת ומאבדת את יכולת הסימון היציבה שלה.

רון ונורה עושים את דרכם דרומית לאנטארקטיקה, וכשהם חוצים את הנקודה הדרומית ביותר בכדור הארץ שושנת הרוחות מציגה תמונה פרדוקסלית: הדרום הופך לצפון והצפון לדרום. תופעה זו חושפת את ארעיותה, שריריותה ומלאכותיותה של הזיקה היציבה, הטבעית לכאורה, בין המסמן (האדם) לסימן (שושנת הרוחות) ולמסומן (העולם). עובדה זו, שהדמויות מודעות לה בחריפות רבה ("האיטלקי" מקלל משום שהוא מבין שאין לו כבר מה לחפש, מכיוון שבאורח פרדוקסלי את הצפון הוא כבר לא יצליח לאבד אפילו אם יתאמץ), מאירה אותן (ואותנו) כנעים ונדים במסלול סיזיפי־טנטלי; ניסיון נצחי עקר לבסס משמעות יציבה: "לא היתה לסוף שום משמעות. שם נמצאנו כבר מעבר לסוף, וכל מה שיכול היה עוד להתרחש היה רק התחלה נוספת" (עמ' 100).

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ