שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

מדינה לא הגיונית בלי כבוד לנונסנס

בישראל, שבה היוצרים שמחים תמיד להיות חלק מ"המחנה השפוי", אף אחד לא רוצה להיות לואיס קרול מרמת גן

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
מתוך הקליפ של "אשכנזים שאומרים כפרות"
מתוך הקליפ של "אשכנזים שאומרים כפרות"צילום: אליקה לסקר פלדמן
רועי צ'יקי ארד
רועי צ'יקי ארד

"פוליטיקלי דיסלקט", קליפ הבכורה של הצמד "אשכנזים שאומרים כפרות" (אליקה פרידמן ואדם מיקלף), שיצא בסוף ספטמבר, הוא תוספת ברוכה לרשימה הקצרה של יצירות אי־גיון (נונסנס) ישראליות. אף שישראל היא מדינה שבה ההיגיון אינו הצד החזק בהכרח, אין הרבה יצירות נונסנס מובהקות בעברית. כותבים וכותבות ישראלים יאחזו בציציות של קארבר, מארקס או סילביה פלאת ויתהדרו פחות בתואר "אדוארד ליר העברי" או "לואיס קרול של רמת גן".

"פוליטיקלי דיסלקט" מתבסס על שיבושי שמות של פוליטיקאים, למשל ילי משיחוביץ' וננתלי בפט. שיאו מתחולל לאחר שסולנית ההרכב מורחת את גופה בבוץ כשהיא ממלמלת בטון חושני "אחמדינג'אד" ואז מפזמת: "אחמדינג'אד/ אף פעם לא פגש את גולדה/ בערב מעל הטוסיק צומחות מדרגות/ מי שרוצה יכול לטפס בהן". את הצמד, שמכנה את סגנונו אשכנויז־היפ־הופ, ראיתי במקרה בהופעה בירושלים, שבה פעלו. בשיחת פייסבוק הם הסבירו לי שהם נסעו מישראל ו"מתבודדים במדבר המוהאבי בקליפורניה".

גם אם יוצרים מתנסים פה ושם באי־גיון, לא רבים מתמקדים בתחום, אולי כדי לא להיות מזוהים עם קלות־ראש בעולם החמצמץ של הספרות והשירה. יש משוררים שהתנסו באי־גיון, כמו יצחק למדן, למשל, שחרז "אַךְ, בְּשִׁלְהֵי הַיַּרְמוּק/ מִשְׁתַּצֵּל הַתַּלְבּוּק/ מִתְרַקֵּל, מִתְבַּקֵּל וְשׁוֹרֵם", אך זה נראה כתרגיל כתיבה. גרסה מקומית של הג'ברווקי של לואיס קרול, ששורותיו נפתחות: "הִבְרִיל כְבָר, זַחְלָצִים קְלִיחִים/ חָגְווּ וְעָגוּ בַשְבִילֵל,/ מַסִים הָיוּ הַסְמַרְלַחִים/ וְחֶזְרוֹנִי צִרְלֵל" (תרגום: רנה ליטוין). המבקר אברהם יפה הגדיר את "עלילות מיקי מהו" של אברהם שלונסקי "ספר הנונסנס העברי הראשון", אף שלטעמי הוא עומד על הגבול.

על כל פנים, הוא מציע בתים אי־גיוניים כמו "חיריק/ חיריק/ קו מתוח/ מרכאות/ וסיר נפוח/ סמך סמך/ קו כפוף/ והרי לכם/ פרצוף!" יצירת אי־גיון של סופר מוערך שלא זוהתה ככזו היא "בפברואר כדאי לקנות פילים" של יואל הופמן, שנחשב ספר ילדים וכולל רשימה של עשרות דברים שמורים לא מספרים, כמו "שאפשר להתאהב בטביעת שיניה של אשה בתפוח". הספר נמצא על הקו שבין משלי זן לנונסנס, שיש נקודות דמיון ברורות בין שניהם.

חוקר ההומור בשירה והמשורר גלעד מאירי הגדיר בעבר את חזי לסקלי כמשורר הלירי האי־גיוני הראשון והזכיר גם את אריה זקס, אפרת מישורי ודוד אבידן כיוצרי נונסנס. חוקר הנוסנס אילאור פורת מוסיף את תרצה אתר ואהרן שבתאי.

ניכר שיש במשוררי המודרנה הישראלים שבירה של תיאור המציאות, אבל אני לא נוטה לראות בה נונסנס לשמו, כי הנימה אחרת. ובכל זאת, כדאי להזכיר את "החמור" ו"ספר הכלום" של אהרן שבתאי שבהם הוא קובע "הכלל בחיים// הוא/ ליהנות מן הפורץ// לקרוא לו/ אפרסמון". אפשר גם לאתר השפעת מוטיבים של נונסנס בשירה המודרניסטית, כמובן בדאדא ובסוריאליזם. המשורר המודרניסט ת.ס. אליוט התייחס בכמה הרצאות להשפעה של משורר האי־גיון הקלאסי אדוארד ליר על השירה המודרניסטית, ולעתים זכה לתגובות לא נלהבות מהקהל שקיווה להסבר מכובד יותר למקורות האוונגרד.

בורלא. הקדיש את חייו לנונסנס
בורלא. הקדיש את חייו לנונסנסצילום: ראובן קסטרו / מעריב

"חרדיל לא רגיל" של חגי ברקת נפתח בשורות האי־גיוניות הקלאסיות שמזכירות את דוקטור סוס, "ביום חמישי טיילתי בשביל,/ ובקרן הרחוב פגשתי חרדיל./ לא חרדיל מנומר, או קוצי או רגיל,/ אפשר להגיד שחרדיל די רגיל". בביקורת על הספר גרס יהודה אטלס ש"חוכמת הבהמות" של אביגדור המאירי מ–1933 הוא ספר הנונסנס העברי הראשון. הנה תיאור של האווז מתוך הספר (שחלקו הועלה לרשת על ידי אתר תומך טבעונות): "האווז אינו אלא חצי עוף: 'עוף' אך לא 'מעופף'. ואולם זאת לא אומרת ששני אווזים הם עוף מעופף".

בשפות היהודיות קיימים כמובן שירי אי־גיון. אבנר פרץ, מנהל מכון הלדינו ומתרגם נונסנס (שהוא מעברת ל"הבלים"), מזכיר את הפזמון המתוק הבא מלדינו:

"זוֹ בִּתָּהּ שֶׁל גְּבֶרֶת דִּינָה/ שֶׁקּוֹרְאִים לָהּ קָרוֹלִינָה/ מָעֲדָה הִיא כְּשֶׁהָלְכָה לָהּ/ וּבִטְנָהּ אָז הִתְנַפְּחָה לָהּ.// בְּלִי דִּחוּי אָז לְקָחוּהָ./ בְּבֵית הַחוֹלִים נִתְּחוּהָ,/ — הָרוֹפְאִים עֲשׂוֹת הִפְלִיאוּ: / מִבִּטְנָהּ גָּמָל הוֹצִיאוּ!"

לפחות יש מוזיקאים

בניגוד ליוצרים שהוזכרו עד עכשיו שפילרטטו עם עולם ההבל, כותב ישראלי שהקדיש את חייו לנונסנס וגם זוהה ככזה היה עודד בורלא, עם שורות כמו "ארץ הודו גדולה מאוד,/ הודים רבים בה, עוד ועוד./ כשאבא ואמא הולכים לעבוד,/ אז הילדים מתחילים לרקוד", שפירסם בחוברת צביעה בשם "ילדים מציירים".

מאירה מרום
מאירה מרום. דמות מובהקת בעולם האי־גיון העברי

לשמחתי, יצא לי לפגוש אותו בביתו, לפני שמת בגיל 94 ב–2009, ופירסמתי שיר שלו בחלק אוטונומי שערכתי בכתב העת לשירה "עכשיו". ב"מכתבים לליאורה" מתאר בורלא שיחה עם ברווז שמתקשה להגות את האות שי"ן ומתעקש "אני אוהב סוכריות על מקל, רק בלי המקל". כשהמספר אומר לו "זה מעניין, גם אני", מתחכם הברווז "מה גם אני?" כשנשאל בגיל יותר מ–90 למה הוא לא כותב למבוגרים, ענה בורלא שהוא לא מבוגר.

דמות מובהקת נוספת בעולם האי־גיון העברי היא מאירה מרום, משוררת צעירה שב–2009 הוציאה את החוברת "שני חורים במניפה", שצולמה במכונת צילום על דפים בצבעים שונים, כשמספרי העמודים בדיוניים (28 ושני שליש למשל) עם שורות כמו "העם השבדי כה אפתי/ לחשמל הזה הסטטי" או "ממרחים וכלי תחבורה/ מה טובה ספינתך, אדוני, מה נאה". כמו אנשי "אשכנזים שאומרים כפרות", מרום עזבה את הארץ לטובת ארצות הברית. היא עברה לאנגלית וכיום כותבת שירי אהבה למועמד הדמוקרטי המפסיד ברני סנדרס ולכוכבי הסדרה "חשיפה לצפון". מאירי מסכים שספרה של מרום, שלא זכה להתייחסות כמעט, הוא ספר השירה האי־גיוני המובהק ביותר.

דני סנדרסון
סנדרסון. מ"פה קבור הכלב" ל"הכל בשבילך"צילום: דניאל צ'צ'יק

אשכנזים שאומרים כפרות הם הדור השלישי של מוזיקאים ירושלמים שטובלים בנונסנס. ניכר ששירי הלהקה הושפעו מרייסקינדר (אסף עדן), לטעמי המוזיקאי הפעיל המעניין בישראל. יצירותיו באלבומיו הרבים מתכתבות עם נונסנס עכור בשורות כמו "יש בנות שיושבות בכלא, אבל היא לא אחת מאלה" ו"כל מה שאני יודע לעשות זה להדליק ולכבות את הבוילר" או "פתחתי ת'וורידים שלי על חוף הים/ כולם שמחים, אבל אני משועמם". אבל הדור הראשון הוא "נושאי המגבעת", במיוחד בשיר "הבא בתור הוא סוס". אצל נושאי המגבעת יש אזכורי חיות שלא בהקשר הרגיל כמעט בכל שיר, סימן היכר מובהק של נונסנס. בורלא העיד שבספריו נזכרים 346 בעלי חיים שונים ולאחר שכבר לא נותרו חיות החל לשלב בין חיות ויצר את "בארץ הצפרגול", חיבור של צפרדע וחרגול. ובכל זאת, באחת הביקורות כעס מבקר נוקדני שפינגווין מגדיר את עצמו בספרו "מהצפון הרחוק" בעוד שפינגווינים חיים רק בקוטב הדרומי. המבקר לא תהה איך פינגווין יכול לדבר.

השפעות נונסנס ניתן למצוא בלהקת ג'ירפות ("אותו מקרר/ וגישה כל כך שונה"), אבל בפזמונאות העברית, נושא הדגל הוא דני סנדרסון, שהחדיר דרך להקת כוורת את הנוסנס אל תוך אבי העורקים של המוזיקה הישראלית. למשל, בשיר כמו "פה קבור הכלב" כי "זהו עצם העניין/ לא, זה העצם של הכלב/ אבל הכלב מת מזמן/ טוב, זה עצם העניין". מעניין שיוצא כוורת המצליח ביותר בראייה לאחור הוא דווקא גידי גוב, ולא סנדרסון הגאון המילולי. זה אולי רמז ליחס של ישראל להומור נונסנס. כיום היצירות של סנדרסון מוקפצות פחות מבחינה מילולית ובמצעד שירי סנדרסון שרשת ג' אירגנה ב–2009 זכה דווקא "זה הכל בשבילך", הרחוק מאי־גיון, אף שאפשר לראות בו שיר המתאר את היחס בישראל ליוצר הנונסנס ("בעולם ילד, אין מקום לסתם חולמים").

מרד האפרוריות

בפופ הישראלי יש השפעות נונסנס באלבומים הראשונים של משינה שהוקלטו תחת השפעה מסיבית של מאדנס, וכן אצל טיפקס. מעניין לראות שהמעבר של קובי אוז לקריירת סולו הפך אותו למהורהר יותר. אם מתייחסים לשנה האחרונה, אסור להתעלם מ"עור ברווז" של ערוץ הכיבוד. פרודיה או לא פרודיה, זהו מאסטרפיס מובהק של אי־גיון, שזכה כבר לשני מיליון צפיות ביוטיוב: "איך היא הולכת על החוף בין השקיות/ יש לה שן אחת מתכלת ואוזניים נקיות/ מחממת את השמש היא עושה לה כוויות/ כמו עוזרי אהובה על הבריות".

אבל הדוגמה האהובה עלי לנונסנס בפופ העברי היא להקת איזולירבנד הנשכחת והאדירה, שהוציאה את האלבום בעל השם המוצלח ביותר בעברית "ישן וגם נחר". הלהקה אחראית על שיר האי־גיון המובהק "מטאטאים את התא". ביוטיוב ניתן לאתר הופעה עם השיר על רקע טנקים בבסיס אי־שם, בימים האופוריים של תחילת מלחמת לבנון, שתתגלה לימים כמלחמת אי־גיון.

מתוך הקליפ "פוליטיקלי דיסלקט" של "אשכנזים שאומרים כפרות"
מתוך הקליפ "פוליטיקלי דיסלקט" של "אשכנזים שאומרים כפרות". מתבסס על שיבושי שמות של פוליטיקאיםצילום: אליקה לסקר פלדמן

כשאני תוהה עם מאירי מדוע לדעתו האי־גיון כל כך שולי בשירה הישראלית הוא מונה, בין השאר, "היעדר היכרות עם שירת האי־גיון, התנשאות של השירה הלירית והרצינית המסורתית על פני האי־גיונית, פחד מדימוי עצמי נמוך ועמדת הנביא המסורתית של משורר". מאירי סבור שלאי־גיון יש נתוני פתיחה חלשים בכל העולם: "האי־גיון הוא שולי בהיקפו, קול המיעוט. לא רק מיעוט במובן של פרינג', אלא אף במובן המהותי של מיעוט — האדם הבודד; בגלל אופיו הניסיוני והחריגה מכללי הלשון, האי־גיון הוא ביטוי קיצוני של תשוקת היחיד להיות מובן לפי דרכו. לכן הוא מעניק הזדמנות פומבית לאינטימיות ששמורה לאדם עם עצמו — לבטא בקול רם הבלים, לכאורה".

הסבר דומה מציע חוקר הנונסנס אילאור פורת: "זה נובע מהרצינות הכללית וחוסר ההומור של הספרות העברית, ומהמחויבות שלה לריאליזם, לעמדה פוליטית או לביטוי פנימי של 'אני' מתלונן, במקום ליצירה שבבסיסה לשונית ומשחקית. באנגליה הנונסנס הגיע למעמדה הקלאסי אצל יוצרים שלא ניסו לחנך למוסר".

ב–1947 הציע אברהם יפה (שחתם א.ב. יפה) ב"על המשמר" עמדה הפוכה והתייחס לפוליטיות של הנונסנס, שאותו הוא מתרגם כ"חוסר השחר", כ"סאטירות חריפות על המין האנושי בכלל אשר התקיפים ששימשו מטרה לחציהם טיכסו עצות ותחבולות כיצד לגנזם ואילו הם חזרו עטופי אצטלאות של תמימות חסודה ופעלו את השפעתם בשלמות". אי אפשר לנסח טוב יותר את החתרנות של התחום. האי־גיון הוא התנגדות להיררכיות. הוא הופך את כולם לשווים: העמבה והקולונל, העץ ופקיד הדואר, יצחק תשובה ואוזניו. הוא מאפשר לבטא כל דבר, כל עוד הקצב קולח.

זו אולי הסיבה שהאי־גיון לא תפס ככלי מאבק בממסד הישראלי. בניגוד לבריטניה, שבה המעמדות מסודרים ושירת האי־גיון דיגדגה את הסדר הזה, ישראל היא מדינה שבה שולט האי־גיון, שבה הממסד מזדהה כאנטי־ממסדי ולא פורמלי, ולכן ערעור על הסדר לא מתריס נגד המשטר הקיים.

בגלל הדחיפת, הכתיבה הסאטירית וההומוריסטית כאן נשענת בדרך כלל על שיקול דעת. היוצרים הישראלים משייכים את עצמם בעצומות ל"מחנה השפוי". האופי הישראלי הצבעוני והלא מעונב, חסר־המעמדות לכאורה, מביא את הכותבים לנסות להיבדל מהציבור הרחב דווקא בהתנהלות אפרורית. וכמובן נכון הדבר למשורר או לסופר העברי. אם יש איזה צעד לכיוון ההנאה, תמיד נדרש איזה ערך מוסף מעיק, שימרר מעט את מצפון הקורא.

אולי מכיוון שהמצב הישראלי הוא תפריט של מיני טמטום, כתיבת אי־גיון לא נראית כאמצעי לתנועה כלפי משהו חדש, אלא כשעשוע, משחק מילים ילדותי, שיש להתייחס אליו בסלחנות. אכן, אחמדינג'אד אף פעם לא פגש את גולדה.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ