"בַּמַּיִם": נובלה גרפית על נשיות, בדידות ותוגת הקפיטליזם

המשוררת תהילה חכימי והאמנית לירון כהן משתפות פעולה בספר האניגמטי הזה, וביחד הן מספרות על אשה במלון זר, שמאבדת אחיזה במציאות

ורד לי
ורד לי
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
ורד לי
ורד לי

בַּמַּיִם
כתבה: תהילה חכימי. ציירה: לירון כהן. הוצאה עצמית, 131 עמודים, 60 שקלים

הנובלה הגרפית האניגמטית "במים" נפתחת כשהגיבורה שכובה על שטיח רצפת בית מלון בשנחאי, בקומה ה–12, מסוחררת, הפוכה, מבטה אינו ממוקד, מחשבתה פזורה והיא מנסה לשחזר את השתלשלות האירועים — להבין כמה זמן היא שרויה במצב הזה, ובתוך כך מצטערת שאין לה "משהו לקרוא על השטיח", שסיביו מהזווית שבה היא נמצאת מתגלים לה לשמחתה די נקיים.

העלילה מסופרת מנקודת מבטה של אשה, המתאכסנת לבדה במסגרת נסיעת עבודה בבית מלון מפואר שהוא גידול פרא ארכיטקטוני אפוף משמעת צורנית חונקת עם רמיזות של כאוס. הגיבורה מנסה למוסס את הזמן שהיא נידונה להעביר במלון ובהדרגה הופכת שהותה בו למסע של ריגול אחר זרים, אחר סביבת המלון, אחר עצמה ואחר האהבה והתאיידותה. זה מסע נעדר גבולות בין מציאות להזיה, חלימה ופנטזיה, שבו גם היא הופכת ליעד למעקב. בעולם שבו מתערערת ההפרדה בין הפנים לחוץ, בין הפרט לחברה, בין האמת לבדיה והכל מתרוקן ממשמעות, מנסחת תהילה חכימי אמירה מדכדכת על הבדידות בעידן הגלובליזציה והריקנות של חברת השפע הקפיטליסטית בת־זמננו, המקדשת את תרבות הצריכה, העונג והמסחור.

"במים" מתכתבת עם יצירותיו המאוירות של הרוקי מורקמי (כדוגמת "שינה", "המתקפה על המאפיה" ו"הספרייה המוזרה"), וכפי שמקובל לומר על כתיבתו "שהיא קלה לקריאה אבל קשה להבנה", גם "במים" מתגלה כמורכבת, חידתית ולא ניתנת לפענוח עד תום. כדי לא להסתחרר ולא לאבד עוגן סיפורי ביצירה רווית השכבות, הגדושה באי־סדר מכוון, המתענגת על הפירוק והשיבוש, ושזיכרונה של הגיבורה בה מטעה אותה, נדרשים מבט מעמיק וחקרני באיורים המרהיבים של לירון כהן וקריאה חוזרת בטקסט.

איור של אישה יושבת לבדה במסעדה
איור: לירון כהן, מתוך הספר

גיבורת הנובלה ניחנה באירוניה עצמית, גרוטסקה, אסוציאטיביות פרועה, שנינות מעודנת ומשיכה להרפתקנות לשונית המערבלת שפה פשוטה, נגישה, יומיומית, אפילו דיבורית, עם שפה גבוהה וספרותית, המתכתבת עם המהפכנות הלשונית של אורלי קסטל־בלום ועם התודעה האקזיסטנציאליסטית הקודרת של רבות מהגיבורות שביצירותיה, המתארות בגוף ראשון את קורותיהן האבסורדיים בעולם מנוכר.

בשכבה הגלויה של היצירה, חכימי חוקרת את בתי המלון — הביטוי הסמלי לארעיות, לזרות, התחליף לבית. היא מציגה את הפער החד: לתיירים ולאורחים זה מקום המספק שירות לינה, תחליף מנחם, שבו כל יום הוא חופש, מנוחה, פינוק, הפוגה, התבודדות או בריחה ולעתים אף הבטחה להרפתקה מינית; לנותני השירות — המלצרים, פקידי קבלה, מעסי הגוף שבספא, הברמנית, הבל־בוי — זו תעשיית אירוח המתבססת על יעילות וציות אדיב לגחמות האורחים.

ספר הביכורים של חכימי, מהנדסת מכונות במקצועה, "מחר נעבוד" (הוצאת טנג'יר) שזיכה אותה בפרס ברנשטיין ב–2015, עוסק בזהות, במגדר ובמעמד, ומשקף כיצד אוצר מלים מסחרי־כלכלי כובש את האישי. המכונה משתלטת על נפש האדם ו"משא ומתן" מחלחל לאהבה ולמערכות היחסים. שירתה בוקעת בחללים אפורים ומדכדכים — חברות כוח אדם, חדרי ישיבות, סניפי בנק, לשכות תעסוקה, בתי חרושת ובתי מלון.

הנובלה החדשה שלה נוטלת חלק במסורת ספרותית ותרבותית ענפה שמיזגה בין שהייה בבתי מלון לסופרים, מוזיקאים, אמנים ושחקנים. כשגבר זר מחזר אחר הגיבורה ושולח לה הזמנה להצטרף אליו לבר, הוא משתמש כדי לכבוש את לבה בציטוט משיר של אלן גינסברג שהבחין שקראה:

The weight of the world

Is love

Under the burden of solitude,

under the burden

of dissatisfaction

אזכורו של גינסברג מהדהד את כל הנלווה למלון צ'לסי האייקוני בניו יורק, שבו הוא קיים מפגשי תרבות ואת ה–Beat Hotel ברובע הלטיני בפריז שבו כתב את חלקה האחרון של הפואמה "קדיש".

"בתי מלון הם התקדים החי לבתי קברות רבי קומות, כי בתוך בתי המלון האלה קורים דברים שלא קורים אף פעם בחייהם של האנשים שישנים בהם בבתים המקוריים שלהם", כותבת חכימי. "אנשים כתבו על זה שירים, זה נמצא בסרטים, הנה, אני עכשיו כותבת לכם פה את השתלשלות האירועים, לפחות ממה שאני זוכרת, אני לא יודעת אולי אני עדיין תחת ההשפעה, ואני מנסה לפרק את צמד המלים הזה בתי מלון בתי קברות, מיטות לבנות רחבות, סדינים, תכריכים, אבק, עובדי מלון שנעים בשקט, עובדי בתי קברות שנעים בשקט".

בשכבה הנסתרת, "במים" היא הרהור על בדידות נשית ועל חוסר המשמעות שבמלים ובדיבור. כך, למשל, הגיבורה מוותרת על הדיבור ומזמינה אוכל באמצעות התמונות שעל התפריטים; היא משתמשת בפנטומימה משולבת באנגלית בשיחה עם פקידי קבלה; "ג'ון הכיר את כל השירים של גינסברג בעל־פה, הדברים האלה לא מרשימים אותי, הגומות הרשימו אותי יותר", היא מדגישה את חוסר הערך המעשי שבשירה; "אני אוהב אותך, אני רוצה לנשק אותך, אני רוצה לחיות איתך. ואחר כך המלים מתאדות", היא כואבת את הפער שבין המלים הנאמרות לה לבין המציאות.

חכימי מציגה דמויות ואירועים הנכפלים, משתברים ומשתקפים. באופן הזה היא מדגישה את השעתוק המכני במערכות היחסים ובאהבה ואת הייאוש מהחזרה הצפויה והמאכזבת שבבסיס מנגנון המציאות, אך גם מצביעה על האפשרויות המסתוריות המתעתעות שצפונות בקיום.

בין דפי הנובלה מסתתרת מחאה חתרנית נגד זנות, לקוחות זנות וכרטיסי הזנות המרצפים את מדרכות העיר ומשתלשלים מהכספומטים. אם "מוסקבה פטושקי" של ונדיקט ירופייב הוא ספר שנדמה שדפיו ספוגים ומדיפים אלכוהול, "במים" היא יצירה שמסתלסל ממנה עשן סיגריות, מקטרת ואופיום. בנוסף יש בה הנכחה של הפרת סדר בעולם צייתני וממושמע המציע תחליפים מזויפים להפליא לבית, אהבה, דאגה, טיפולי גוף, אוכל ושתייה. אבל בעיקר יש בנובלה הגרפית היפה הזאת קריסה של אשה "תחת נטל הבדידות, תחת נטל אי הנחת", כבשירו של גינסברג — "המשקל של העולם הוא אהבה", הפוקחת עיניים ומנסה לחקור בכוח זיכרונה המעורפל את הימצאותה על הרצפה והיעלמותה של האהבה והשתבשותה. ואולי באמת אף פעם אי אפשר להתחקות אחר אותו תעלול אכזרי שמשאיר אותנו בחיים אחרי אהבה והתמסמסותה?

"במים" היא יצירה משותפת לחכימי וללירון כהן, אמנית, בוגרת תואר ראשון בבצלאל העוסקת ברישום, ציור, פיסול ווידיאו־ארט. עבודה שלה מעטרת את כריכת ספרה הראשון של חכימי. כהן משתמשת לאורך כל היצירה בגוני צהוב־שחור־לבן דיסטופיים שהולמים את הקול המספר והאווירה שעיצבה חכימי ולוכדים ריק ומלאות בעת והעונה אחת. תחת ידה הופך הטקסט ליצירה מהודרת ומסוגננת. היומיומי דר עם הפנטסטי, המציאות וההזיה משתרגות זו בזו והקוראים נשאבים למערבולת של אימה כבושה, הצחקה וליריות נוגה ומסתורית.

חכימי מזוהה עם משוררי קבוצת ערס־פואטיקה. נוסף על ספר שירה, היא כתבה את "בגינה", מונודרמה על אשה הומלסית, שעודד זהבי הלחין ליצירה קלאסית בביצוע זמרת הסופרן מירב אלדן. נדמה שהגיעה העת להניח לבכירי המשוררים והסופרים בראיונות לרגל הוצאת ספר חדש עם השאלות מלבות האש על טיבה של שירת ערס־פואטיקה, שנועדו לערער על קיומם ומעמדם בספרות העברית. "במים" מייתרת את העיסוק בזה ומדגישה כמה זה כבר לא רלוונטי. הנובלה החדשה מעידה יותר מכל על הקול הייחודי של חכימי, על ההתחדשות ועל החיפוש המתמיד שלה אחר אופני הבעה מתוחכמים ועשירים.

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ