שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
אבי שגיא
אבי שגיא
אבי שגיא
אבי שגיא

מוסריות מיוסדת על שלושה יסודות: חירות, הנמקה ואוניברסליות. בניגוד לטענתו של ז'אן פול סארטר, שקבע כי הבחירה המוסרית, ככל בחירה, מבטאת את החירות השרירותית שאינה מבוססת על צידוקים, השיח המוסרי מלמדנו כי בחירה מוסרית מיוסדת על הנמקה המצדיקה את החובה או את האיסור. המחלוקות המוסריות הנוקבות מלמדות כי כל אחד מהצדדים מניח שעמדתו המוסרית צודקת ולפיכך הוא מבקש לערער על הטיעון של זולתו ולהציג את הטיעון הראוי והנכון יותר. לא תמיד נוכל להכריע בוויכוח, במיוחד לא בדילמות מוסריות קשות. אבל העובדה שאנו מנסים תמיד להצדיק את עמדתנו ולנמקה מלמדת על התשוקה למצוא בכל מצב את ההכרעה המוסרית הצודקת.

איור של יעל בוגן
איור: יעל בוגן

ההצדקה המוסרית מתממשת במבנה האוניברסלי שלה: האיסור לגנוב או לרצוח הוא כללי ומחייב את כל בני האדם. גם ההנמקה של איסורים אלה היא בעלת תוקף כללי, ואוניברסליות זו חוזרת ומתגלה בדיוק באותם מקומות שבהם חורגים מהכלליות. אם הנחנו שאסור לרצוח — אנו חייבים להצדיק את החריגה מכלל זה במקרה של מלחמה צודקת ולנמק מדוע הריגה במלחמה אינה רצח.

שיח מוסרי, בניגוד לשיח דתי או ערכי אחר, מבטא את חברותו של האדם בקהילה מוסרית אוניברסלית. ולא רק את הערכים האישיים, החברתיים והתרבותיים של הפועל המוסרי. מופעים שונים של התייצבות מוסרית חוזרים ומאשרים הן את החירות והן את האופי האוניברסלי שביסוד השיח והמעשה המוסרי: בחירתם של בני אדם להתייצב לימין הצדק גם במקרים שבהם העוול אינו נוגע להם באופן מיידי וישיר והנכונות לשאת במחיר של התייצבות זו מבטאים עניין זה בעוצמה מיוחדת.

אלבר קאמי, ביצירתו "האדם המורד", הצביע על כך שהיענות זו לסבל ולמצוקה של הזולת מבטאת את הסולידריות האנושית האוניברסלית, הנאבקת למניעת עוול; הפועל המוסרי חש שלנוכח אי הצדק והרוע הוא לא יכול לעמוד מנגד בלי לערער את משמעות הקיום האנושי וערכו; תודעתו העצמית נפגעת בשל הפגיעה באחר, משום שכל אדם הוא אחד מהאחרים, שותף לגורל האנושי, לשבריריותו, לחוסר שלמותו ולרוע הרובץ לפתחו. כך תיאר קאמי התגייסות סולידרית זו: "לעתים נבצר מאיתנו לשאת מראה הפגיעה בזולת, אשר אנו עצמנו היינו נושאים אותה בלי למרוד... אין המדובר כאן אף ברגשות של שותפות אינטרסים. אכן עשויים אנו לסלוד מאי־הצדק כלפי אנשים, שאנו רואים בהם את אויבינו. לפנינו אך ורק הזדהות עם גורל כלשהו ונקיטת עמדה".

אלבר קאמי
אלבר קאמי. כל אדם הוא אחד מהאחריםצילום: אי־אף־פי

לפי קאמי, סולידריות זו אינה בהכרח הזדהות מתוך אכפתיות אישית עם בני אדם מסוימים; זו סולידריות והזדהות עם "גורל כלשהו" המבטא את הקיום האנושי. הסולידריות היא "נקיטת עמדה": האדם המוסרי בוחר לסרב לתופעת הרוע האנושי, מפני שהוא דוחה קיום שיש בו רוע, ולאו דווקא משום שמצוקתו של סובל מסוים נוגעת לו. הסולידריות האוניברסלית מכוונת אל כל בני האדם ולאו דווקא אל בני אדם מסוימים.

מחשבות על בגידה:מה יותר יהודי מלהתנצר? // עפרי אילני | הקשר בין בגדים לבוגדים // אילון גלעד | למה המדינה צריכה לחבק "בוגדים" // אבי שגיא | עמוס עוז אינו בוגד // נדב פרץ | מה עובר על הבוגדים // גבריאל בוקובזה | ללמוד על מונוגמיה מנברנים // ענת לן | הצרפתים לא בוגדים, הם מטעים // דב אלפון

כבני אדם אנו מועדים לטעות גם בתחום המוסרי, ולכן יש חשיבות לשיחה הביקורתית הפתוחה, גם אם לא תמיד נוכל להגיע באמצעותה להסכמה. לעתים שיחה מתמשכת זו מאפשרת לנו לתקן טעויות מוסריות: חשבו כמה קשה היה לחברה האנושית לשרש את העבדות מתוכה, או איך אנחנו עדיין מתקשים לעקור תפיסות שוביניסטיות או הומופוביות, כמה קשה להפוך את הזר השונה מאיתנו לאחד מאיתנו.

"יצר לב האדם רע מנעוריו", קבע המקרא, ודורות רבים אחריו כתב קאנט כי האדם הוא "עץ רע... שהניב פירות באושים". ולמרות זאת הפלא מתחולל, ותיקון מוסרי מתהווה. האדם יכול להתגבר על נטיותיו וטעויותיו ולעשות את הנכון והטוב. זהו תיקון אינסופי, מיום לידת האדם ועד מותו, מיום הולדת ההיסטוריה האנושית ועד אחריתה, תהליך מתמשך הנעשה לנוכח אידיאליות אנושית שאדם מציב לנגד עיניו. בכוחו של האדם להעמיס על עצמו את המסע הסיזיפי הנצחי של תיקון עצמי.

הקול המוסרי העצמאי

היסוד האוניברסלי שבשיח ובפרקטיקה המוסריים מלמד כי מוסר לא יכול להיוותר תחום למסגרת תרבות או חברה אחת: אם תביעה מוסרית היא נכונה או אז היא נכונה כלפי כל בני אדם ובכל המצבים, בין אם הם יהודים, פלסטינים, נשים או גברים. אם חובה מוסרית היא לחלוטין פרטיקולרית או אז היא אינה תביעה מוסרית. לפיכך הצירוף "מוסר יהודי" הוא בעייתי, שכן הוא עלול לבטא מערכת ערכים פנימית, יהודית, העשויה להיות א־מוסרית או במקרים קיצוניים בלתי מוסרית. מוסר פנימי סגור לא פותר קונפליקטים, הוא מנציח אותם. אין מובן לשיח מוסרי אם אינו מתמודד עם האתגר של קונפליקטים בין בני אדם ומציע מסגרת אוניברסלית לפתרונם.

ז'אן פול סארטר. נאבק בכיבוש הצרפתי
באלג'יריה
ז'אן פול סארטר. נאבק בכיבוש הצרפתי באלג'יריהצילום: אי־פי

המדינה יכולה לחוקק נורמות משפטיות התואמות למוסר ואז היא תעמוד במבחן המוסרי, אבל המדינה אינה יכולה להיות ריבון המוסר. ריבונות זו מסורה לאדם עצמו ולו בלבד. במדינה הדמוקרטית האדם לא מעניק לריבון את הסמכות להחליפו כסובייקט בן חורין המכריע על הטוב ועל הרע. מתוך מודעות לכך, המדינה הדמוקרטית, ובוודאי זו הליברלית, תעשה כל שניתן כדי למעט את הניגוד שבין המוסר לבין הנורמה המשפטית והמדיניות הפוליטית חברתית שלה. היא לא תמיד תוכל למנוע חיכוך כזה, אבל היא חייבת תמיד להיות קשובה לשיח הציבורי ולקול המוסרי העצמאי. אוי לה למדינה שוויתרה על קול מוסרי, גם אם הוא מרגיז, לא קונסנזואלי ומטריד. הערעור המתמיד על המקובל הכרחי לניקיון המוסרי של המדינה ואזרחיה.

המתח המובנה בין מדיניות או מעשה פוליטי־מדיני של המדינה לבין עמדתם המוסרית של בני אדם חיוני לתהליכי תיקון חברתי. ארגוני זכויות אדם או יחידים הפועלים בשם עקרונות מוסריים אינם "בוגדים" ואינם מועלים בחובתם האזרחית. פעילותם לגיטימית וראויה לשבח; הם אלה המציבים תמרורי אזהרה מוסריים הכרחיים לחברה ולמדינה. המדינה אינה "חותם המוסר", אלא היפוכו של דבר: בני אדם הם שומרי החותם המוסרי של המדינה. העובדה שבמדינת ישראל פוליטיקאים מכנים אנשי מוסר בכינוי "בוגדים", ומועלה הרעיון לפגוע בהקצאת משאבים או בהפניית כוח אדם במסגרת שירות לאומי לארגונים כמו בצלם או האגודה לזכויות האזרח, מלמדת עד כמה גורמים שלטוניים בישראל רחקו מהבנת הכורח בעצמאות ובאוטונומיות של השיח והפרקטיקה המוסריים.

ב–1960 סערה צרפת סביב שאלת המלחמה באלג'יריה, חוגי הימין תמכו בה ואילו סארטר ניהל מאבק ללא פשרות כנגדה. בהפגנה בשאנז אליזה צעקו ההמונים: "הוציאו את סארטר להורג בירייה". דווקא שארל דה גול, שהיה נשיאה הכריזמטי והחזק של צרפת בעת ההיא והוביל את המערכה באלג'יריה, השיב למפגינים, לאחר כמה חודשים, במשפט רב עוצמה והשראה: "את וולטר אין מרעילים". דה גול זיהה את חשיבות קולו של סארטר בשיח הציבורי ולא היסס להשוות אותו לוולטר. הוא הבין כי מרחב השיח הציבורי חייב להיות פתוח לקולות ביקורתיים, מוסריים, שאם לא כן עלול המרחב הפוליטי להיהפך למרחב של שלטון עריץ הפועל על בסיס כוחו וללא הצדקה מוסרית. מצב זה עלול להוביל לקריסה מוחלטת של המדינה הדמוקרטית.

אנשי מוסר, שעמדתם המוסרית בוערת בלבם, חייבים להתייצב בלב השיח הציבורי, והמדינה אמורה לאפשר להם זאת ואף לעודד תופעה זו. ביקורת מוסרית קשה ונוקבת הנעשית בלב השיח הציבורי היא הכרחית. במדינת ישראל היא חיונית גם לשמירת האתוס והמסורת של המדינה כמדינה יהודית. במסורת זו משוקעת עמוקות ההכרה בערכו, בכבודו ובערך חייו של כל אדם הנברא בצלמו של האל. מסורת זו לימדה את הדרישה לצדק אוניברסלי, לכל האנושות. האל עצמו נבחן על בסיס אמת המידה של משפט וצדק. אברהם לא היסס לתבוע מהאל צדק וזעק: "השופט כל הארץ לא יעשה משפט" (בראשית י"ח, כ"ה). איוב נזדעזע למחשבה שהאל ייעשה רשע: "חלילה לאל מרשע" (איוב ל"ד, י'). הפועלים בשם המוסר והצדק מממשים את מסורת ישראל, שעניינה "תיקון עולם". מלאכתם היא הנר הדולק של מסורת ישראל המאיר בחשכת הרוע.

שארל דה גול
שארל דה גול. לא היסס להשוות את סארטר לוולטרצילום: Library of Congress

מלאכת התיקון החברתי מורכבת ביותר: פועל מוסרי חבר בקהילה האנושית האוניברסלית, הוא מגלם את הדרישה לחריגה מהאינטרסים הפרטיקולריים. במובן זה הוא מתייצב כזר וכמנוכר לחברה. ייתכן שהמונח "בוגדים" המוטח במבקרים חברתיים ובעמלים על שמירת זכויות אדם בישראל מבטא תחושה של נבגדות מצדם של אלה שחשים כי מבקרים אלה התייצבו בעמדת ניכור וזרות לחברה הישראלית. הם נתפסים כמי שאינם שותפים ל"אנחנו" היהודי־ישראלי.

הקביעה האפשרית שהצעתי לא מצדיקה את השימוש במונח זה, אבל היא עשויה להאיר עניין חשוב: האתגר של מבקרים חברתיים הוא לחצות את גשר הזרות והניכור האופייני להתייצבות האוניברסלית של העמידה המוסרית. ההתייצבות של המבקר החברתי־מוסרי כנגד החברה מבטאת ויתור על החברה שבה הוא חי וחוסר אמון ביכולתה להשתנות. לעתים ויתור זה מבטא ייאוש עמוק מהחברה ולעתים הוא נעשה משום שהרוע שעמו הוא מתמודד זועק לשמים. לפעמים היא מונעת על ידי מגמה משיחית: אם יש צדק יופיע מיד וישנה כליל את המציאות האנושית.

להתייצבות זו של המבקר החברתי יש מחיר כבד — הוא מאבד את אמונה של החברה שאותה הוא מבקר. האם העובדה שארגוני זכויות אדם אינם זוכים בישראל להוקרה על תרומתם המתמשכת והחשובה לחיינו היא מקרית? דומני שיחס זה מבטא את תחושת הזרות שהם עצמם מקרינים על החברה בישראל. למבקרים החברתיים הללו מושבת התשובה באותה מטבע שבה הם מתייחסים לחברה: יחס של זרות נענה בזרות. התוצאה של מהלך זה היא פגיעה חמורה בתיקון החברתי הפנימי. מצב זה מוביל להעצמת הרוע כלפי הנפגעים ולא לתיקון מצבם. שינוי חברתי לא נעשה בכוח; היפוכו של דבר: כוח נענה בכוח נגדי. היש דרך אחרת? האם המבקר החברתי חייב להתייצב מנגד לחברה שבה הוא חי ואותה הוא מבקר?

המבקר כדמות מופת

כנגד המבקר החברתי המתפקד כזר מוחלט שאינו שותף לקהילת ה"אנחנו" והסתלק מהסולידריות עמה, מציב הפילוסוף היהודי־אמריקאי מיכאל וולצר דגם אחר של ביקורת חברתית, המגולם בדמויות מופת כגון נביאי ישראל, גנדי, אורוול ואחד העם. מבקרים אלה היו בשר מבשרה של החברה שביקרו. בעיני עצמם ובעיני בני החברה הם נתפסו כ"אחד מאיתנו". זרותם היתה רק זרות מדומה, שכן גם אם מבקרים חברתיים אלה טענו בשם עקרונות אתיים אוניברסליים, מגמת פניהם היתה פנימה. התיקון שהם הציעו התבסס על התפיסה שחברתם מכילה בתוכה את הערכים הראויים שבאמצעותם תתוקן החברה. מתוך אופק תודעתם האוניברסלית הם שבו אל תרבותם וביקשו לחלץ מתוכה את הערכים, האידיאות והנורמות ההולמים את הערכים והנורמות האוניברסליים.

מנכ"ל בצלם, חגי אלעד
מנכ"ל בצלם, חגי אלעדצילום: אמיל סלמן

אנשי מוסר רבים בחברה הישראלית ויתרו כליל על ערכיה ותרבותה של החברה שבתוכה הם חיים, הם ויתרו על שפת הזהות היהודית ועל תשתיות העומק של ערכיה והציבו שפה נגדית שהתמקדה בשיח זכויות וחובות, תובעים ונתבעים. הם התייצבו לימין האתוס האוניברסלי והציבו אותו כמנוגד לערכיה של החברה והתרבות היהודית; חלקם אף הרחיקו נדוד וביקשו לשנות את פניה של החברה באמצעות כוח מבחוץ. שיח זכויות אדם במדינת ישראל מתקיים, בדרך כלל, ללא זיקה למורשת ישראל. זו הופקרה בידי הצד שנתפס כאויב הזכויות, כדמון שהוא מקור כל הרוע.

אסור לשלול את השיח האוניברסלי, הוא בעל ערך רב ולגיטימי לעילא, אבל מחיר ההתגדרות באוניברסלי לבדו ושלילת הערכים הפרטיקולריים כבד מנשוא: מי שוויתר על שפת תרבותו, על הזיכרון ההיסטורי ועל המורשת התרבותית שלו ולעתים מבקש לחולל שינוי באמצעות לחץ חיצוני מציב את עצמו מראש בעמדה שאינה מאפשרת תיקון ושינוי חברתי פנימי. מי שמוותר על הסולידריות הממשית עם ה"אנחנו" הישראלי, יכולתו לפעול בקרבו מופחתת. בסופו של דבר יכולתו למנוע עוול בתוך החברה הולכת ומצטמצמת, אם לא נעלמת כליל.

תמונת המראה ההפוכה למצב זה מצויה במהפכה שהובילה הציונות הדתית. עד מלחמת ששת הימים היתה הציונות הדתית פרגמטית בתפיסותיה ורגישה למציאות החברתית והתרבותית של ישראל. בדרך כלל היא חברה לאגף החברתי במפה הפוליטית של ישראל. ואולם, במהלך שנות ה–70 התחוללה מהפכה דרמטית והזרם המרכזי של חברה זו התמקם במרחב שיח שאין לו דבר עם ערכי מוסר אוניברסליים, צדק ושוויון. חברה זו הולכת ומתקבעת בעולם דתי תחום וסגור, המבטא, בתפיסתם, את משמעות "היהדות האמיתית", למרות השתלבותה המוצלחת בכל שכבות ההנהגה בישראל.

המהפכה הציונית־דתית היא כה עמוקה עד שפרקי ההיסטוריה שלה נשמעים בימינו כסיפור אגדה מימים רחוקים. היא התחוללה על ידי יצירת מסורת יהודית חדשה שמיקדה את עיקר הקיום היהודי בטריטוריה ובמשיחיות. "מסורת" זו הצליחה להשתרש משום שנעשתה עבודת חריש חינוכית בגני הילדים, בבתי הספר, בישיבות ובתנועת הנוער בני עקיבא. ערש לידתה של המסורת החדשה בחוג מצומצם, בקרב תלמידי ישיבת מרכז הרב שבראשה עמד הרב צבי יהודה קוק. חוג זה הבין את מה שאנשי מוסר וזכויות אדם בישראל לא מבינים: שינוי חברתי עמוק יכול להצליח אם הוא מתחולל באמצעות שיח זהות פנימי יהודי־ישראלי. חוג זה שב אל "המסורת" היהודית, חילץ מתוכה את הערכים שבהם האמין ובמסע חינוכי מתמשך חולל שינוי דרמטי, לא רק בחברה הציונית־דתית, אלא גם במדינת ישראל.

הצלחה זו בולטת על רקע הכישלון המתמשך של יחידים וקהילות שהעמידו בראש מעייניהם את ערכו של האדם ואת בקשת הצדק והשוויון לכל הברואים בצלם. רק שיבה אל הסולידריות החברתית של קהילת ה"אנחנו", מאמץ מתמשך לחבור אל תרבותה וערכיה ולמצוא בבית הגנזים של עולמה את ערכי היסוד האוניברסליים, עשויים לחולל שינוי הדומה בעוצמתו לזה שחוללה הציונית הדתית. שיבה זו תיצור עימות ציבורי נוקב בתוך שיח הזהות והתרבות היהודי. ההגמוניה של צד אחד המתיימר לייצג את מסורת ישראל תאותגר ותעמוד למבחן שהשלכותיו על מכלול חיינו עשויים להיות דרמטיים.

למהלך זה יש חשיבות מוסרית עמוקה. בני אדם אינם יצורים מופשטים, הם אנשים ממשיים החיים במסגרת תרבות ומסורת. תרבות זו אינה נספח לקיומם, היא מבטאת אותם ומתממשת במיתוסים ואתוסים, בסדרי חיים, טקסים ומארג נורמטיבי. בני אדם אינם באים מן הים ולא חיים בו. הם חיים כאן על האדמה במקום מסוים ועם בני אדם מסוימים. "הקפיצה" מהפרטיקולריות אל האוניברסליות או אל הקוסמופוליטיות לא זו בלבד שאינה הכרחית, אלא שיש בה טעם לפגם, מפני שהיא אינה מתייחסת לבני אדם ממשיים ולמכלול עולמם. כדי להיות פועל מוסרי אין צורך לייצר ניגוד מדומה בין המקומי והפרטיקולרי לבין האוניברסלי.

ויתור על הטוהר

הוגים שונים הצביעו על הדרך שבאמצעותה חברה הולכת ופותחת את שעריה ומרחיבה בהדרגה את קהילת ה"אנחנו" שלה, כדי לכלול בתוכה את כל באי עולם. הפילוסופית האמריקאית מרתה נוסבאום איפיינה תפיסה זו במונח "קוסמופוליטיות מושרשת" — קוסמופוליטיות שנולדת ונוצרת בתוך מרחב תרבותי־חברתי מסוים.

נוסבאום תיארה בבהירות את השינוי האפשרי של חיי האדם באמצעות התביעה הנורמטיבית שמוטלת עלינו: "לחשוב על עצמנו לא כמי שאין להם השתייכויות מקומיות, אלא כמי שמוקפים בסדרת מעגלים קונצנטריים: המעגל הראשון מותווה סביב העצמי; הבא בתור מקיף את המשפחה הקרובה; אחריו המשפחה המורחבת. ובעקבות זאת, לפי סדר: השכנים, או הקבוצה המקומית, בני העיר, בני הארץ, ולרשימה זאת אפשר להוסיף בנקל קבוצות המיוסדות על זהויות אתניות, לשוניות, היסטוריות, מקצועיות, מגדריות ומיניות. מחוץ לכל המעגלים האלה מצוי המעגל הרחב מכולם, זה של האנושות בכוליותה. מטרתנו כאזרחי העולם תהיה למשוך בדרך כלשהי את המעגלים כלפי המרכז... כך שכל בני האדם ייעשו קרובים יותר ליושבי עירנו". המשימה המוסרית היא פתיחת הלבבות של קהילה מקומית שתוביל בסופו של התהליך ליצירת ה"אנחנו" של הקהילה האנושית כולה. מהלך זה יוביל לסולידריות שחוצה את גבולות הריבונות והעמים.

עמדה זו מבטאת פאתוס מוסרי, חינוכי ותרבותי עמוק והיא הולמת את חזונם של נביאי ישראל; במקום מאבק בחושך היא מציעה הוספת אור: "מעט אור דוחה הרבה מן החושך". העמדה הזאת גם מחייבת נכונות למסע סיזיפי המוותר על מימוש אוטופיות כאן ועכשיו והכרה בסכנה המתמדת של הופעת הרוע. זהו המיטב שבני אדם יכולים לעשות. קאמי מסיים את ספרו "הדבר" בקביעה: "הדבר אינו מת ואינו נעלם לעולם", אבל יש להיאבק בו ללא ציפייה למימושה של מלכות שמים אידיאלית. משימה זו דורשת שינוי מחשבתי וויתור על הדיכוטומיות: פרטיקולריות מול אוניברסליות, קהילה אנושית מול קהילה מקומית. היא דורשת נכונות לוותר על "טוהר" והשלמה עם חיים שיש בהם רוע וחוסר שלמות, שההתמודדות עמם מחייבת סבלנות, סובלנות ואורך רוח. היא דורשת ויתור על חלומות משיחיים של תיקון חברתי באבחת חרב וכניסה לדיאלוג מייסר ומתמשך עם החברה היהודית בישראל; היא מחייבת לחוות מחדש את הזיקה לחברה היהודית, תרבותה וערכיה. מעל לכל היא מחייבת אמון עמוק באדם, בחברה ובתרבות היהודית־ישראלית, שאולי אבד אצל רבים מהמבקרים החברתיים בישראל.

________________________________

פרופ' אבי שגיא מלמד פילוסופיה באוניברסיטת בר־אילן ועמית מחקר בכיר במכון שלום הרטמן

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ