שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
בן שלו
בן שלו
לאונרד כהן
לאונרד כהןצילום: אי־פי
בן שלו
בן שלו

"אני מתכוון לחיות לנצח", אמר לאונרד כהן לפני כחודש במסיבת עיתונאים. "אני מתכוון להחזיק מעמד עד גיל 120". הוא התבדח כמובן. הוא אמר את הדברים האלה באירוניה, לנוכח הרעש המגוחך שיצרה אמירה קודמת שלו לקראת צאת אלבומו החדש, "You want it darker". בראיון למגזין "ניו יורקר", שהתפרסם בתחילת אוקטובר, אמר כהן: "I'm ready to die. That's about it for me". המשפט הזה, שנשמע מובן מאליו, ההיפך מחדשות, כשהוא יוצא מפיו של אמן בן 82 שאינו בקו הבריאות והוציא זה עתה אלבום שכל כולו נסוב סביב המוות הנמצא מעבר לפינה, נהפך לכותרת חדשותית־ויראלית ששטפה את הרשת. עיצרו הכל: לאונרד כהן מוכן למות. על ההיסטריה הקולקטיבית הזאת כהן גיחך כשהוא אמר כשהוא מתכוון לחיות לנצח.

הוא יחיה לנצח, או עד איזשהו נצח לפחות, באמצעות שיריו. אי אפשר לדעת בוודאות לאילו שירים תקשיב האנושות בשנת 2054, 120 שנה אחרי הולדתו של כהן, אבל אפשר להמר ששיריו הגדולים של כהן — "מסוזאן" עד "כמו ציפור על תיל", מ"Who by fire" עד "Avalanche", מ"Famous blue raincoat" עד "Chelsea hotel", שלא לדבר על "הללויה" — ימשיכו לשמש מזון רוחני ותרבותי, נקודת משען ומקור לנחמה, בעבור מאזינים רבים גם בעתיד המאוד רחוק הזה, לצד שיריהם של עמיתיו לפנתיאון גדולי הכותבים של המוזיקה הפופולרית במחצית השנייה של המאה העשרים.

צילום: MIKE LAWRIE/אי־אף־פי

כל אחד מהיוצרים הדגולים בפנתיאון הזה, וכהן ביניהם, יצר שפה אמנותית משלו, תחביר מוזיקלי־שירי יחיד במינו. ובכל זאת, כשממקמים את כהן בהשוואה לכל היתר הענקים שחוללו את רעידת האדמה התרבותית של שנות השישים, נדמה שמבחינה מסוימת אפשר לשים אותם בצד אחד ואת כהן, לבדו, בצד אחר. המהפכה התרבותית־חברתית־תודעתית של שנות השישים היתה מהפכה של אנשים צעירים. כל גדולי הסיקסטיז — הביטלס, דילן, הרולינג סטונס וכל היתר — פרצו בגיל עשרים והטביעו את חותמם העמוק והמהדהד עד גיל 30, או אפילו 25. והם באו, רובם ככולם, מתוך הפרקטיקה המוזיקלית. גם אלה שתהילתם באה להם במידה רבה בזכות הטקסטים שלהם, כמו חתן פרס נובל לספרות 2016, גם הם היו בראש ובראשונה מוזיקאים.

לאונרד כהן בא ממקום שונה לחלוטין. בשנות העשרים לחייו הוא לא העלה בדעתו שהוא יהיה אי פעם זמר. הוא היה משורר וסופר. הוציא שלושה ספרי שירה ושני ספרי פרוזה. הפנייה ההדרגתית והמהוססת שלו לכיוון של עשייה מוזיקלית התרחשה רק במחצית השנייה של שנות השישים, אחרי גיל שלושים. וגם אז המחשבה שיבצע אותם בעצמו היתה זרה לו בתחילה. פרסומו הראשון בזירת המוזיקה בא לו ככותב, בזכות השירים שהעניק לג'ודי קולינס. הוא לא חשב על עצמו כזמר. השורה "I was born with the gift of a golden voice" בשיר "Tower of song" היתה אירונית כמובן.

אלה היו שנות השישים המאוחרות, וכבר לא היה הכרח להיות בעל קול יפה על מנת להתקבל כזמר, היה יותר חשוב שיהיו לזמר מה לומר ודרך ייחודית לומר את זה. ועדיין, כשג'ון האמונד, מגלה הכישרונות הגדול של חברת "קולומביה" (שהחתים בין השאר את בוב דילן), התפעל מהשירים שכהן השמיע לו בפברואר 1967 בקיטונו הדל במלון צ'לסי בניו יורק והציע למנהלי "קולומביה" להחתים את הזמר, התגובה היתה מסויגת מאוד. "משורר בן 32? יצאת מדעתך?" אמר להאמונד מנהל חברת התקליטים. המנהל טעה פעמיים. כהן היה אז בן 33. וההחלטה של "קולומביה" להחתים אותו, בעיקר בזכות המוניטין האגדיים של האמונד, התגלתה כאחת מאותן החלטות מוזהבות, אם כי לאו דווקא מהפן הכלכלי. כהן מעולם לא מכר מאסות של תקליטים.

את נבדלותו של כהן בהשוואה לכל הדור של ענקי שנות השישים אפשר לזהות כמובן לא רק בביוגרפיה שלו. הצביון החד־פעמי שלו ניכר בראש ובראשונה בשירים עצמם. הטמפרמנט שלו, כאדם מבוגר ומנוסה יחסית, היה שונה מזה של אנשי הרוק הצעירים, וכך גם מקורות ההשפעה שלו כמשורר ואיש המלה. במהפכת הרוק של שנות השישים היה כמובן ממד חשוב של אינטימיות קאמרית ופיוט צלול, אבל זאת היתה בראש ובראשונה התפרצות של רעש, של קצב, של צבעים, של תנועה, של שחרור הגוף והתודעה. כהן, ממרום שנותיו ומתוך הקרקע הפואטית שבה צמח, היה האנטיתזה המובהקת להוויה הזאת. הוא אפילו התוודה באותו ראיון אחרון ל"ניו יורקר" שהוא אף פעם לא אהב באמת את "הביטלס".

השירים שלו זכו לעתים לעיבודים מקושטים (שהוא שנא, לא תמיד בצדק), אבל בבסיס הם היו מונוכרומטיים. והקצב שבו הם התנהלו היה קצב הלוויה. כהן האט את הקצב של המוזיקה הפופולרית כמעט עד קצה גבול היכולת. הוא הביא את השיר הפופולרי אל סף הדממה, ואת השירה עצמה אל סף הדיבור, או התפילה. כל אמן אחר שהיה מנסה ללכת לקיצוניות הזאת היה נופל אל מלכודת הרפיון והתרדמה. כהן יכול היה לעשות את זה מפני שבבסיס של שיריו היו חומרים פעילים, עמוקים ונפיצים, טקסטואלית ומוזיקלית כאחד.

מוטב להשאיר את ניתוח גדולתו הטקסטואלית של כהן לאנשים שמבינים בשירה, או לאלה שקשורים למלותיו בעבותות של רגש, אבל גם בלי להימנות עם שני המחנות (החופפים) האלה אפשר לומר שהשירים של כהן הגיעו למקומות ששירי הרוק והפופ של שנות השישים והשבעים מיעטו להגיע אליהם. היה בהם ממד רוחני־דתי עמוק ובה בעת גם אלמנט חושני בצורה יוצאת דופן. שוב ושוב בקע מתוכם המתח הנצחי הרוחש בין הרוח לבין הבשר.

מבחינה מוזיקלית, עצם ההליכה של כהן אל הקצה של התפילה הדמומה, המנוגדת כל כך לביטוי האנרגטי של הפופ והרוק, היתה כשלעצמה בעלת תוקף וייחוד. אבל היו לכהן עוד שתי סגולות גדולות כמוזיקאי. הראשונה היתה החוש המלודי שלו. "The sisters of mercy", "Hey that's no way to say goodbye" ושירים רבים אחרים הם מופת של הלחנה מזוקקת. הסגולה השנייה של כהן היתה פריטת הגיטרה שלו. שום דבר מתוחכם או וירטואוזי, להיפך, אבל היתה לו פריטה יחידה במינה שהיתה רשומה על שמו בטאבו של הפופ, והיה בה לפעמים אלמנט ממש היפנוטי. כהן הרבה לדבר על ההשפעה הגדולה של הפלמנקו עליו. אפשר לשמוע את זה בפריטה שלו, כמו גם בכמה מהמהלכים ההרמוניים החביבים עליו, שהשרו תחושה של קדרות מהולה בגאווה. כשכל האיכויות האלה הצטברו בתוך שיר, התוצאה היתה מעין כישוף מלודי־קצבי־צלילי־מילולי. לטעמי, היו לכהן הרבה מאוד שירים שבהם זה לא קרה. מעריציו הרבים יחלקו על כך בוודאי.

עוד הבדל מהותי בין כהן לבין חלק ניכר מגדולי הרוק היה אורך הפתיל היצירתי שלו. רבים מהיוצרים הגדולים שהגיעו לשיאם בגיל 24 נשרפו מהר ולא הוציאו תחת ידם שירים ואלבומים מהדהדים בעשורים המאוחרים יותר של חייהם. כהן לא נשרף. כוחות היצירה שלו השתמרו בצורה מעוררת התפעלות. באמצע שנות השבעים, אחרי הרצף הנהדר של ארבעת אלבומיו הראשונים, הוא חווה האטה יצירתית, אבל בשנות השמונים, כשכבר היה בסביבות גיל 50, הוא התאושש, כתב את "הללויה", שיהיה לימים שירו המפורסם ביותר, וכעבור כמה שנים הוציא את האלבום "I'm your man", שכלל להיטים כמו "First we take Manhattan", "Everybody knows" ו"Take this waltz".

בשנות התשעים כהן פרש מהבלי תעשיית המוזיקה, חי כמה שנים במנזר בודהיסטי בקליפורניה, בילה כמה שנים נוספות בחיפושים רוחניים במקומות אחרים, ואף שהוציא שני אלבומים בעשור הקודם, לא היתה לו נוכחות של ממש בעולם המוזיקה. החזרה שלו לבמות ולתודעה נבעה אמנם מסיבה מצערת (המנהלת שלו רימתה אותו וגנבה ממנו מיליוני דולרים), אבל זה היה אחד הניצחונות הבימתיים המפוארים של השנים האחרונות, והוא עורר פרץ עצום של אהבה עולמית כלפי כהן. הגל האדיר הזה החזיר את כהן לכתיבה ויצירה, ובארבע השנים האחרונות, כשהא נושק לגיל שמונים ואחר כך חולף על פניו, הוא הוציא שלושה אלבומים, שהתקבלו בתשואות נרגשות.

כהן היה אחד האמנים האהובים ביותר על הקהל הישראלי. ההופעה שלו באיצטדיון רמת גן ב–2009 היתה אירוע שנחקק בזיכרון, אבל לא רק ההופעה עצמה, אלא גם מה שקדם לה היה בלתי נשכח. 50 אלף הכרטיסים להופעה נחטפו בתוך כמה שעות, התרחשות חסרת תקדים בשוק ההופעות הישראלי. לא היה אח ורע להתנפלות על ההופעה של כהן. הוא השאיר אבק לרולינג סטונס, לפול מקרטני ולרוג'ר ווטרס, שלא לדבר על בוב דילן ופול סיימון, שהופיעו באותו איצטדיון מול יציעים חצי ריקים. ייתכן שכהן היה הזמר העולמי האהוב ביותר על הקהל הישראלי.

כהן הוא הנפיל המוזיקלי השלישי שגובה שנת 2016 הנוראה, אחרי מותם של דייוויד בואי ופרינס. בדומה לבואי, זה קורה זמן קצר מאוד אחרי צאת אלבומו החדש, שעננת המוות מרחפת עליו. בניגוד לבואי ולפרינס, מותו של כהן אינו מלווה בהלם הכרוך במוות של אמנים נערצים שעדיין לא הגיעו לגיל הזקנה. גם הצער על לכתו צריך אולי להיות קטן יותר, בעיקר אם מקשיבים בתשומת לב לאלבום החדש שלו. יש לא מעט כאב ב"You want it darker", אבל יותר מכך יש בו השלמה, לעתים משועשעת, עם המוות המתקרב. "אני עוזב את השולחן", שר כהן, "אני יוצא מהמשחק". תשוקת הבשר כבר לא בוערת בו. גם לא החיפוש הקדחתני אחר האמת. המשא על כתפיו קל יותר מבעבר, וכמעט שאפשר לראות את החיוך הדק הנסוך על שפתיו בזמן שהוא עושה את דרכו, בקצב ההלוויה האופייני, אל קו הסיום.

תגיות:

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ