תשאירו את מיליון המוקשים בקרקע, למען הסביבה - טיולים - הארץ

תשאירו את מיליון המוקשים בקרקע, למען הסביבה

מוקשים שהוטמנו בשנות ה-60 פזורים על פני שטח עצום בערבה וברמת הגולן. למרות שפינוי מושלם שלהם יארך לפחות 100 שנים, ברשות הטבע והגנים סבורים כי אין מה למהר

משה גלעד
משה גלעד
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שלט המזהיר מפני מוקשים
משה גלעד
משה גלעד

נחל עידן חובר לנחל הערבה שישה קילומטרים מצפון למושב עידן. אפשר לשער שזה אזור נהדר לטייל בו ברגל או ברכיבה על אופניים. הנחל נראה במבט חטוף כקניון צר ועמוק ומפגש הנחלים יוצר צומת מעניין. אין בנחל עידן שביל הליכה מסומן. האזור כולו חשוד במיקוש, מגודר ומוקף בשלטים משולשים, צהובים ומרתיעים.

דרך השלום מחברת בין המושבים עין יהב, חצבה ועידן שבערבה. אורכה כ–20 קילומטרים והיא נמתחת ממערב לגבול עם ירדן. לאורך כל הקטע הזה פזורים אלפי מוקשים. רובם בני 50 שנה או יותר. אלה מוקשים נגד אדם, שגודלם כגודל קופסת שימורים. צה"ל הטמין אותם בשנות ה–60 כדי למנוע מעבר מסתננים. אין להם כיום ערך ביטחוני, אבל כושר ההישרדות שלהם מצוין. הם עלולים להתפוצץ בכל מגע. הערכה גסה אומרת שיש באזור הערבה וברמת הגולן יותר ממיליון מוקשים שצה"ל הכריז שאפשר לפנות אותם. המוקשים האלה פזורים על פני שטח עצום — כ–100 אלף דונם.

האזורים שבהם הוטמנו המוקשים מוקפים בגדרות ובשלטים, כדי שלא יסכנו את תושבי הערבה ואת המטיילים באזור. מאמץ גדול ויקר מושקע מאז הקמת הרשות לפינוי מוקשים ב–2011 כדי לפנות את שדות המוקשים האלה, אבל הקונפליקט בין שומרי הטבע למפני המוקשים מציג סימני שאלה מעל התהליך כולו, ושני הצדדים מכנים אותו עדיין "תהליך למידה שכרוך בטעויות".

גלעד גבאי, מנהל מחוז הדרום ברשות הטבע והגנים, פורש על מכוניתו מפה גדולה ומצביע על שדות המוקשים בערבה. זאת רצועה צרה שאורכה כמה עשרות קילומטרים מדרום לים המלח ולאורך נחל ערבה, במקביל וממערב לגבול. לצדה מסומנת על המפה הבעיה הקשה יותר: שטחים רחבים פי כמה שמסומנים כ"חשודים במיקוש", כלומר שטחים שהמומחים משערים שמוקשים נסחפו אליהם במרוצת השנים. מרגע זה והלאה — אנחנו בארץ לא נודעת. השיטפונות הגדילו את השטח החשוד במיקוש לכל נחל הערבה עד לים המלח. באזור נאות הכיכר הושלם כבר פינוי כמה אלפי דונמים של שדות מוקשים והשטח הוכרז כנקי.

צוותי חברות הנדסיות, שעובדים עבור הרשות לפינוי מוקשים, מפנים בימים אלה שדה מוקשים גדול ליד עין יהב. הם פועלים באזור זה כבר שלוש שנים ואם לשפוט על פי מספר השלטים הצהובים שעדיין תלויים על גדרות התיל יש להם עוד עבודה רבה.

100 השנים הבאות

השינוי הגדול בטיפול של מדינת ישראל במוקשים התחולל ב–6 בפברואר 2010. הילד דניאל יובל שטייל עם משפחתו בגולן עלה על מוקש ורגלו נקטעה. זמן קצר אחר כך חוקק בכנסת החוק שהקים את הרשות לפינוי מוקשים (רלפ"מ) תחת משרד הביטחון. זאת החלה לפעול ב–2011 ותקציבה השנתי נקבע ל–27 מיליון שקל. המטרה שהוצבה בפניה: פינוי כל המוקשים שאינם חשובים לביטחון המדינה והכרזה על ישראל כמדינה נקייה ממוקשים. זה נשמע טוב, אבל ייקח בערך 100 שנה. כן. עד שנת 2116.

מרסל אביב, שעומד בראש הרשות לפינוי מוקשים, מסביר שהעלות תהליך הפינוי היא כ–30 אלף שקל לדונם. הרשות הצליחה לפנות בשש השנים האחרונות קצת יותר מ–1,000 דונם בשנה. בסך הכל פונו עד כה כ–7,000 דונם. ברשות הטבע והגנים סבורים כי אין מה למהר ומבחינתם מוטב שפינוי המוקשים יימשך אפילו יותר מ–100 שנה. גלעד גבאי מסביר: "במשך עשרות שנים שדות המוקשים האלה היו שמורות טבע מצוינות. איש לא נכנס אליהן ולא הפר את המערכות האקולוגיות באזורים האלה. מבחינת שמירת טבע — זה היה נהדר, אבל אנחנו חייבים להסתגל למצב החדש. אנחנו לא מערערים על הפעילות של הרשות לפינוי מוקשים, אבל טוענים שאנחנו חייבים למצוא דרכי פעולה משותפות, כדי להקטין את הנזק שנגרם במהלך הפינוי".

לדברי גבאי, תהליך הפינוי אגרסיבי ופוגע בצמחייה ובסביבה. במהלך הנסיעה לאורך הגדר שמסמנת את גבול השטח החשוד במיקוש מצביע גבאי על ההבדלים: האזור שנוקה נראה צחיח לחלוטין. "כבית גידול זאת אדמה חרוכה" אומר גבאי. לצדו, במה שהוגדר כ"מסדרון אקולוגי" ולא נוקה ממוקשים צומחים עצים ושיחים רבים. אזור כזה יישאר מוקף בגדר משולטת במשולשים צהובים. הדואליות הזאת מייצרת בעיה מורכבת: אם נותרו במסדרון האקולוגי מוקשים הם עלולים להיסחף בשיטפון הבא ולזהם את האזור שכבר נוקה. עוד בטרם החלו בפינוי המוקשים בנאות הכיכר ובאזור עין יהב, הקימה רשות הניקוז של הערבה סוללה שתמנע שיטפונות בנחל ערבה, שיסחפו מוקשים לכיוון ים המלח ויזהמו אזורים שכבר טופלו.

ניסוי וטעייה

גבאי מבהיר שאין לו ויכוח עם רלפ"מ לגבי אזורים שמוגדרים כשדות מוקשים. הוא מסכים כי יש לפעול שם בצורה מסודרת לפינוי. המחלוקת מתעוררת כאשר מתבוננים בשטחים העצומים שהוגדרו כחשודים במיקוש. באזורים אלה יש מספר נמוך של מוקשים והנזק שנגרם לסביבה הטבעית בתהליך הפינוי גדול. המחיר שאנחנו משלמים עבור הפינוי גבוה מדי, לדברי גבאי, והוא אינו מתכוון לכסף.

מוקשים בערבה

"האזורים האלה, בעיקר ערוצי נחלים בערבה, עשירים ומגוונים מבחינה אקולוגית. דרוש פרוטוקול התייחסות חדש לגביהם. כרגע התהליך כולו הוא ניסוי וטעייה. במשך הרבה שנים לא עסקנו באזור הזה כי ידענו שלא מרחפת עליו סכנת פיתוח. עכשיו המצב השתנה במהירות ורלפ"מ ורשות הטבע לומדות את הנושא במקביל. חשוב להבין שבניגוד לאזורים אחרים בארץ, שאנחנו נאבקים על הגנתם, כאן מדובר באזור שההיכרות שלנו אתו מוגבלת ומצומצמת. הרי לא נכנסנו אליו עשרות שנים וגם כיום הפקחים שלנו לא יכולים להיכנס ולסקור אותו. זה מצב לא נורמלי מבחינתנו, שמקשה על התהליך".

עיקר הדאגה של גבאי מוקדשת לעצי השיטה שצומחים באפיק נחל ערבה ובערוצים סמוכים. הוא מסביר שאי אפשר להעתיק עצי שיטה והניסיון שנצבר בשנים האחרונות מוכיח שהמוקשים שנסחפו נאחזים בשורשי העצים ולכן קשים לגילוי. לדבריו, העיקרון שצריך להחיל פשוט: לא ייעקרו עצים, גם אם בסביבתם הקרובה אי אפשר יהיה להכריז על השטח כנקי ממיקוש.

אביב מסכים שניתנה הבטחה לשמר את העצים: "התחייבתי שלא נוריד אף עץ, אבל אם השטח אמור להפוך לאזור חקלאי שעובדים יבקרו בו כל יום — אין ברירה אלא לנקות גם את שורשי העצים ביסודיות מוחלטת. עד עכשיו טיפלנו ב–200 עצים; בחלק מן המקרים הרמנו את העץ משורשיו, ניקינו אותם כדי לוודא שאין בהם מוקשים והורדנו אותו בחזרה למקומו. רוב העצים, כך נאמר לנו, חזרו ללבלב אבל באמת איני יודע אם הם יחזיקו מעמד. נשמח למצוא פתרונות אחרים".

תהליך פינוי המוקשים, כפי שמסביר אביב, מורכב וארוך. מפני המוקשים סורקים את השטח עד לעומק חצי מטר, ובקרבת עצים הם מעמיקים עד 70 סנטימטר. תחילה הפעילו באזור נאות הכיכר בצפון הערבה מכשירים מיוחדים, אבל אלה לא שרדו את התנאים הקשים באזור — הטמפרטורות הגבוהות ואבני הצור שמקשות על מכונות החיפוש. הקבלנים נאלצו לחזור לשיטות מיושנות ואגרסיביות: ברוב המקרים הם "מרימים" את פני השטח, מסננים את העפר והאבנים, שופכים אותם חזרה ומתקדמים לתא השטח הבא. "גילוח" כזה, שלא מותיר מקום לצמחייה, גורם לגבאי לעוות את פניו בצער מהול בכעס.

דניאל יובל בבית החולים

מרסל אביב מדגיש כמה פעמים במהלך השיחה את האחריות העצומה שמוטלת על כתפי רלפ"מ. החתימה על שטיח כנקי ממוקשים מאפשרת לחקלאים ולמטיילים להיכנס אליו, ואם חלילה נותר בו מוקש שיתפוצץ האחריות תוטל על אלה שאישרו זאת. כדוגמה לבעייתיות הוא נותן מקרה שאירע לפני כמה חודשים, ובו התגלה מוקש נוסף לאחר שסיימו את תהליך הפינוי וזמן קצר לפני שהאזור אושר כנקי. חברת הפינוי אולצה לחזור על התהליך כולו.

עיקר גאוותו של אביב על הניתוח ההידרולוגי, ראשון מסוגו בעולם לדבריו, שנעשה לאחרונה עבור רלפ"מ והתמקד במניפות הסחף בערבה. המחקר מצביע על התאמה גבוהה בין אזורים שלא נשטפים ונותרים יבשים גם בחורפים גשומים לבין העדר מוקשים. מנגד, יש התאמה ברורה בין אזורים, ערוצים ואפיקי נחלים שבהם עוברים שיטפונות לבין מציאת מוקשים. אם המחקר יאומץ כדרך פעולה מעשית, אפשר יהיה לדברי אביב לנקות שטחים חשודים במיקוש בקלות ובמהירות.

פתרון נוסף שבו תולה אביב תקוות גדולות כזרז בתהליך הפינוי של אזורים חשודים במיקוש הוא שימוש בכלבים שאומנו להריח חומרי נפץ. שימוש כזה לא נועד לסייע בשדות מוקשים, אלא באזורים גדולים שבהם יש חשד שמספר נמוך של מוקשים נסחפו אליהם. בנחל תמר, למשל, נסחפו 16 מוקשים לשטח שגודלו 400 דונם. אם באזור כה גדול יופעלו כלבים אפשר יהיה למצוא את המוקשים האבודים ביעילות ובמהירות. בקמבודיה, מדינה שסובלת מבעיית מיקוש חמורה, נעשה כבר לדברי אביב שימוש מוצלח בכלבים לאיתור מוקשים. עם זאת, לטענתו, רמת הדרישות, הפיקוח והבדיקה בישראל הן מהגבוהות בעולם.

סדר העדיפויות על פיו נקבעים יעדי עבודת פינוי המוקשים מונחה לדברי אביב אך ורק משיקולים הומניטריים — קירבה לאוכלוסייה, הפרעה לחקלאות, סכנה למטיילים וכדומה. לדבריו, שיקולים פוליטיים לא משפיעים על התהליך.

לפינוי יש כמובן משמעות כלכלית גדולה: פינוי המוקשים הגובלים בגבול עם ירדן יאפשר לעבד שטחים חקלאיים רחבים יותר ולהרחיב את מספר הנחלות במושבים.

מוקשים ליד עין יהב

שכנים קרובים

ארגון אחד בולט מאוד בין שש החברות שעוסקות בפינוי ועובדות מול הרשות לפינוי מוקשים. "האלו טראסט" (Halo Trust) היא עמותה משותפת — בריטית־אמריקאית — שפועלת מטעמים הומניטריים לפינוי מוקשים ב–15 מדינות. כיום נחשבת "האלו טראסט" לארגון הגדול בעולם בתחום פינוי המוקשים, אבל בישראל פעילותה עדיין מצומצמת. החברה פועלת בארץ בשנה וחצי האחרונות ועוסקת בפינוי שדות מוקשים ירדניים, שנותרו פזורים ברחבי הגדה המערבית. רונן שמעוני, מנהל הסניף הישראלי של "האלו טראסט", מסביר כי יש 13 שדות כאלה ששטחם הכולל 450 דונם. השטח, יחסית למכלול בישראל קטן, אבל הבעיה טמונה בכך שרבים משדות המוקשים הירדניים בגדה נמצאים קרוב מאוד לכפרים פלסטיניים וצמודים לצירי תנועה חשובים ולכן מסכנים אוכלוסייה אזרחית גדולה.

בשנה וחצי האחרונות פינו אנשי "האלו טראסט" שדות מוקשים בשטח 63 דונם. הפעילות שלהם ממומנת כולה בידי ממשלות זרות — ארצות הברית, בריטניה, ניו זילנד והולנד — ואינה מגיעה מתקציב רלפ"מ. הסיבות למימון ולפעילות הומניטריות.

לדברי שמעוני, הארגון ממלא את החלל שנוצר, כאשר רלפ"מ החלה לפעול באזורים אחרים בישראל. הייחוד של הארגון טמון בכך שהוא רשום בישראל ופעילותו מאושרת ונעשית בפיקוח רלפ"מ במשרד הביטחון, אבל הוא רשום גם ברשות הפלסטינית כארגון הומניטרי בינלאומי.

מוקשים בעין יהב

כל השטחים שבהם מפנה "האלו טראסט" שדות מוקשים הם שטחים פרטיים של חקלאים פלסטיניים, ועם השלמת הפינוי מושבת הקרקע לבעליה אחרי עשרות שנים שבמהן לא היו יכולים להשתמש בה.

כדוגמה לפעילות מביא שמעוני את פינוי שדה המוקשים שהושלם בכפר נבי אליאס, לא רחוק מאלפי מנשה. השדה שפונה היה במרחק 400 מטר מהכפר בלבד. רוב הפינוי נעשה באופן ידני, בידי צוות שמנה 22 עובדים של "האלו טראסט" מגיאורגיה. פעילות הפינוי החלה רק בתום תחקיר מקיף על המיקום המדויק של המוקשים, ראיונות עם בעלי הקרקע והתושבים שגרים בסמוך. בנבי אליאס פונו 493 מוקשים נגד אדם ו–64 מוקשים נגד טנקים, כולם בני 60 שנה.

אלה, לדברי שמעוני, המוקשים הישנים ביותר בעולם, עמם מתמודדות חברות לפינוי מוקשים. עבודת הפינוי נמשכה שנה וחצי. "יש לפעילות שלנו השפעה ברורה וחיובית על האזור", מסביר שמעוני. "החקלאים מקבלים בחזרה אדמות שלא השתמשו בהן. הם מתחילים לעבד אותן והמסר שעובר באזור כולו הוא מסר של שלווה ושינוי חיובי".

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ