אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"פלורנס פוסטר ג'נקינס": סרט שמזייף

הסרט החדש שהוא ספק דרמה ביוגרפית ספק קומדיה, מציג מהלכים רגשיים לא אמינים ותפיסה ילדותית לפיה המבקרים הם הרעים. מזל שמריל סטריפ מצילה את המצב בעזרת שירה מזעזעת ומשחק נפלא

תגובות
Nick Wal

בשבוע האחרון של 2015 עלה לאקרנים סרט בשם "מרגריט", שהציג את סיפורה של אשת החברה הגבוהה בפריז של שנות ה-20, שהתעקשה לשיר אופרה למרות קולה הזייפני. הסרט הצרפתי בוסס באופן חופשי על סיפור אמיתי, אודות אישה אמידה בניו יורק של שנות ה-40 שהגשימה את חלומה לשיר אופרה בפני קהל עצום בקרנגי הול, וזאת למרות שלא דייקה אפילו בתו אחד בכל ימיה. "פלורנס פוסטר ג׳נקינס", שנושא את שמה האמיתי של הגיבורה, הוא הפקה בריטית ששמה לעצמה למטרה לספר את אותו סיפור שסיפר ״מרגריט״ לפניו, אבל מתוך נאמנות לפרטים ההיסטוריים הידועים, ולא רק לגרעין הסיפורי.

» "פלורנס פוסטר ג'נקינס" - איפה ומתי אפשר לראות?»  רוצים כרטיסים לסרט במתנה? ענו על החידה» פסטיבל הקולנוע הגאה - כל הפרטים» כל הסרטים שמגיעים לקולנוע בקרוב

את הגיבורה מגלמת מריל סטריפ, שאוטומטית מושכת לעצמה את כל תשומת הלב השיווקית. ראוי לפחות להזכיר שאת הסרט ביים סטיבן פרירס הוותיק ("המלכה","פילומנה"), על פי תסריט של ניקולס מרטין. בסרט הזה, פלורנס פוסטר ג׳נקינס היא נדבנית ניו יורקית ששמה לעצמה למטרה להעשיר את עולם המוזיקה של העיר, בעיקר מבחינה כספית. מיטב מלחכי הפנכה באים לפקוד את מעונה המצועצע, ונתקלים בשומר הסף, בעלה סן קלייר בייפליד (יו גרנט). לאחר קונצרט שהרטיט את נשמתה, מחליטה הגיבורה לשוב לבמות אחרי עשורים של היעדרות, ולשם כך עליה להתאמן. 

לטובת האימונים, פלורנס שוכרת פסנתרן צעיר (סיימון הלברג) שבעזרת דמותו מתגלים כמה דברים. ראשית, פלורנס פוסטר ג'נקינס היא כנראה זמרת האופרה הגרועה בהיסטוריה האנושית. שנית, היא לא מודעת לכך בשום אופן, משום שכל מה שהיא מקבלת מסביבתה הן מחמאות. החל מהמורה שלה לפיתוח קול, דרך חבריה העשירים או האמנים הבאים להתרפס בפניה וכלה בבעלה - איש לא מבקר או אפילו רומז לפלורנס על זיופיה המחרידים. אט אט מתגלה שזה לא השקר היחיד שמספר לה בעלה, החי עם אשה צעירה (רבקה פרגוסון). החיים בשקר יעמדו למבחן כשפלורנס תבקש להופיע מול קהל שאינו בהכרח אוהד.

על פי ההגדרות היבשות, הסרט אינו רק דרמה ביוגרפית שלוקחת לעצמה חירות בכל הקשור לדיוק בפרטים, אלא גם סוג של קומדיה. האווירה ההומוריסטית שורה על הסרט מיד בפתיחה, שמה ללעג את כל אורח חייהם השקרי של בני הזוג שבמרכז העלילה. יש גם כמה בדיחות נייטרליות טובות, בעיקר אלה הקשורות לסלט תפוחי אדמה, אבל ההרגשה הכללית היא שהקהל אמור לצחוק על פלורנס ולא איתה - ממש כפי שעושה הקהל שלה בסרט עצמו. עבורי, לראות אשה מבוגרת נותנת את כל כולה (וקולה) בשירה צורמת היה הרבה יותר עצוב מאשר מצחיק, אבל אם לצחוק על אחרים ולראות אותם מושפלים עד עפר כן משעשע אתכם, ודאי תהנו מהסרט. ואם זיופים מהסוג שיש ביכולתו לנפץ כוסות וזגוגיות ערבים לאוזניכם, תהנו כפל כפליים.

מהלכים רגשיים לא אמינים. "פלורנס פוסטר ג'נקינס" - טריילר:

הצרימה נוכח ההתאבדות הווקאלית של הגיבורה כפולה גם היא, בזכות בחירת השירים שרובם עוסקים בשירה עצמה. גם הבחירה ביו גרנט כגבר המסתמך על השרמנטיות שלו כדי להציג עצמו כשחקן ואמן, יש בה מן האירוניה. לעומת זאת, ללהק את מריל סטריפ לתפקיד מישהי שאינה מוכשרת במשהו, אפילו אם מדובר בשירת אופרה, זה כמעט רדיקלי. כמובן שאפילו את זה היא עושה כמו שצריך, אבל קשה לומר שמדובר בהופעת משחק עתירת ניואנסים או מורכבות מהסוג שבדרך כלל מביא לסטריפ פרסים או מועמדויות. במקרה זה אפשר להאשים כמעט אך ורק את התפקיד ואת אופי הסרט, שיש לו את כל הכלים לייצר מורכבות אך מעדיף להשתעשע, באופן שעלול להכריע לרעתו בגזרת המסקנות.

בנוגע לנמשל של הסיפור הלא שגרתי אך גם לא מרתק הזה, המצב נהיה קצת מבלבל. האם זהו סרט שטוען כי אהבת האמנות אינה חשובה יותר מחברות, מאהבת אדם? כלומר, האם זה בסדר שכל קרוביה של הגיבורה משקרים לה על מנת שלא תיפגע? או שאולי הסיבה שהם עושים זאת אינה חברית כלל ועיקר? ברור למדי שכל סובביה של פפ"ג' נמצאים בחברתה בזכות עושרה ונדיבותה, לא בגלל אישיותה הבלתי מלבבת ובטח שלא באשמת חוסר כשרונה המוזיקלי. אפשר לראות את הסרט כמבקר את הסוגדים להון על פני שוחרי האמנות האמיתיים, מה שיכול להיות נכון במגוון אופנים, למשל בהשלכה על עולם הקולנוע. הוא מראה כיצד נימוס מזוייף ובצע כסף יכולים להשתיק כל ביקורת, אכזרית אך מוצדקת ככל שתהיה.

עם זאת, הסרט כן מתעקש להעביר את דמויותיו מהלכים רגשיים לא לגמרי אמינים, ולשכנע בכל דרך אפשרית שחבריה וקרוביה של פלורנס באמת אוהבים ומכבדים אותה. הפסנתרן בגילומו הנוירוטי של הלברג, מתחיל את הסרט עם אידיאלים נשגבים אך מחליף אותם בהמשך לא רק בתמורה לממון, אלא גם מתוך רגשות חיבה ידידותיים כלפי פלורנס. אין ממש דמויות רעות בסרט (אפילו מייפליד מוצג כנוכל חלקלק אך מקסים), אבל יש דמות שקרובה לשליליות מוחלטת - מבקר המוזיקה של הניו יורק פוסט. לא רק שהוא מסרב לקחת שוחד ברוב חוצפתו, אלא גם מתעקש לכתוב את האמת שלו. בסיום מתגנבת תחושה כי הסרט מריע לגיבורים שלו ולא לנציג האמת הבודד, ואולי אף מציג את הביקורת, כלומר את האמת על הופעתה של פלורנס, ככזו הגורמת לה צער בלתי הפיך ולכן כמיותרת. אבל זוהי בדיוק מטרתה של ביקורת - לקרוא לילד בשמו, עם כל אי הנעימות שזה עלול להסב. בלי הנודניק שיצעק כי המלך הוא עירום, תמלוך הבינוניות.

» פלורנס פוסטר ג'נקינס - איפה ומתי אפשר לראות?

*#