שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
הילו גלזר
ירדנה ארזי וחברי הגבעטרון בהופעה
הגבעטרון עם ארזי בהיכל התרבות בפתח תקוהצילום: דודו בכר
הילו גלזר

בוואן של ירדנה ארזי, בדרך להופעה עם הגבעטרון בכרמיאל, שומעים בעיקר בני אלבז. "הוא זמר הבית שלנו", מציגה ארזי את אלבז, שמזוהה דווקא כזמר הבית של ש"ס ("הוא זכאי"). ברפרטואר: "תני לי צ'אנס", "השיר הזה עושה אותי מסטול" ו"אני מבעוס", שעליו מוסיף הקלידן של ארזי, אורי ויינשטוק, שכבה צלילית נוספת של כלי נפיחה, באמצעות אפליקציית פלוצים מהסמארטפון. מחרוזת האלבז־פלוצים נמתחת לעומק הנסיעה ואף חודרת לתוך היכל התרבות בכרמיאל. בעוד כשעה יושמעו כאן שירים שכתבו נתן יונתן, רחל שפירא, אהוד מנור ואחרים, אבל בינתיים, בבאלאנס, מחממים הנגנים את הכלים עם "סובל אני" (ארזי: "זה ההמנון שלנו").

מתבקש לתאר את הפלייליסט הזה כסוג של נסיוב קומי לאשכנזיות מתפרצת, מעין מדלל מתבקש בתוך קוקטייל סמיך של שירי עם רוסיים ("קטיושקה", "שיר העגלון"), שירי אהבת המולדת ("הוי ארצי מולדתי", "עמק שלי") והקאנון של ארזי ("אתה לי ארץ", "הביתה"). הצורך לנקות את הראש מובן עוד יותר על רקע האינטנסיביות הבלתי צפויה של המופע הזה, שאמור היה לרוץ פעמים אחדות ולאחרונה חגג שנה עם לו"ז גדוש לפחות עד אוגוסט הבא. ואולם ארזי ונגניה, שמלווים אותה כבר שבע שנים, נשבעים שמחרוזת שירי אלבז היא מסורת ותיקה, שהחלה הרבה לפני החיבור עם הגבעטרון. מאותה סיבה ארזי מפגינה יחס ביקורתי כלפי המערכון ב"ארץ נהדרת", שאמנם נתן גושפנקה להיותם סנסציה בימתית, אך מיקד את הסאטירה במרכיב העדתי, למשל באמצעות השורה "ים המזרחים שמסביב" (בפרפראזה על "ים השיבולים שמסביב"). "זה היה עשוי מקסים, והיא (עלמה זק, שחיקתה את ארזי, ה"ג) דמתה לי בצורה בלתי רגילה, אבל קצת נמאס מהתיוג הנדוש על בסיס עדתיות", היא מסבירה, "יש בזה סוג של התנשאות הפוכה על הקיבוצניקים. מה גם ש–50% מחברי הגבעטרון הם מעדות המזרח. ספרנו. מנסים לדחוס אותך לסטריאוטיפ, אבל החיים מורכבים, יש בהם ניואנסים".

כי ימנית היא

יום רביעי שעבר, עמק יזרעאל. בעוד כמה שעות אמור הגשם הראשון לשטוף את העמק, אך בינתיים השיבולים אינם והנוף קוצני וכמוש. גם ראשו של הגלבוע עדיין לא נצבע אדום ופדחתו הצהובה איננה מתבלטת. ואף על פי כן, עבור חברי הגבעטרון אין ביובש הזמני כדי לגרוע מן הפטריוטיזם העמוק שהם חשים כלפי חבל הארץ הזה. "תראה כמה יפה העמק שלנו", אומרת אלה האריס, 24 שנים בהרכב, בשעה שהאוטובוס מתחיל באיסוף החברים לקראת ההופעה הערב בפתח תקוה, ה–70 בסבב. האריס, תרפיסטית במוזיקה ובאמנות בפנסיה שציינה לאחרונה 75 ("שלושת רבעי", כפי שהיא מעדיפה לנסח זאת), שותפה לאמביוולנטיות כלפי המערכון ההוא, אף שהערכותיה ביחס לתמהיל העדתי מעט שמרניות יותר ("יש שליש שהם לא אשכנזים ועוד שליש מעורבים ולכן השורה הזאת לא רלוונטית"). עם שורה אחרת מהנאמבר — "כי ימנית היא ודתית היא" בפרפראזה על "כי אמיתית היא" (מתוך השיר "בת שישים") האריס דווקא מסוגלת להזדהות. "הארץ באמת מתיימנת ונעשית דתית ולאומית יותר, ואלה דברים שמאוד מציקים לי", היא אומרת.

אמירה ידין, 75, אחות מיילדת בפנסיה, מעדיפה, כמו רוב חבריה, להתרחק מן האזורים הללו. "אני לא רוצה חלילה לדבר פוליטיקה, אבל אני חושבת שבתקופה הלא כל כך נחמדה במדינה שלנו, אנשים מרגישים צורך להתרפק על השירים של פעם", היא אומרת ביחס להצלחת המופע. ידין, שאחראית על החטיפים בהסעה, בעיקר שוקולד מריר ואובלטים מלוחים ("מי רוצה דיקטים?") סגרה לאחרונה 40 שנה בהרכב, אך כאשר אני מתפעל מן הוותק שלה, מיד נשמע קול מקדמת האוטובוס שמזכיר — "יש ותיקות יותר". זוהי החברה ניקה ברזק, בת 86, שנמצאת בלהקה מאז הקמתה בשנת 1948 (היא וחברה נוספת, תמי בן יעקב בת ה–82, הן היחידות שנותרו מההרכב המקורי). אני שואל את ברזק אם היא נרגשת לקראת ההופעה הערב בפתח תקוה, או שמא אחרי 68 שנים על הבמות היא פועלת על אוטומט. "האפשרות השנייה", היא יורה, "למה להמשיך? כי אני בפנסיה וחשוב לנצל כל הזדמנות לצאת מהבית". אבל אפילו ברזק, שכבר הגיעה עם הגבעטרון לכל קצות תבל, הצליחה לגלות טריטוריות חדשות במופע עם ארזי. "ההופעה בלוד וקבלת הפנים החמה שם היו הפתעה בשבילי", היא מספרת.

פתח תקוה, לעומת זאת, איננה בגדר הפתעה. זו כבר ההופעה החמישית בסבב שמתקיימת בעיר, וכרגיל כל הכרטיסים נמכרו. הפופולריות הנוסקת הזאת לא פיתחה אצל מי מבין הגבעטרונים גינוני כוכבות. בחדר המנוחה מאחורי הקלעים החבר'ה ממחזרים תיונים ("חבל, זה יכול להספיק לפחות לעוד ארבע כוסות", מציעה החברה רחלי גורדון), ובחדר ההלבשה של הבנים ארבעה חולקים מסרק. סט הערכים הזה, והנאיביות הנלווית לו, לא תמיד עולים בקנה אחד עם ההתעניינות התקשורתית הגוברת. כך היה, למשל, במסגרת ראיון עם ארזי ב"לאשה" שהתפרסם בקיץ, כשהתבקשו הגבעטרונים להציג לה שאלות. אחת החברות מספרת ש"ניסו להדביק לי שאלה על שגרת הטיפוח של ירדנה, או על איך היא שומרת על הגזרה שלה. לשמחתי, הצלחתי בסוף שהשאלה שלי תעסוק בחיבור המוזיקלי בינינו". ה"חיבור המוזיקלי" הוא מרכיב חשוב גם לשאר המעורבים בהפקה. ארזי, ילידת קיבוץ כברי שגדלה בחיפה, מדגישה למשל ש"למרות הדימוי החיצוני שלי כ'מלכת הפאייטים', בסופו של דבר קורצנו מחומרים דומים, אנחנו דוברים אותה השפה, כך שאני נורא מקפידה שלא להאפיל עליהם". נגניה מתגאים בעיבודים העדכניים ששודכו לשירים הישנים. ואילן גלבוע, המנהל המוזיקלי של הגבעטרון משנת 1989, מודה ש"כבר שנים לא היתה לגבעטרון כזו הפקה מושקעת".

אלא שעם כל הכבוד לאיכות ההרמוניות, ההסבר להצלחת המופע נעוץ עמוק יותר. רמז ראשון מופיע בכותרת המופע, "הוי ארצי מולדתי", כשם שירו של שאול טשרניחובסקי, המתאר אמנם את היקסמותו מן הארץ, אך בה בעת מעורר קונוטציה של אנחה, אולי בשל הפרפראזה המפורסמת שחיבר אריק אינשטיין ("אוי ארצי מולדתי את הולכת פייפן").

ד"ר נתן שחר, חוקר זמר עברי, מוזיקאי ומוזיקולוג, סבור ש"הגבעטרון הוא כבר מזמן סמל לארץ־ישראל היפה. ירדנה מוסיפה את הארומה של הלהקות הצבאיות והמפגש בין שניהם מאפשר לקהל הזדהות מלאה. ההתכנסות הזאת מאפשרת חזרה בזמן, אבל לא רק במובן כרונולוגי — להתגעגע לאיך שהיינו צעירים — אלא גם געגוע לאווירה, לחינוך, למטרות של התקופה, למדינה שהיתה פעם והולכת ונשמטת מבין האצבעות".

בתגובה לביקורת אוהדת על המופע ב"הארץ", טיקבק מישהו שהצלחתו היא סימן ל"קץ שלטון האחוס"לים". המגיב האלמוני כיוון בכך לספרו של הסוציולוג פרופ' ברוך קימרלינג, שזוהי כותרתו, אשר עסק בדעיכתה של אליטת מפא"י — זו שנבטה מן ההתיישבות העובדת, ייסדה את המדינה, ובמשך עשרות שנים שלטה ללא עוררין במוסדותיה השלטוניים והחברתיים.

לפי קימרלינג, האחוס"לים הם אשכנזים, חילונים, ותיקים, סוציאליסטים ולאומיים־ציוניים. מעין מקבילה עברית ל"Wasp" (לבנים אנגלו־סכסיים פרוטסטנטים), האליטה המכוננת של ארצות הברית. וכשם שבמעמדם של אלו חל כרסום מתמיד נוכח השינויים הדמוגרפיים בארצם, ניבא קימרלינג שגם אחיזתם של האחוס"לים במוקדי הכוח בישראל תלך ותתרופף, עד כדי הפיכתם למעמד משני. קימרלינג פירסם את ספרו ב–2001 כאשר הסימנים להכחדתם הצפויה של האחוס"לים כבר היו רבים וגלויים: שחיקת הזהות הישראלית אל מול הזהות היהודית, דריסת האוריינטציה הסוציאליסטית תחת קרונות ההפרטה והשתלבותם של מזרחים ודתיים בעמדות מפתח בצבא ובממשל. בזמנו, תיאר קימרלינג את בית המשפט העליון כמעוז אחוס"לי אחרון, ואת דוקטרינת האקטיביזם השיפוטי של מפקדו דאז אהרן ברק תפס כמלחמת בלימה חסרת סיכוי על שאריות ההגמוניה. במובן זה, המהפכה השיפוטית שמחוללת שרת המשפטים איילת שקד, שמתבטאת במינוי קדחתני של שופטים שמרנים, היא עדות בהירה להתממשות תחזיותיו.

באופן טבעי, התרבות היא חזית נוספת שבה ניגפים כיום האחוס"לים וגם כאן בראש הגדוד צועדת שרה נחושה. אלא שעם כל הכבוד למירי רגב ומלחמתה ב"תפוסי התחת", כהונתה היא רק הדהוד לסנטימנט שרוחש ממילא בשנים האחרונות, שבין ביטוייו הרבים אפשר לציין את "מדינת אשכנז" של המשורר רועי חסן, המיני־סדרה הדוקומנטרית "ערסים ופרחות — האליטות החדשות" שיצר רון כחלילי והתחדיש הלשוני "להתגרבז" שנשען על הוקעתו הקולקטיבית של האמן יאיר גרבוז בעקבות "נאום מנשקי הקמעות".

ירדנה ארזי
ארזי. במפגש הראשון עמה דובר על מספר הופעות בודדות עם הלהקהצילום: רמי שלוש

ארזי עצמה נתנה ביטוי זהיר לתחושת המצור הזאת בראיון ל"לאשה" כאשר סיפרה ששיריה אינם מושמעים בגלגלצ והוסיפה באירוניה, "אז מה אני אגיד, שזה בגלל שאני פולנייה מהקיבוץ?" במובן הזה, הקהל שגודש את האולמות יכול להיות מטאפורה טובה לשבט מתגונן המצופף שורות במוצבים האחרונים שנותרו בשליטתו. ובמילים אחרות, מנוסתם של האחוס"לים אל היכלי התרבות.

הגבעטרונים, לפחות רובם, לא משתגעים על הפרשנות הזאת. אריק דביר, בן 60 מגן־נר, סבור שהאקלים הפוליטי בארץ בהחלט משחק תפקיד מכריע בהצלחת המופע, אבל מבקש לנטרל ממנו את המרכיב השבטי. לדבריו, "אנחנו נמצאים בתקופה מאוד רעה, שבה נושבת מהשלטון רוח איומה ונוראה. מלמעלה מופעל רוע צרוף, שכולל שבירה של כל הכללים. הגבעטרון הוא מין עוגן כזה שמשדר המשכיות, יציבות, הוכחה שדברים מפעם יכולים להישאר. זה יותר מגעגוע, זה פחד אימים".

לא מדובר במחנה מאוד מסוים שחש מאוים?

"הטירוף שאני מדבר עליו דופק את כולנו, לא משנה מה העמדה הפוליטית שלך. יש פה שלטון שלא רוצה שיהיה לך טוב, כתפיסת עולם, כי כשאין ביטחון אישי יש תחושת תלות ולכן תמשיך לבחור בו. השלטון לוחץ אותך, נוגס בך וזה לא קשור לימין ושמאל. כשמסכסכים, מסכסכים בין כולם, ואז קל להפנות את האש לאויב התורן. פעם זה 'המסתננים', פעם זה הערבים ופעם זה השמאלנים שהפכו שם נרדף לבוגדים".

ישראל גרינברג, שרק החודש הצטרף להרכב, מציע בזהירות אופיינית לטירון, ש"אולי בכל זאת יש קשר לדה־לגיטימציה שמנסה שרת התרבות שלך לעשות לחלקים גדולים בעם, שמרגישים מותקפים ומנסים לאחוז בקרנות המזבח כדי להתרפק על משהו שמחזיר אותם לישראל היפה, הסולידרית, הלא־לוחמנית". דביר פוטר זאת באמירה ש"שרת התרבות תעשה כל מה שיבטיח לה להיבחר מחדש במרכז הליכוד", ומוסיף ש"אם מה שאתם אומרים היה נכון, אז הקהל שלנו היה צריך להיות מאוד הומוגני, אבל זה לא המצב. למעט החרדים והערבים, שאנחנו לא חלק מהעולם התרבותי שלהם, אתה רואה בקהל שלנו את כל הסוגים. הופענו בלוד ובטבריה, כשאנחנו מופיעים בקריות תמיד מפוצץ, וצפויות לנו הופעות גם באילת, אשדוד, רחובות ונס ציונה. נכון שהילדות שהולכות לאייל גולן לא באות למופע שלנו וזה בסדר גמור, אנחנו לא מכוונים אל הנוער, אבל קהל ששומע מזרחית בפירוש מגיע גם לשמוע אותנו. לטעון שהשירים שלנו הם אשכנזיים זה לא לעניין, כי אין מושג כזה. כששרית חדד מבצעת את 'בלדה לחובש' היא הופכת את השיר למזרחי? יהורם גאון הוא זמר מזרחי?"

הגבעטרון באוטובוס בדרך להופעה, ראשונה משמאל: נינה ברזק בת ה 86- . "אני בפנסיה וחשוב
לנצל כל הזדמנות לצאת מהבית"
הגבעטרון באוטובוס בדרך להופעה, ראשונה משמאל: ניקה ברזק בת ה-86 . "אני בפנסיה וחשוב לנצל כל הזדמנות לצאת מהבית"צילום: גיל אליהו

שרים בהתנדבות

הקהל בפתח תקוה דווקא אישש, לפחות חלקית, את תזת ההטרוגניות של דביר. אמנם, הגיל החציוני נע סביב ה–55 וניכר גם רוב בולט לאנשים מסוגם של חיה, שישבה בכיסא לידי, אשר הגיעה עם אחותה ואמה ניצולת השואה כדי "לשמוע את ארץ־ישראל האמיתית שכולנו גדלנו עליה", אבל בינות המושבים ניתן היה לזהות גם לא מעט כיפות סרוגות. ביציע מתמקמת משפחה דתית־לאומית מפתח תקוה: אב, אם, נער בן 13 וילדה בת שמונה. "חייבים להציל את המוזיקה הזאת, אסור שהיא תמות", הסביר האב המרוגש, בן 35 לכל היותר, מדוע הביא את המשפחה בהרכב מלא, ואילו בתו הקטנה דקלמה בגאווה ובלי אף טעות את מילות "בת שישים".

עם תחילת המופע, התברר שפרץ הנעורים הזה היה בעיקר אנקדוטלי. הגבעטרון שר על "עמק האש", אך פתח תקוה איננה ממהרת להתמסר ללהבות. נוכח התחושה שהקהל מתקשה להתניע, פונה המנהל המוזיקלי גלבוע לזמריו, ספק גוער־ספק מדרבן, בשאלות "מה קורה? מה עם האנרגיות שלכם היום?" במחרוזת השירים ברוסית ("קלין־קקלין־קקלין־קמיה") האולם כבר מפשיר, אבל בסיום, מאחורי הקלעים, הודו הגבעטרונים שכבר היו להם הופעות מוצלחות מזו. "שילוב בין קהל יחסית מבוגר לעובדה שגם אצלנו יש עייפות", פירשן החבר גדעון גוריון, 68, מעמודי התווך בגבעטרון. "לא פשוט להופיע לקראת סוף השבוע, בטח עבור אלה מבינינו שעדיין עובדים".

הפוסט־מורטם נמשך באוטובוס. הגבעטרונים לא מבינים מדוע הקהל לא יצא מגדרו כמקובל בזמן הצגת החברות הוותיקות ברזק ובן יעקב ("בדרך כלל כשאני אומרת שהן בלהקה עוד משנת תש"ח, האולם עף באוויר", מספרת רחלי גורדון, שאחראית על קטעי הקישור), ומתפלאים מדוע גם המסורת הקבועה של הענקת זרי פרחים לארזי מידי מעריציה — שידועה כבעלת אפקט מרים — לא התקיימה הפעם.

על מסורת אחרת, ארוחה לילית בבית הפנקייק (המקורי!) שנלווית להופעות באזור המרכז, הגבעטרונים לא מוותרים. עבורם מדובר בלוקסוס של ממש. "בגלל שהמקום פתוח 24 שעות, האוכל שם תמיד טרי", הסביר גוריון בתאווה גלויה שעה שהאוטובוס עגן לקראת חצות בתחנת הדלק הצמודה למסעדה. ואמנם, להוציא נסיעות מזדמנות להופעות בחו"ל, הארוחות בדרכים הן הצ'ופר החומרי היחיד שממנו נהנים חברי הגבעטרון במהלך סיבוב ההופעות המפרך הזה. זאת משום שההכנסות — בניכוי שכרם של ארזי, הנגנים ושאר אנשי ההפקה — מועברות בשלמותן לקופת קיבוץ גבע.

לא כולם שווי נפש כלפי הסידור הזה. בן יעקב, למשל, שעזבה את הקיבוץ כבר בשנת 1971 ובשנים האחרונות מתגוררת בכפר גמלאים באזור השרון, התוודתה לאחרונה בראיון ל"מעריב" על מצבה הכספי הקשה. "אין לי ממה להתקיים, אני ממש בברוך", סיפרה. בן־יעקב, שבצעירותה היתה מורה ("סידרו אותי, כשהייתי מורה צעירה בגבע לא רשמו אותי לפנסיה") ובהמשך עשתה הסבה למורת דרך עם התמחות בהדרכת טיולים בספרדית, ייחסה את מצוקתה בעיקר למשבר המתמשך בענף התיירות, אך באותה נשימה אמרה ש"אם היו משלמים לנו (לחברי הגבעטרון), זה היה עוזר לי ואפילו מעמיד אותי על הרגליים". היא אף גילתה ששקלה לבקש הלוואה מהלהקה, "אבל אני נמנעת, כי לא נראה לי שאוכל להחזיר אותה". בתוך הלהקה התפרשו הדברים הללו, נוגעים ללב ומעוררי הזדהות ככל שיהיו, גם כהתרסה כלפי האתוס הגבעטרוני שתופס את העיסוק בכסף כדבר כמעט מגונה. אין פלא, אפוא, שבן יעקב מסתייגת בדיעבד מהתוצאה. "הדברים קצת נופחו ובכל מקרה זה לא אייטם", היא אומרת היום, "ההופעות בהתנדבות הן חלק מהמהות, אף אחד לא נמצא פה בשביל להתפרנס".

אף על פי כן, בן יעקב אינה היחידה שמהרהרת אם לא הגיעה העת לריענון נהלים. "אני אמביוולנטית", אומרת שולה אלבלק כשאני מעלה בפניה את הנושא בזמן שאנחנו מתמקמים בשולחן הצדדי שנשמר עבורם במסעדה, "מצד אחד, יש איזשהו רצון לקבל תגמול סמלי, ומצד שני, אני יודעת שזה יפרק את הלהקה, כי ככה הדברים מתנהלים מאז ומעולם". אלבלק, אשתו של חנוך אלבלק האגדי, מבצע השיר "ונתנה תוקף", שלאחרונה פרש מן ההרכב בשל מגבלות רפואיות, משתייכת לסיעה בת חמישה זמרים שמתגוררים בקיבוץ בית השיטה. כמי שאינם חברי קיבוץ גבע, הגמול מההופעות אינו מגיע אליהם אפילו בעקיפין. אלבלק רואה בכך החמצה. "בעבר כולנו היינו חברים בלהקה בשם 'אשקולית' שפעלה בבית השיטה", היא מספרת, "זו היתה להקה מצוינת, אבל כשהקיבוץ נקלע לשבר כלכלי הוא הפסיק לתמוך בנו והלהקה התפרקה. ניגשנו לגבעטרון, עשינו אודישנים, וכשהתקבלנו פנינו למזכירות בית השיטה ואמרנו 'כבר יש חמישה מאיתנו בפנים, בואו ניכנס כשותפים'. לצערנו הקיבוץ לא הבין את הפוטנציאל ודחה את ההצעה". עם השנים העמיקו ההבדלים בין השכנים מן העמק. בית השיטה נכנס להליך הפרטה מואץ בעוד גבע מצליח בינתיים לדחות את הקץ ולשמר את אופיו הקיבוצי. "עבור אנשי גבע, הסידור הנוכחי עובד גם מבחינת אורח החיים שנותר קיבוצניקי", מסבירה אלבלק, אך בה בעת מבקשת להבהיר גם היא ש"הגבעטרון זו דרך חיים וההופעות מתגמלות בכל כך הרבה דרכים שאינן חומריות. הכסף הוא באמת עניין שולי".

לצד חמישיית בית השיטה, ישנם זמרים נוספים שמגיעים מיישובים אחרים בעמק וסביבותיו: גן־נר, מולדת ואפילו עפולה. למעשה, מתוך מצבה של 21 זמרים, נותרו רק שישה שמתגוררים בגבע — קצת יותר מרבע. המלצרית בבית הפנקייק שואלת אם "יש פה עולה חדש שצריך תפריט או שכולם יודעים מה הם רוצים?" ואוספת בזריזות את ההזמנות. בינתיים, עד שיגיעו הטוסטים, הכנפיים והחומוס־פטריות — איש אינו מזמין פנקייק — אני שואל אם לא בשלו התנאים לשינוי השיטה. "עכשיו זה נראה כמו עסק רווחי, אבל מי שחושב להיכנס כשותף צריך לקחת בחשבון גם שנים של מיעוט הופעות והפסדים", משיב גוריון, ומישהו מקצה השולחן מסנן: "אתה נכנס פה לשדה מוקשים".

גם אקוניס בא

כבר 40 שנה שיואל פרנס, 80, חבר קיבוץ גבע, הוא מנהל הגבעטרון. למעשה, הוותק שלו אפילו גבוה יותר. "שרתי בלהקה מ–1961 עד 1965, בתקופת נחצ'ה (הימן)", הוא מספר ומתנדב לחלוק אנקדוטה מהתקופה. "נחצ'ה היה צועק באמצע חזרה 'האולקוס!' והבנים היו רצים לחדר האוכל, מתחרים בינינו מי יביא לו כוס חלב".

פרנס, מיוזמי החיבור עם ארזי, מספר שבמפגש הראשון עמה דובר על הופעות בודדות. "תיכננו שלוש הופעות, חמש אם יהיה מוצלח, עשר היה מספר מצוץ מהאצבע". אלא שמרגע שהמרווחים בין ההופעות צומצמו, לפעמים עד כדי שלוש בשבוע — והתחביב תפח מדדים של מקצוע — נדרשו כמה התאמות. בשלב ראשון, גויסו זמרים חדשים להרכב, כדי לעבות את הקאדר ולהתמודד עם השחיקה הטבעית או אירועים בלתי מתוכננים. זמר שמבקש להיעדר, ניגש לפרנס מבעוד מועד, והוא, כמו מש"ק שמירות מיומן, בודק מול המצבה אם יש אפשרות כזו. כשאמירה ידין ניגשה וביקשה שחרור מההופעה שהתקיימה בשבוע שעבר בעכו, נתן לה אישור בתנאי שזמרת אחרת תשוב ממחלתה. "בכל הופעה צריכים להיות על הבמה לפחות 16 זמרים", הסביר לאחר מכן, "אבל זה לא רק עניין מספרי. למשל, מבחינת הבנים, צריך ששניים מהם יהיו טנורים". התאמה נוספת, שהגיעה לבקשת הזמרים, היתה להפחית ככל הניתן את ההופעות שמתואמות לימי שישי בערב, בשל הרצון לבלות עם המשפחות.

ההופעה בהרצליה בשבוע שעבר היתה לפיכך חריגה. יפתח אבירם, 50, מנהל מפעל מגן־נר, נשוי פלוס שישה, מתוכם ארבעה חיילים, הגיע להופעה אחרי לא מעט לבטים. "אשתי ביקשה ממני שאשתחרר מזה, אבל לא היתה ברירה", הוא מספר. אבירם, שהצטרף להרכב רק לפני עשרה חודשים, מוסיף ש"בהתחלה הייתי מסויג, זה לא התאים לי להיעדר מהבית כל־כך הרבה. לא מדובר על הופעות פה ושם, אלא על משהו משנה חיים. בשלב ראשון אני ואשתי החלטנו שלא הולכים על זה, בהמשך סיכמנו שננסה ואחרי כמה חודשים החלטנו שאני מצטרף סופית. כלומר, אני החלטתי, אשתי עדיין לא שותפה להחלטה הזאת". אתי שפי, 44, ראש מינהל סטודנטים במכללה האקדמית עמק יזרעאל ואם לשלושה (בני 17, 13 ושמונה), דווקא מעדיפה להופיע בשישי. "העבודה שלי מאוד תובענית, מה גם שהילדים עדיין צעירים יחסית, אז דווקא באמצע שבוע קשה יותר ואת ימי שישי בעלי מפרגן לי".

בעוד כעשר דקות יחל המופע ורק עכשיו מתייצב בחדר המנוחה הזמר המכונה מוניר, ששמו האמיתי הוא נמיר קאשי, ומסביר שבתו חגגה יום הולדת 16 ולכן התעכב. "למרות שאתה יקה הצלחת להדאיג אותנו", אומר פרנס, ושולח את קאשי להתלבש. הדאגה המשמעותית יותר של פרנס נוגעת לכתבה הזאת. "אפילו שהרוב פה שמאלנים, אשכנזים, מצביעי מרכז־שמאל, וזה ייכתב בעיתון של שמאלנים, אשכנזים ומצביעי מרכז־שמאל, אני יודע שלפחות שליש ממה שייכתב לא הייתי מעביר, כי לאנשים יש איזה צמא לשמוע קצת רכילות ולי אין עניין לספק זאת עבורם", הוא מסביר. אף על פי כן, גם פרנס נרתם ברצון לספק את תובנותיו ביחס לסוד ההצלחה. "יבוא יום שבו פסיכולוגים ינסו לנתח את התופעה שקרתה פה", הוא אומר, "אני חושב שיש קשר לגל הדקירות והפיגועים שהתחיל בסמוך למופע הראשון שלנו. אנשים מצאו ערב אחד של שפיות הדעת ונאחזו בו. אבל אני לא רוצה להיכנס לזה, כי אנחנו מאוד נזהרים לא להפגין את הדעות הפוליטיות שלנו".

ובכל זאת, באחד מקטעי הקישור נאמר שלצד אהבת הארץ, אתם גם מרשים לעצמכם "להיאנח באופן פטריוטי" על מה שקורה בה.

"אתה צודק שאנחנו לא מרוצים ממה שקורה, אבל אתה מוצא מישהו בסביבתך הקרובה שכן מרוצה? אני רואה את האנשים שמגיעים להופעות, את הצבע, את הגיל, את התגובות שלהם לדברים שנאמרים או נרמזים. אולי אני אתחרט שאני אומר את זה, אבל ברוב האולמות אפשר לספור את מצביעי הליכוד על אצבע אחת או מקסימום שתיים. לך זה נעים לשמוע, כי אתה מסכים איתי, אבל אני לא רוצה ששוב יגידו 'הקיבוצניקים האלה, חושבים שהמדינה שייכת להם'".

אפרופו ליכודניקים, לאחת ההופעות בתל אביב הגיע גם השר אופיר אקוניס. הגבעטרונים מספרים שבסוף הערב, כאשר ניגש אקוניס אל מאחורי הקלעים לשבח ולהודות, הוא הוסיף חצי־עקיצה בנוסח "אני ההוכחה שגם ליכודניקים מאזינים לגבעטרון". רוני קרמר, 51, יועץ ארגוני מבית השיטה, תשעה חודשים בהרכב, סבור ש"זו היתה אמירה אומללה. לא הגבתי, אבל זה נורא הכעיס אותי. בשביל מה לייצר בידול בינינו? אנשים מגיעים למופע הזה מתוך געגוע, אבל לא הייתי מאפיין את הגעגוע הזה בחתכים פוליטיים, עדתיים, מגדריים או סוציו־אקונומיים". באותה נשימה אומר קרמר שהמופע חותר תחת המוסכמה לפיה "הפטריוטיזם הפך להיות מנת חלקה של הציונות הדתית בלבד. משה פלד (ח"כ לשעבר מטעם צומת, ה"ג), שהוא הפרטנר שלי לשמירות לילה בבית השיטה, אמר לי לאחרונה שמבחינתו המתנחלים החליפו את הקיבוצניקים כמגשימי הציונות. ואני שואל, למה לנכס את זה? כשאני שר 'גלבוע שלי' אני ממש מדמיין את הגלבוע. יש פה הזדמנות להזכיר מה זו אהבת הארץ, לאו דווקא בהיבט אידיאולוגי".

רגע לפני תחילת המופע הבנים כבר מפנטזים על הארוחה שאחרי. מישהו מציע את מסעדת קלארו במתחם שרונה, ואילו אבירם, הטבעוני בהרכב, מעז לפנטז על ננוצ'קה. אמנם, בית הפנקייק נמצא מרחק יריקה מהאולם, ומסורת צריך לכבד, אבל אצל הגבעטרונים מתחילה להסתמן תחושת מיצוי. "שם הכי טרי", פוסק לבסוף גוריון, "אין כזה דבר נמאס, יש פה זמרות ששרות 68 שנה ברצף ועובדה שלא נמאס להן".

בסופו של דבר, המופע בהרצליה שיחזר את האנרגיות האופייניות לסיבוב, אלה שדעכו מעט בפתח תקוה, עם קהל צעיר יותר וחילוני למהדרין. גם מעריצי ארזי הגיעו בכוחות מתוגברים, כולל טקס הענקת הזרים. "היה מדהים, אנרגיות מטורפות, אחת ההופעות הטובות שהיו לנו", אמר קרמר לאחר הפרידה מירדנה וההגעה הבלתי נמנעת לבית הפנקייק. ואילו ברזק, האשה שכבר ראתה הכל, סיכמה במילים "היה רגיל".

ברית היסטורית

שבוע ההופעות הצפוף ממילא צופף עוד יותר בשל צינון שתקף את ארזי, אשר גרם לה לבטל הופעה אחת בסוף נובמבר ולהעבירה לשבוע שעבר. "אני מתה מפחד, לא נראה לי שאוכל לפתוח מבערים", אמרה בזמן הבאלאנס בפתח תקוה נוכח הקושי להיפטר משאריות המחלה, וגם בהרצליה כעבור יומיים הודתה שהיא עדיין איננה כשירה במאה אחוז ("אם היית רואה את שקית התרופות שיש לי בתיק"). ביום שלישי שעבר בעכו כבר חשה טוב יותר, "אז התחלתי בכל הכוח, אבל לקראת הסוף הרגשתי שאולי הגזמתי". גם הקור המקפיא ששרר באולם לא סייע לזירוז ההחלמה, שלא לדבר על הצפיפות מאחורי הקלעים, שבעטיה נאלצה ארזי לחלוק את חדר ההלבשה עם בנות הגבעטרון. אפילו הגבעטרונים, עם האתוס המכונן של הסתפקות במועט, תיארו זאת במושגים של "תת־תנאים".

למחרת בכרמיאל כבר מרווח יותר, וארזי מקבלת חדר משלה שעל דלתו מוטבע שם גברי־גנרי כלשהו, שהוא גם שמו של הכלב שלה, על מנת למנוע מסקרנים מזדמנים לפלוש פנימה. בחדר של הבנים מחלק פרנס טבלה מודפסת עם הלו"ז לחודשים הקרובים, שבה משובצות גם הופעות באלקנה ובאלון שבות. אלו לא יהיו הביקורים הראשונים של הגבעטרון בהתנחלויות — לפני כשנתיים הופיע ההרכב באריאל — ומדגם אקראי בין חבריו מעלה שגם הפעם לא צפויות היעדרויות מחאה קולקטיביות. המורדת היחידה היא ברזק, שאומרת חד וחלק, "לשם לא אגיע, אני נגד השטחים". מההופעה בכרמיאל, אגב, נעדרה ברזק באופן חריג. "בגילה לא פשוט להופיע יום אחרי יום, אז נתנו לה פטור", הסביר גורם בהרכב. מנגד, שולה אלבלק הגיעה אף שרק יומיים קודם מת אחיה. "המצב די רע בבית, גם בגלל מחלתו של בעלי, אז עדיף לצאת קצת החוצה ולשיר", סיפרה ליד פינת הקפה שמאחורי הקלעים והטעימה חיוך מריר.

זמרות הגבעטרון בהופעה בהיכל התרבות בכרמיאל. האקלים
הפוליטי בארץ משחק תפקיד בהצלחת
המופע
זמרות הגבעטרון בהופעה בהיכל התרבות בכרמיאל. האקלים הפוליטי בארץ משחק תפקיד בהצלחת המופעצילום: רמי שלוש

בינתיים באולם מתאספת נוכחות משמעותית של קהל דתי. מישהו בהפקה מעיר שהשילוב הזה הוא סוג של אנדרטה ל"ברית ההיסטורית" בין ההתיישבות העובדת לכיפות הסרוגות ומוסיף שמופעיה האקראיים ב"שמורות הטבע הקטנות של ההופעות שלנו" רק מעצימים את ההחמצה שבניתוקה. לדברי ד"ר נתן שחר, "צריך לשים לב לגילים של אנשי הכיפות שבאים להופעות. אלה אנשים ותיקים שעדיין משתתפים בחוגי הזמר השונים, אנשי הפועל המזרחי ותנועת בני עקיבא מהתקופה שבנים ובנות עוד רקדו ביחד. לא מדובר פה על פעילי בנט ולא על נוער הגבעות".

אבל לא רק דתיים וקיבוצניקים יש בקהל, אלא גם צעירים עירוניים, בהם נגה, חיילת בת 20 מכרמיאל. "באתי להוריד את ממוצע הגילים", היא מתבדחת, ומוסיפה שאף שנחשפה לשירי הגבעטרון דרך אמה, היא זו שדחפה אותה לקנות כרטיסים לשתיהן. בסיום המופע היא איננה מתפזרת עם היתר, אלא ממתינה ליד הבמה ומנסה לאתר איש הפקה שיארגן לה רשימת שירים מודפסת, "כדי לחפש אחר כך ביוטיוב".

ארזי, נגישה וקולית בהרבה מדימויה ובעיקר מאוד לא דיוואית, נעמדת בינתיים בכניסה צדדית עבור פולחן הסלפי המחייב. לאחר מכן היא נשארת לקשקש עם חברי הגבעטרון אגב נשנוש פיצה קרה. המגשים הוזמנו בלית ברירה, משום שלא נמצאה מסעדה בצפון שתסכים לקלוט את הגבעטרונים בשעת לילה כה מאוחרת. "בפעם הבאה, אם אין מסעדה ואין אלכוהול אני לא מגיע", מתלוצץ גוריון, אבל ניכר שהוא מאוכזב באמת מסיומו הקולינרי של הערב.

ארזי, שנכנסת לוואן ומתעטפת במעיל גדול, חשה סיפוק מן העובדה שעל אף הקירור הטורדני צלחה בכבוד את הביצוע ל"הביתה". את השיר, שכתב לה אהוד מנור בהשראת רשמיה מן ההופעות בפני חיילים שלחמו בלבנון ב–1982 והפך להמנונם של המבקשים להיחלץ משם ("באה עת לחזור מן ההרים, משדות זרים"), מקדישה ארזי בכל הופעה להרוגי המלחמה ההיא. "השיר הזה נפל על ויכוח ציבורי סוער, שבו אני לקחתי צד באופן ברור, עד כדי כך שהיו הופעות שביקשו ממני לא לשיר אותו", נזכרת ארזי ומוסיפה ש"הוא גומר לי את הגרון, אבל אני מתעקשת עליו בכל הופעה, כי חשוב לי שתהיה איזו אמירה בין כל הנייסי־נייסי. גם באלקנה אני אשיר אותו, כולל הפתיח הקבוע". עם זאת, מי שמצפה ממנה לאמירה עדכנית שתבטא סנטימנט דומה, צפוי להתאכזב. "לא שווה לי", היא אומרת ביושר, "פעם לא חששתי להגיד מה שאני חושבת, אבל היום זה מפחיד אותי. לבי יצא לנשים כמו אורנה בנאי, גילה אלמגור וחוה אלברשטיין, נשים שאוהבות את הארץ, שפתחו את הפה וטווחו מכל עבר. עצוב שהגענו למצב שבו אתה לא יכול לדבר מבלי לחשוש שיכסחו אותך, ואם הייתי חושבת שאני יכולה לשנות אולי הייתי נוהגת אחרת, אבל סתם בשביל להפוך לבשר תותחים? אני לא רואה בזה טעם", הוסיפה ארזי ואז התמסרה, יחד עם נגניה, לצלילי בני אלבז, כל הדרך הביתה.

______________________________

הגבעטרון לא שוקטת על שמריה: השינויים המרעננים בלהקה הוותיקה

לאורך השנים זכתה הגבעטרון להכרה לאומית (פרס ישראל ב–2007) ובינלאומית (סיבוב ההופעות המצליח בארצות הברית בשנות ה–80), אך התנהלה כמשק סגור למדי, באופן שהלם את שורשיה הקיבוציים. למשפחתיות הזאת היה תרגום מעשי: לרינה פירסטנברג המנוחה, אשת דור המייסדים אשר כונתה "האמא של הגבעטרון", היו שני אחים ששרו בלהקה. בנצי רון המנוח, קול דומיננטי בלהקה, הוא אחיו של קובי רון, ששר בה עד היום. גם גדעון גוריון הוא בעל ייחוס משפחתי ענף: אביו היה נגן האקורדיון הראשון בגבעטרון, אחותו זיוה גוריון־אלוני המנוחה שרה בלהקה עד מותה ובעלה שמעון אלוני הוא עדיין מעמודי התווך בה.

אבל ככל שחולפות השנים פרימת הפקעת המשפחתית נעשית בלתי נמנעת, כשם שמדגים הפירוד שנכפה על בני הזוג אלבלק בעקבות מחלתו של חנוך. על כן, בשנים האחרונות ריעננה הגבעטרון את השורות והכניסה להרכב גם זמרים צעירים שאינם נצר להתיישבות העובדת. דוגמה טובה לכך היא יעל דרורי מעפולה, מורה להיסטוריה ולימודי ארץ־ישראל, שהצטרפה לגבעטרון לפני כעשור. "תמיד שרתי, בין היתר במועדון הזמר של שרה'לה שרון, שם גדעון שמע אותי, וכשמישהי מכפר החורש הלכה לעולמה הציעו לי להצטרף", מספרת דרורי. "בפעם הראשונה אמרו לי רק 'בואי לראות', אבל אני כבר ידעתי את כל המילים. הם לא האמינו שמישהי מעפולה, שהיא גם בת עדות המזרח, גדלה על שירי הגבעטרון. במשך שנים נחשבתי לצעירה של הגבעטרון, אבל ככל שצברתי שעות אוטובוס ובמה עם הוותיקים התחברתי אליהם יותר".

גם מבחינה מוזיקלית משתדלת הגבעטרון להתאים את עצמה לרוח הזמן. הביצוע המחודש עם סבלימינל ל"בת שישים" (לרגל חגיגות ה–60 למדינה) הוא לא יותר מאנקדוטה, אבל האלבום "שירים מבית אבא" שיצא בשנה שעברה וכלל מזמורים ופיוטים ברוח "קבלת השבת בקיבוץ" הוא ביטוי למגמה משמעותית יותר. "כשיצא האלבום באו לצלם עלינו כתבה לטלוויזיה ומיד הלכו לאותן קלישאות — ילדי גבע, 'בת שישים' וערימת חציר", נזכר אריק דביר, מדור הביניים בלהקה, "פיספסו לגמרי את המסר הקונסנזואלי והמאחד של שירי השבת. הגבעטרון לא דומה בכלום לגבעטרון שלפני 15 שנה".

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ