שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

רומן גראפי ראשון למשוררת תהילה חכימי מערס פואטיקה

תהילה חכימי למדה הנדסת מכונות לפני שהעזה להשמיע את קולה לראשונה, בערבי "ערס פואטיקה", ולהוציא ספר שירה. אולי לא מפתיע אם כך שביקור עבודה בסין הוא שהוליד אצלה את הנובלה הגרפית החדשה "במים", שאותה יצרה יחד עם המאיירת לירון כהן. יחד הן מבטאות קול נשי אבוד המתאר את מקום העבודה כסביבה גברית ואת האשה כבודדה, חשופה ומותקפת

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
תהילה חכימי (מימין) ולירון כהן
תהילה חכימי (מימין) ולירון כהן. מסר של אזהרהצילום: גלי איתן
גילי איזיקוביץ

לפני כשנתיים נשלחה מהנדסת המכונות תהילה חכימי לשנגחאי מטעם עבודתה. היא היתה רגילה כבר לנסיעות עבודה ממושכות. מאחוריה היו נסיעות למזרח אירופה ואפילו חודש וחצי במקסיקו סיטי, אבל סין, ובוודאי הכרך הסואן והבלתי אפשרי שנגחאי, היתה חוויה קיצונית במיוחד. ערב אחד, למשל, אזרה אומץ והלכה לחפש לה ספר לקריאה באנגלית. היא הצליחה להגיע לחנות ספרים, אבל התקשתה להבין את ההיגיון שעל פיו סודרו שבע הקומות העמוסות שלה. קומה שלמה הוקדשה לספרים על מאו, בין הספרים מצאה חנויות משקפיים ואופטומטריסטים, הכל המה אנשים, רעש, שיחות בשפה שכמובן לא הבינה, מעליות ומדרגות נעות שניתבו קונים לכאן ולכאן. בשום מקום ובשום קומה לא מצאה ספרים בשפות שאינן סינית. היא נמלטה החוצה, מוצפת מהעומס, וחזרה מובסת אל בית המלון.

גם בית המלון כשלעצמו היה מעמסה חושית: המבנה, שנועד לאכלס אנשי עסקים הפוקדים את העיר, היה מעוצב בפאר מוגזם, מואר באורח "מעודד התקף אפילפסיה", גדול עד כדי תחושת חוסר אונים, סינתטי. חכימי התיישבה בחדרה, ניסתה שלא לחשוב על כל מי שישנו במיטה לפניה, והחלה לכתוב: "בין התקרה של הקומה השתים־עשרה לשטיח הרצפה שלה שמתי לב שהשטיח די נקי, מהזווית הזאת אפשר לראות את הסיבים, הופתעתי לטובה, ושמחתי, הרגליים שלי דרכו על השטיח הזה שבוע שלם".

האשה ב"במים", הסיפור שהחלה לכתוב אז ונהפך לנובלה גרפית שאיירה לירון כהן, היא אלמונית. אין לה שם ואין לה באמת זהות, פנים או גיל. כל שידוע עליה הוא שהיא לבד, מבקרת במלון בסין, ושהגיעה לשם במסגרת עבודתה. היא שוחה בבריכת המלון, אוכלת במסעדה, קולטת את פניהם של אנשים שונים ומחוזרת על ידי אחד מהם, שמוצג בשם הזר הגנרי "ג'ון". היא רואה שוב ושוב אשה לבושה בז'קט צהוב, וקוראת בגועל את השלטים הקבועים בכניסה לכל מעלית האוסרים על זנות במלון. לבסוף היא עדה למחזה נורא. סצינת הסיום הזאת, שנקטעת במפתיע, היא אישוש לתחושת הדריכות שהנובלה כולה משדרת. יש בה בדידות מכבידה וניתוק משבש מחשבה, והעובדה שהכל זר ומנוכר כל כך מביאה איתה הרגשה מטרידה של משהו רע שעומד לקרות.

מתוך "במים" צעירה יושבת בחדר אוכל במלון, נראית מגבה
מתוך "במים". המקום הבודד והאבוד שקשור לתלישותצילום: איור: לירון כהן
מתוך במים: צעירה בגה, על שפת בריכה
צילום: לירון כהן/ מתוך "במים"

"במים", בקצרה, היא נובלה סוריאליסטית, שהתימה שלה נוזלית כשמה, והסיפור שהיא מציגה הוא ניסוי בספרות הרבה יותר מסיפור מוגדר שיש לו התחלה, אמצע וסוף. "הבחירה הזאת בסוריאליסטי לא היתה לגמרי מודעת. לא החלטתי שאני כותבת סיפור סוריאליסטי וניסויי ולכן עכשיו אני אהיה ככה וככה", אומרת חכימי. "אני יכולה להגיד שכקוראת אני לא כל כך אוהבת חוויה שבה הכל סגור ומוסבר ואין קצוות משוחררים. אני אוהבת הרבה יותר שיש מקום לדמיון, שאפשר לקוות דברים בשביל הדמות. לכן לדמות הראשית אין שם, ולכן גם בחרתי בשביל הגבר את השם 'ג'ון', כי הוא מין שם כללי ולא טעון במשמעות. זה השם היחיד בספר. אולי זה קשור לכך שכשהתחלתי לכתוב לא היה לי ברור מה אני עומדת לכתוב ומה יקרה לדמות הזאת".

אבל מה ידעת שאת בכל זאת רוצה?

"רציתי להשמיע קול אבוד, להציג את המקום הבודד והאבוד שקשור לתלישות של הדמות הזאת. רציתי גם לדבר על האלימות שנשים סופגות, ולעשות את זה באופן יותר צף וסוריאליסטי, לדבר על המצב של אשה שהחיים שלה לא שווים שום דבר בעצם. ולא משנה אם זה קורה בסין או כאן, בשדרות הר ציון בתל אביב. אני חושבת שזה מצב נשי בעולם, להיות דרוכה".

זו לא הפעם הראשונה שהיצירה של חכימי נוגעת באשה בסביבת עבודה, סביבת עבודה שלעתים היא גברית מאוד. נקודת המבט הייחודית שלה ניזונה וקיימת בהשראת עולם המורכב מחברות ומפעלים, סביבת "אופן ספייס" ונסיעות עבודה. גם יצירת הביכורים שלה, "מחר נעבוד", ספר שירים שפורסם לפני כשנתיים, עסק במידה רבה בנושאים האלה. הוא התקבל בביקורות משבחות וזיכה את חכימי בפרס עידוד היצירה ליוצרים צעירים (לצד תשעה משוררים נוספים) ובפרס ברנשטיין לשנת 2015 (לצד עדי קיסר ורועי חסן). "ואם הראיון יתקיים במרחק סביר מארוחת הצהריים/ ואם הוא יחשוב שהוא מבין מי אני/ כאילו בכלל אפשרי להבין מה זה בנאדם/ ואם הוא ישב בנוחות על כיסא המשרד בחדר השקוף ולא יהיה מוטרד מדברים אחרים", כותבת בו חכימי ב"סטטיסטיקה של ראיונות עבודה בהשראת פרק", שיר על חיפוש נואש של סימנים חיוביים בעת חיפוש עבודה, "אז יש לי סיכוי טוב לעבור את ראיון העבודה הזה/ סיכוי טוב מאוד". ובשיר אחר היא כותבת: "אני מנגנון מכני לא מכויל/ בגללי המכונה שלנו לא עובדת".

מבקרת הספרות שירה סתיו, שכתבה על "מחר נעבוד" ביקורת ארוכה בעיתון זה, איבחנה נקודת מבט של "נשים עובדות, בעולם שבו בני האדם נהפכו זה מכבר לסחורות". ומהבחינה הזאת, "במים" הוא אולי עיסוק נוסף באותה תימה. אלא ש"במים" הוא גם יצירה אחרת, סיפורית־שירית, שיש בה צד ויזואלי חזק, בשפה שחורה־צהובה, שיצרה לירון כהן. שפה שהיא מסר של התראה, או כמו שכתבה ורד לי לפני כחודש במוסף "ספרים" של "הארץ", "תחת ידה (של כהן) הופך הטקסט (של חכימי) ליצירה מהודרת ומסוגננת. היומיומי דר עם הפנטסטי, המציאות וההזיה משתרגות זו בזו והקוראים נשאבים למערבולת של אימה כבושה, הצחקה וליריות".

הנדסת אנוש

הן מכירות זמן רב. שתיהן ילידות 1982 ולמדו תקופה באותו בית ספר. הקשר, שניתק עם השנים, חודש כשנפגשו שוב בתל אביב, שבה חיות שתיהן, כהן ביפו וחכימי בדירה קטנה, בוהקת מניקיון, בשכונת שפירא. חכימי נולדה לא רחוק משם, בשכונת תל כביר, ועברה עם הוריה ושלוש אחיותיה (אחת מהן, אחותה התאומה, גם היא מהנדסת מכונות בהכשרתה ואמנית בעיסוקה) לגני תקווה ומשם, בגיל מבוגר יותר, לשהם. אחרי הצבא בחרה ללמוד הנדסת מכונות בבאר שבע, אף שנמשכה גם להיסטוריה ולספרות. "זה הלחיץ את ההורים שלי מסיבות של 'מה אפשר לעשות עם זה מבחינת פרנסה'", היא מסבירה מחויכת. "אמא שלי עוסקת בחינוך ואבא שלי רואה חשבון ושניהם באו מרקע כזה, אבא שלי גדל בשכונת התקווה ואמא שלי במושב בדרום והשכלה היתה משהו חשוב מאוד בבית. הם הגיעו לזה וזה לא היה טריוויאלי בשבילם. מקצוע היה חייב להיות, כדי שתוכלי להתפרנס. זה משהו שחילחל. אני לא יודעת עד כמה אני מתחרטת על הבחירה הזאת".

היום עובדת חכימי בחברה בתחום הרכב הפועלת מאשדוד, אבל קודם לכן עבדה במיזם המכונית החשמלית ובתחום הדפוס בחברת HP. לעומתה, כהן גילתה נטיות אמנותיות מילדות. היא גדלה ביישוב קראון הצמוד לגני תקווה (חכימי: "זה היה היישוב הגדול, היה שם בורגר ראנץ'"), למדה בבצלאל תקשורת חזותית וסיימה לפני עשור, ומאז איירה למגזינים שונים ואת ספר הילדים "הילדים של הצהריים" (הוצאת טנג'יר) והשתתפה בתערוכות. יש לה שתי אחיות והיא בת למשפחה של אמנים: "סבא אחד שלי היה צורף, ואמא שלי, הבת שלו, גם היא צורפת. הסבא השני היה צייר, ואבא שלי, הבן שלו, היה מעצב גרפי הרבה שנים. כולנו צורפים, כי בעסק המשפחתי כולם למדו וזו היתה העבודה הסטודנטיאלית של כולנו. היום אחות אחת שלי היא מעצבת אופנה, אני למדתי תקשורת חזותית והאחות הצעירה רק השתחררה מהצבא".

מתוך "במים": הול עם מעליות במלון
צילום: לירון כהן / מתוך ב"מים"

בשנים האחרונות התקרבו שוב. חכימי ביקרה בתערוכה קטנה שהציגה כהן, הן התיידדו, וכך קרה שהדימוי על כריכת "מחר נעבוד" הוא עבודה של כהן. הן שוחחו על האפשרות לשתף פעולה באופן רחב יותר, ו"במים", שנקראה במשך תקופה "שנגחאי", נהפכה לאפשרות כזאת. בהתחלה, חכימי מספרת, היא לא חשבה כלל לפרסם את הנובלה. "בגלל העבודה יוצא לי לבלות הרבה בבתי מלון לבד. משהו בנסיעה הזאת לסין, בבית המלון ההוא, הכניס אותי לאווירת מתח. תמיד יש משהו בבתי מלון שמכניס אותי למתח, והלבדות הזאת, זה גורם לי להרגיש כאילו אני בסרט של ג'יימס בונד. זה מין משחק, להיות לבד, וזה תמיד משרה עלי אווירה של ריגול ובדידות, נקרא לזה", היא מחייכת. "התחלתי לכתוב וחשבתי על הדמות הזאת, אשה שנקלעת למין קנוניה. חשבתי שזה יהיה סיפור מתח, אבל הטקסט הלך לכיוונים אחרים".

כהן: "הטקסט משך אותי, אולי בגלל שהוא כל כך חושי".

מה הכוונה, "חושי"?

כהן: "הרגשתי ממש את המקום. בציור שלי אני מתרחקת מהטקסט אבל הרגשתי שהסיפור הזה, מיד ועוד לפני שהתחלתי לחשוב על הדרך לצייר, כבר לוקח אותי לעולמות שונים, רגשיים וחושיים, בין האבק שעל השטיח לבדידות. הרגשתי שאני נכנסת לשכבות הפנימיות של המזרון, לצינורות של המיזוג. נשביתי בסיפור".

אז "במים" היא אולי נובלה "חושית", כפי שאת אומרת, אבל משהו בכתיבה האסוציאטיבית של חכימי נדמה כמשימה קשה למי שנדרש לעבד אותה למדיום אחר. בכלל, איך יכול ההרהור המרצד של חכימי להתגשם כך באיור?

"עניין אותי לדבר עם הסיפור ובמקביל לחרוג ממנו. כמו מתיחת המציאות, למתוח את הפורמט ולפרום אותו — לייצר סוג כזה של תנועה. הדו שיח היצירתי בינינו היה מאוד חופשי וכן, נראה שנטיות לב דומות ביחס ליצירה איפשרו לנו ליהנות ממנו. קיבלנו החלטה שבחודשים הראשונים של העבודה שלי יינתן לי חופש מוחלט, ללא מחשבה על הקוראים, על הפורמט וכולי, פשוט לצייר את מה שהכי מעניין אותי ומשם לגלות מה יקרה, לראות אם בכלל נאהב את זה, אם יש לזה הצדקה. מתוך החופש הזה נוצרה מעין שפה. לפעמים הקו היה אני ולפעמים יצאתי ל'משימת ריגול' אחרי המספרת, לפעמים אחרי תהילה עצמה. ביקרתי בשנחאי ובבתי אופיום אפלים ועקבתי אחרי הקונטור של רגליה כדי ליצור כפולה".

ד"ר עודד וולקשטיין
ד"ר עודד וולקשטיין. להילכד בתוך מבטצילום: כתר ספרים

גם עודד וולקשטיין, ד"ר לספרות, מרצה, עורך ומתרגם, שערך את "מחר נעבוד" ו"במים", חש את ההיקסמות הזאת, תחושת ההישבות. "תהילה מחברת פעם אחר פעם עמדה לירית חד פעמית לחתכי עומק מכאיבים. תהייה נמשכת והולכת על עבודה, למשל", הוא אומר. "עבודה היא לא מקום שחוזרים ממנו בשלום הביתה, זו הימשכות שממלאת כל פרודה בחייך הערים והחולמים. יש תחושה שעבודה היא חלום שלא מתעוררים ממנו, היא הופכת אותו להשתברות מרוכזת, חריפה ומטרידה של העולם שבו אנחנו חיים, עולם שבו אי אפשר עוד להפריד בין עבודה לעיסוקים אחרים, לילה במלון זר ללילה בבית שלך. במובן מסוים אפשר לחשוב על השירה של חכימי כמחשבה על הקיום המותקף, החשוף, של אשה בתוך החלל הזה. מה שהיא עשתה בספר השירה שלה הוא דיוקנאות בזק של נשים במקומות עבודה, ואילו כאן בנובלה היא מביאה את עצמה. היא לא המבט הממסגר, היא זו שנלכדת בתוכו.

"היתה לנו דרך ארוכה עם הטקסט הזה. קיבלתי משהו שהיה חזק, מסתורי ומטריד. עוד לא ידעתי מה זה, אבל הרגשתי את העוצמה. הרגשתי בטריטוריה אחרת. חשתי שאני רואה המון שלטים ותמרורים, מזהה את כל הרחובות, אבל אני לא יודע איפה אני באופן עמוק. האיכויות האלה, עוד לפני שהתחלנו לדבר ולעבוד, לכדו אותי".

אגב תחילת העבודה על הספר – המחשבה הראשונית, מספרות חכימי וכהן, היתה לנסות לפרסם את הנובלה מתורגמת לאנגלית בארה"ב. גם עכשיו הן מעוניינות לעשות זאת אבל אחרי שהגישו את הפרויקט לתמיכה וזכו במענק ממפעל הפיס וקרן רבינוביץ', החליטו להוציא אותו קודם לכן בארץ. הן גייסו תמיכה במימון המון דרך הדסטארט ולפני שבועות אחדים הוציאו את הספר, שנמכר כרגע בחנויות הספרים הפרטיות וברשת, והן מקוות שמשהו בחוויית העבודה הגלובלית, הזרות והבדידות ידבר לקהל בינלאומי.

איזו שיחה שנפתחה

בינתיים, זה כמה שנים, הקהל המקומי שומע את חכימי בקשב. היא מספרת שכתבה מאז ומעולם, מושפעת בתקופות שונות מלאה גולדברג ורחל, יונה וולך ודליה רביקוביץ, ומאוחר יותר אמירה הס ורבקה בן שמחון. אבל המשוררת ששינתה את הקריאה ולימדה אותה דבר בשירה היא יודית שחר. "הספר הראשון שלה, 'זו אני מדברת', היה הפעם הראשונה שקראתי שירה כמו שלה שמדברת על מצבה כאשה בעולם שלנו. יש לה שיר שהיא מדברת אותו מתוך חלל של מוקד שירות לקוחות. אבל אני יכולה למנות עוד השפעות, לא רק ספרותיות: נינה סימון, למשל, רונית אלקבץ בקולנוע שלה, מרינה אברמוביץ באמנות".

למרות זאת היא מתקשה להגיד מתי החלה לכתוב, פשוט כי נהגה להשליך סיפורים ושירים פרי עטה. לאורך השנים ניסתה פה ושם לפרסם, ללא הצלחה. עד שבקיץ 2013 שלחה שירים ללקטורה אנונימית בכתב העת לשירה "מרחב", והם התקבלו והתפרסמו. באותה עת הגיעה לצפות באחד מערבי "ערס פואטיקה", וחשה כאילו טולטלה. ערבי השירה והאמנות החלו להתקיים כמה חודשים קודם לכן והולידו גל של משוררים צעירים ושיח מזרחי חדש. חכימי שלחה שירים והתקבלה ושמה מוזכר היום כחלק מחבורת המשוררים הצעירים השותפים לאותה תנועה, לצד קיסר, רועי חסן, שלומי חתוכה ואחרים. בקטעי וידיאו המנציחים אותה היא נראית אוחזת במיקרופון וסביבה קהל צעיר גדול שמריע כשהיא קוראת שיר על אתרי היכרויות, על חיפוש עבודה ואהבה ועל אפליה עדתית, סמויה וגלויה.

"'ערס פואטיקה' הרעישו אותי", היא מספרת. "יש לי פחד במה, תמיד היה לי, גם כשניגנתי בגיטרה בתיכון, אבל חברה הציעה שאשלח וזה היה גדול ומרגש והחלטתי שאני מוכרחה. עדי (קיסר, ג"א) אהבה והתחלתי להשתתף, ואז נהיה הגל הגדול של ערבי השירה. איכשהו יצא שלקחתי חלק בגל הענק הזה וזה היה כיף ומפחיד".

מדברים על ערס פואטיקה כעל חבורה או גל. את מרגישה חלק מזה, מחבורה יצירתית שיש לה אג'נדה?

"זו לא חבורה, באופן מובהק לא. יש ערב שירה שנקרא 'ערס פואטיקה' שעדי קיסר עורכת אותו. אני לא מרגישה חלק מחבורה, אבל אני כן חלק ממשהו גדול שקרה ושקורה עדיין. חלק מהאנשים שם הם חברים שלי, אבל 'חבורת אמנים' הם מי שעושים משהו ביחד, שמעלים ביחד הצגה או שיש משהו שמאחד אותם מבחינת פואטיקה או מניפסט אמנותי. זה לא המקרה כאן".

אבל יש אפקט מתגלגל, גפרור יצירתי שהצית כוח שחיכה להתפרץ.

"יכול להיות, אבל מה שמיוחד בעיני הוא שהערב הזה הצליח להביא אנשים שמעבר למועדון הסגור. בדרך כלל לערבי שירה מגיעים חברים־של ומי שחייבים לגמול למי שמופיע כי הוא הגיע קודם לערב השירה שלהם. אירועי השירה הללו פשוט פתחו את הדבר הזה. אנשים הגיעו להקשיב, להיות חלק, לרקוד, להרגיש שהם חלק".

כנראה כי השירה הזאת היא חברתית ופוליטית והיא מדברת על תודעה.

"זה פונה אל הלב ואל אנשים שלא היו הולכים לערבי שירה לפני כן, כי היה בזה משהו יבש ורדום ומרוחק עבורם".

נדמה בכל זאת שחכימי הצליחה למצוא דרך להתייחס לסוגיות האלה, לערבב אישי, יומיומי, שגרה רגילה ופואטיקה, ולהפוך אותם גם לחברתיים ופוליטיים.למשל בשיר "אתם לא מדברים עלי" שנפתח במלים: "אתם לא מדברים עלי/ אתם מדברים עליהם/ על אלה שנשארו/ אלה שאמותיהן נשארו במושב/ שאבותיהם נשארו בשכונה/ עליהם אתם מדברים".או בשיר "אני חיה בתוך הגרעין האיראני" המסתיים ב"למה את לא מחייכת?/ שואל אותי האיש בשטיפת המכוניות/ חייכי נשמה/ אני מחייכת".

עדי קיסר
עדי קיסר. כתיבה של התבוננות צילום: דניאל צ'צ'יק

"אם יש אוניברסליזם חיובי, אז הוא כאן", כתבה מירית בראשי באתר "העוקץ" כשיצא ספר השירים,"נשי, מזרחי, אנטי קפיטליסטי, מלוכלך ברגעי היומיום, קשוב לסמטה הנסתרת ביותר, רואה את מי ששכחו כבר לראות, מתפתל, עדין בעוצמתו ועוצמתי בעדינותו, מביט בהווה".

עדי קיסר מתארת במלים דומות את חוויית הקריאה בשירים של חכימי."מה שמפעיל אותי כשמגיעים אלי שירים הוא דברים שלא ראיתי, אנרגיה, אסתטיקה שלא ראיתי. משהו במה שתהילה חכימי כותבת, נקודת המבט הייחודית שלה, היא לוקחת אותך למקומות יומיומיים לכאורה, רגעים קטנים, ומערבבת אותך בדיוק כמו שהמציאות עושה. מתוך הסיטואציות היומיומיות היא אומרת משהו על האבסורד של החיים. זו כתיבה של התבוננות, המבט שלה החוצההוא מאוד רגיש.בגלל זה הכתיבה שלה היא גם אישית, גם חברתית וגם פוליטית. אני זוכרת שכשקראתי את השירים שלה לראשונה חשבתי שהיא אשה שיש לה משהו להגיד, שחשוב להגיד אותו וחשוב לה להגיד אותו".

כשחכימי עצמה נשאלת על מה שחשוב לה להגיד, היא מדברת על "המצב הקיומי" שלה בעולם."זה נכון בשירים שלי וגם בסיפור הזה שמדבר על המצב של דמות נשית בעולם, צעירה, לבד. בשירים זו אני שמסתכלת פנימה והחוצה ומדברת על מצבי, ומצבי הוא שאני בחורה בת 34 ממוצא מזרחי שגדלה במרכז הארץ. השירים מדברים על חוויות שלי ועל שם המשפחה שלי, ומן הסתם הם עוסקים גם בנושאים של זהות מזרחית, אפליה נגד נשים או המודעות לכך שאת אשה בעולם של גברים".

כך כתבה גם את "אתם לא מדברים עלי", מהבולטים בשיריה."יש לי מראה לא מאוד מזרחי. לפעמים אני עוברת כחצי חצי, לא חוויתי כל כך על בשרי גזענות ישירה. לא באופן שאני יכולה לשחזר. אבל השיר הזה ספציפית נכתב על בסיס חוויה אישית שקרתה במקום עבודה שעבדתי בו. מישהו פשוט אמר את המשפט שנמצא בסוף השיר, בעצם כתב אותו במייל. היה מקרה של גניבה, ובמשפט הזה המלה 'מרוקאים' החליפה את המלה 'גנבים'. זה הרתיח לי את הדם. מבחינתי מרוקאים זה הסבא והסבתא שלי מהמושב שהיו חקלאים כל חייהם והאנשים הכי טובים שהכרתי. זה הרג אותי".

הגבת?

"אני זוכרת שזה הרתיח אותי ועוד אחרים בעבודה, והיתה תגובה. אני לא זוכרת את הפרטים לאשורם, אבל זה הפריע לא רק לי. השיר נכתב על זה. אולי בגלל איך שאני נראית ונתפשת בעין החיצונית אנשים מרשים לעצמם להגיד לי את המשפט הזה, 'הם הגנבים, הם התת רמה, את משלנו, גם את ממוצא מזרחי, חצי מרוקאית, אבל את לא כמוהם, את משלנו'. בהתבגרות שלי נדרש לי קצת זמן להבין שזה סוג של גזענות, גזענות הפוכה, הפרד ומשול. אני אמורה להיות מוחמאת מזה שאומרים לי את זה, קיבלתי העלאה בדרגה. מה זה ה'משלנו' הזה? הכל פה זה אסופה. מה זה השלנו הזה, אני לא יודעת אפילו".

ד
צילום: לירון כהן / מתוך "במים"

אז תודעה מזרחית היתה משהו שהעסיק אותך לפני שהקוביות נפלו למקום בעקבות ערס פואטיקה.

"אני חושבת שהתודעה המזרחית, המחשבה על הדברים האלה, העסיקה אותי לפני, ועם ההתבגרות אני יותר ויותר מבינה את זה. חוויות של סבא וסבתא שלי נהיות מובנות יותר ואולי יהיו עוד יותר מובנות ככל שאתבגר. יש איזו שיחה שנפתחה בינינו, האחיות, להורים שלנו, הדורות הקודמים. מה שאני אגיד ואחשוב הוא שונה ממה שההורים שלי חושבים גם אם הם חוו דברים על בשרם. אמא שלי נולדה במרוקו ואין לה תאריך לידה בתעודת הזהות. לי זה נראה איום ונורא, הזוי. פקיד שלא עניין אותו לכתוב לה תאריך לידה כי זה לא משנה".

היא יודעת מה תאריך הלידה שלה?

"היא יודעת שזה היה בחנוכה, אבל עם העלייה לארץ איבדה את יום ההולדת שלה. בחיים שלי אני כל הזמן לומדת וכל מפגש והאזנה למה שמביאים אנשים אחרים, מפתח. לא גיליתי את הזהות המזרחית שלי רק אחרי שהתחלתי להופיע בערס פואטיקה, אבל זה בהחלט היה שלב, עוד שלב. קורים מסביבנו דברים היום ועצם זה שמדברים על זה, זה משהו".

מרגלת מטעם הספרות

אולי היחס אל יצירתה שלה, כמו אל המשוררים המזוהים עם "ערס פואטיקה" בכלל, הוא מעט יותר מ"מדברים על זה". וזה לא רק החיבוק שקיבל ספר השירה שלה בפרסים ובביקורות, אלא גם החיבור של המסריםלמהלכים פוליטיים. התבטאויות של שרת התרבות מירי רגב, למשל, או ההמלצות של ועדת ביטון לשינויים בתוכניות הלימוד, לרבות המלצה לכלול שירים חדשים בלימודי הספרות, ביניהם גם שירים של חכימי. המהלכים הללוהקימו מתנגדים וביקורת, למשל אנשי ספרות ושירה שטענו כי המלצות הוועדה נעשו בחוסר מקצועיות ומתוך פופוליזם. האם חכימי מרגישה בחיבוק ממסדי? האם היא חשה בחיבור השיח של ערס פואטיקה לפוליטיקה?

"אני לא מרגישה חיבוק. פוליטיקאים הם פוליטיקאים, הם תמיד ימצאו על מה להתלבש ואולי עכשיו מתלבשים על איקס ולא על Y. אני לא יודעת מה מצפים ממני וגם לא נראה לי שאני אמורה להתייחס יותר מדי. אני יכולה להגיד מה אני חושבת על מצבה של האשה, מה אני חושבת על מי שיושבים בפריפריה. אני יכולה להגיד שילד שגדל בבאר שבע או ילדה ממעלות צריכים לקבל את אותן האפשרויות והזדמנויות שיקלו עליהם לרכוש השכלה כמו ילד ממרכז הארץ. לא מעניין אותי להתייחס למה שפוליטיקאים אומרים. אני יכולה להתייחס לזה שנשים מרוויחות עדיין שליש פחות מגברים ושאם קוראים לך אבוטבול יש סיכוי גדול שתתקשה הרבה יותר להתקבל לעבודה ממישהו שקוראים לו ברנשטיין".

הבעיה היא שבמקום לדאוג לתנאים שווים ולהזדמנויות שוות לילדה ממעלות ולילד ממרכז הארץ, מתעסקים במראית עין ורותמים את מה שאת חלק ממנו כדי לעשות סיבוב. יש דיבור על זה ומעט עשייה מהותית.

"אני לא יודעת מה זה 'מה שאת חלק ממנו'. אני כותבת שירה והוצאתי עכשיו ספר עם לירון. אנשים יכולים לעשות בזה מה שהם רוצים, חלק ימצא חן בעיני, חלק לא. הלחינו שירים שלי לאופרה ואני בכלל לא אוהבת אופרה, אף על פי שזה היה דבר נחמד מאוד. אנשים יכולים לכתוב על זה מה שהם רוצים ולעשות בזה מה שהם רוצים. אני עוסקת באמנות ואני לא רוצה להגדיר ולהגביל את עצמי בקטגוריות כמו 'שירה מזרחית' או 'שירה פמיניסטית', כמו שעושים לי לפעמים. לזה נועדו חוקרי ספרות ותרבות, אולי אפילו עיתונאים. זו שפה שמשמשת את מי שמסתכלים על האמנות מבחוץ. אני לא מרגישה שיש איזה פוליטיקאי שמתבשם בי או בשירה שלי. ועדת ביטון המליצה על שיר אחד שלי, אבל לא קראתי את כל עמודיו של הדו"ח. בסך הכל כתבתי שני ספרים. אם יש משהו שאני מרגישה זה שדרכי עוד ארוכה".

כרגע הדרך שעוד יש לעבור כוללת רומן שהיא כותבת, ומונה כמקורות השראה לו את שמעון אדף והסופר הארגנטינאי חורחה לואיס בורחס, שניהם "משוחררים מבחינה נרטיבית". הרומן, שהיא כותבת לסירוגין זה שנתיים, הוא "המשך של ספר השירים וגם הוא עוסק באשה בחלל עבודה".

מעניין שאת עוסקת כל כך בצדדים האפורים, השגרתיים כביכול, של המציאות שלך.

"יש יחסי תלות בין סוגי האני שלי, האני הכותבת והאני העובדת. אני מתפרנסת ממשהו אחד ובהרבה מובנים התשוקה שלי היא הכתיבה. לא הייתי יכולה להתפרנס רק מלכתוב את הספרים שלי, ואלה לא היו הספרים שלי והשירים שלי, אם לא היתה העבודה. אלו באמת יחסי תלות. העבודה מאפשרת לי ומצד אחר מגבילה, היא מקום של השראה. אני מרגלת מטעם הספרות במפעל ומטעם המפעל שותלת חוויות ומסרים בספרות. ככה אני מרגישה".

בעבודה יודעים שאת מרגלת מטעם הספרות?

"אני לא מסתובבת במסדרונות פה עם הספר שלי או מספרת לאנשים שיצא לי ספר. אלה שקרובים אלי קיבלו ממני את הספר וקראו. אז חלק מהאנשים מכירים ויודעים וחלק לא ואני לא יודעת אם אי פעם יידעו. כי שירה וספרות לא מעניינים הרבה אנשים, לפחות לא מה שאני כותבת".

* * * * * * * * *

תמונה מפחידה // נירית אנדרמן

בעוד הקומיקס, ובייחוד הרומנים הגרפיים, נחשב לאחד הענפים המתפתחים והתוססים ביותר בעולם הספרות של העשור האחרון, בישראל המצב עדיין מנומנם למדי. אם באמריקה כמעט שהושלמה הנדידה של הרומן הגרפי מן הפרינג' אל המיינסטרים, ויותר ויותר רומנים גרפיים יוצאים לאור ומתפרשים על פני יותר ויותר ז'אנרים, בארץ מובטחת אכזבה למי שייכנסו לחנות ספרים ויחפשו רומנים גרפיים למבוגרים בעברית. ההיצע המקומי של רומנים גרפיים למבוגרים, מקוריים ומתורגמים, הוא עלוב בכל קנה מידה.
אמנם, יוצרים ישראלים כמו רותו מודן, אסף חנוכה ומישל קישקה הוציאו בשנים האחרונות רומנים גרפיים מצוינים, שזכו בפרסים יוקרתיים בחו"ל ונהנו מביקורות מצוינות והערכה רבה. אבל ההוצאות לאור המקומיות וגם הקהל המקומי עדיין מתייחסים בחשדנות גדולה לרומנים גרפיים ולקומיקס בכלל. למה זה קורה? למה תחום שכל כך מתפתח בעולם, ושכמעט מתבקש בתרבות הכל כך ויזואלית שאנחנו חיים בה, לא מצליח להסעיר את דמיונם של הישראלים?

עטיפת הספר "דיוויין" של תומר ואסף חנוכה
צילום: First Second Books, Dargaud
עטיפת הספר "הדור השני" של מישל קישקה
צילום: איור : מישל קישקה, מודן

יש, מתברר, שורה ארוכה של הסברים לכך. הראשונים שבהם מתייחסים לאלמנטים תרבותיים והיסטוריים. התרבות היהודית העדיפה מאז ומתמיד את הטקסט הכתוב על זה החזותי, והאיסור "לא תעשה לך פסל וכל תמונה" דחק את התקשורת החזותית אל הפינה. במאה שעברה, כאשר הקומיקס כבש את התרבות הפופולרית בארצות הברית ובאירופה, בארץ התייחסו למדיום הזה בחשדנות. הוא אמנם הפציע מדי פעם, בעיתוני ילדים בעיקר, אבל לא הצליח להצמיח דור שרגיל, יודע ואוהב לקרוא קומיקס.
"בעיני זה מתחיל בכך שהחברה פה שמרנית, שהיא עדיין מתייחסת לקומיקס כאל משהו רע ותופשת אותו כספרות זולה", אומרת מיכל פז קלפ, עורכת ספרי נוער וקומיקס בכנרת זמורה ביתן. "הקומיקס שנוצר פה לאורך השנים גם היה לא ממוסד. דודו גבע ואורי פינק ייסדו את הזרם הבועט, הציני הקריקטוריסטי שמותח ביקורת על הכל, אבל לצדם לא פעלו יוצרי מיינסטרים שמנסים לספר סיפור אישי עם אמירה תרבותית, וכך קרה שהקומיקס נדחק לשוליים".

עטיפת הספר "הנכס" של אותו מודן
צילום: איור: רותו מודן, עם עובד /

קומיקס לילדים אמנם הוכיח את עצמו בשנים האחרונות, וזוכה כאן סוף סוף לפריחה, אבל קומיקס למבוגרים עדיין מרתיע את ההוצאות המקומיות. "הן לא ששות אלי קרב כי המבוגרים עדיין לא הוכיחו את עצמם כקוראים. חוץ מזה, זה כמובן הרבה יותר יקר", מבהירה פז קלפ. "על ספר פרוזה עובדים סופר, עורך ומגיהים, ואז מעבירים אותו לסטודיו, ליום אחד של עימוד, וזהו. בספר קומיקס, לעומת זאת, אחרי שמסיימים את העבודה עליו ומעבירים לסטודיו מתחילה סאגה ארוכה של גרפיקה, עיצוב, עימוד וטיפול. זה יקר יותר באופן משמעותי, ואם מדובר בספר בצבע, ולא בשחור לבן, זה גם עולה פי שלושה. כלומר יש פה הרבה סיכונים. עם זאת, לשמחתי, אנחנו עדיין לא מרימים ידיים".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ