שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

משה גרשוני ומותו של המוות

אם עד כה פחדו בני אדם מן המוות, בעתיד נפחד מן האל־מוות. מחשבות על "בדם לבי" של גרשוני, הגבול בין השפוי למשוגע והספר "העידן הפוסט אנושי"

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
יונתן הירשפלד

בספר שיצא לאור באחרונה, אסופת מאמרים ושמה "העידן הפוסט אנושי", בעריכת יוחאי עתריה ועמיחי שלו, העוסק כולו בפנטסיות ובחרדות לקראת עולם שבו הטכנולוגיה תשנה את האדם ללא הכר, בולט פחד האל־מוות. אם עד כה מה שהגדיר את האדם היה פחד המוות, הרי שאת העל־אדם, אותו רובוט עם תודעה שיהיה הסובייקט לעתיד לבוא, מגדיר פחד האל־מוות.

במאמר יפה מאת עמרי הרצוג ועודד וולקשטיין שבאסופה מופיעה הטענה הבאה: "ככל שהטכנולוגיה מרחיקה את האפשרות של המוות, היא מחלישה את כוחה של השפה, עד לרגע קבורתה". הרעיון הוא פחות או יותר כזה: השפה שלנו נותנת סימנים וגוזרת את המציאות למידותיה. השארית, מה שאינו נכנס לתבנית השפה, מטופל על ידי האמנות, הדת והשיגעון. ככל שחיינו ייעשו אינסופיים, כשננו־רובוטים יתקנו את המחלות שלנו מבפנים, כשנוריד את התודעה שלנו לדיסק־און־קי ונחליף גופים כגרביים, כך תקטן השארית והאמנות, הדת והשיגעון יהיו מיותרים. שפתנו תיגע בממשי. וולקשטיין והרצוג מזהים את תרבות האימוג'ים והסמלילים כחלק ממגמה זו. כביכול שבנו אל קדם־התרבות. אל הפיגטוגרמות. כביכול, לרגע שבו אנו והעולם היינו אחד ולא היה צורך בשפה. זהו גן העדן נטול המוות ונטול השפה.

והנה על הסדק הזה יושב משה גרשוני בעבודה קטנה וראשונית זו ושמה "בדם לבי", שהוא מצייר בצבעי זכוכית ולא בדמו ממש. שהרי הכי מתבקש היה (לא רק צורנית בשל היחס בין כתם ביומורפי לגריד הגיאומטרי, אלא גם מצד התוכן הווידויי עז הרגש) שאת הכיתוב, בטביעות אצבע מדממת של המלים "בדם לבי", יצייר באמת בדם לבו.

גרשוני כותב: "יש לי התנגדות לקחת דם אמיתי ולעשות בו משהו שקשור לדם באמנות, כמו העבודות של הרמן ניטש למשל, וכמו שעשו אמני שנות השבעים במחשבה של קירוב האמנות והחיים. לדבר בדם על דם לא נותן לחומר אפשרות ליהפך לדימוי, אין מטאמורפוזה, אין טרנספורמציה".

ציור שבו כתוב בדם לבי
משה גרשוני, בדם לבי, גלריה גבעון צילום: אברהם חי

גרשוני מתעקש שהשארית אינה סרח־עודף שעלינו למגר אלא מקדש מעט שעלינו לשמר בכל מחיר. כשאתה אומר למישהו שהולך לצדך "אתה צב!" אתה אומר לו שהוא הולך לאט. אבל "אתה צב" גדול יותר מ"אתה הולך לאט". "אתה צב" מכיל את "אתה הולך לאט" פלוס שארית בלתי ניתנת לביטוי של "איך שזה מרגיש ללכת לידך כשאתה הולך לאט". השפה שבה דם אומר דם היא שפת בעלי החיים ממטה והמלאכים ממעל. לנו בני האדם יש חובה לשמר את השארית.

שוב אינני זוכר היכן קראתי, ייתכן שאצל המיסטיקן מייסטר אקהארט, שבשפתו של אלוהים אין כוללים. אלוהים לעולם אינו אומר "עצי אלון", שכן הכולל "אלון" רואה את המשותף לכל האלונים ואילו אלוהים מכיר כל עץ ועץ מיום שהיה שתיל קטן. בשפתו של אלוהים יש לכל עץ שם פרטי.

זוהי לא שפתנו. זו תהיה שפתו של העל־אדם. בעולם ללא מוות וללא מחלות ייעלם הגבול בין השפוי למשוגע. בין העובר ברחם והמבוגר בעולם. לא תהיה עוד אמנות. בני האדם המחוברים כולם לרשת אינטרנטית אחת שאינה תלויה בחומר והיא ענן ב"ענן" תבשר על מות המוות ולא תתיר עוד שארית.

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ