אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

זו שהייתי זה שאהיה

אחד הקולות המסקרנים העולים מהגיליון החדש של כתב העת "הו!", הוא זה של אילי אבידן. לשיריו האישיים והחושפניים הגיב אביו, השופט עדי אזר שנרצח ב-2004, בהפתעה ובהתרגשות. אבל הוא לא רואה בשירה את ייעודו. הפיכת הטרנסג'נדרים לפחות שקופים, היא משימה חשובה יותר בעיניו

תגובות

אילי אבידן, בן 26, גדל בגבעתיים עם אמו אורנה אבידן, ביוכימאית, שנפרדה מאביו, השופט המנוח עדי אזר, כשהיה בן שנה וחצי. במאי בשנה שעברה זכה אבידן במקום השלישי בתחרות "שירה על הדרך" ובאחרונה פירסם שלושה שירים שעוררו הדים בכתב העת הספרותי "הו!". הוא בוגר המסלול לכתיבה יוצרת והחוג לנשים ומגדר באוניברסיטת תל אביב, לומד כיום לתואר שני בספרות, ועובד בין השאר כעוזר הוראה. להוציא העובדה שאביו נרצח בידי עבריין לפני ארבע שנים וחצי בפרשה שעוררה הדים, הפרטים הביוגרפיים הללו אינם רומזים על סיפור חיים רווי מהפכים קיצוניים כמו זה שמסתתר מאחוריהם.

שירו הראשון, מספר אבידן, נכתב בכיתה א' או ב', אבל אחר כך הוא זנח את הכתיבה לטובת נגינה בכינור וציור, ושב אליה, מפוכח יותר, בגיל 15. "זו היתה החלטה לוגית", הוא אומר, "הבנתי שיש הרבה דברים שאני אוהב ליצור, ושמכולם, הכתיבה דורשת הכי פחות - לא צריך סטודיו ולא כלי נגינה. התחלתי להעלות שירים של גיל ההתבגרות לאתר 'במה חדשה' וזה היה נחמד, כי יכולתי לקבל תגובות ולהיחשף לחומרים של אנשים אחרים".

את הדחיפה המשמעותית לכתיבה קיבל לדבריו כשלמד במסלול לכתיבה יוצרת באוניברסיטה. "מאוד אהבתי את הסדנאות שהעבירו דורי מנור, נורית זרחי ויוחאי אופנהיימר, שהכריחו אותי לכתוב משהו חדש כל שבוע", אומר אבידן. האינטנסיוויות הזו איפשרה לי להתחדד ולברר מה אני אוהב לעשות עם מלים".

באמצע השנה שעברה, בעידודה של חברה טובה, הגיש אבידן את שירו "Jouissance" (עונג), שיר ארס-פואטי העוסק בגעגוע שלו לשירה, לתחרות השנתית "שירה על הדרך" שמקיימת עיריית תל אביב. להפתעתו, זכה במקום השלישי.

בין הספרים שקנה בכספי הפרס, 1,500 שקל בשוברי קנייה לרשת סטימצקי, היה גם ספרו העיוני של יוהאן הויזינחה, "האדם המשחק". "משחק זה דבר מאוד חשוב לי", אומר אבידן. "אני גיימר מגיל צעיר ותקופה מסוימת גם עבדתי כמבקר משחקי מחשב באינטרנט. אני חושב שגם החיבור שלי לכתיבה שקולה וחרוזה קשור למשחק. לכתוב חרוז שקול זה מאוד דומה להרכבת פאזל. יש רעיון, יש מחשבה, אבל ברגע שנכנסת המוסיקה זה נעשה מהנה. הרבה פעמים אני מתחיל לכתוב מתיפוף על השולחן, יש לי מקצב, ואז באות המלים, כשיש מלים אז יש סופי שורות שצריך לחרוז, ותוך כדי אני הולך ומזקק איזשהו רעיון שמטריד אותי. למרות שהדברים שנכתבים יכולים להיות קשים, משהו בכתיבה נשאר כיף, יש משהו לשחק אתו".

בלי פרטים גופניים

בגיליון החדש, השביעי, של כתב העת לשירה "הו!" פורסמו שלושה משיריו של אבידן: "הסוטים עוברים", "שיר ערש" ו"סונט לאחת". באחד מהם אפשר לשמוע הדים לסיפור חייו: "אנחנו עולים למינרווה ביחד כזוג אוהבים אגבי (...) נתפלל ואולי נידרס כשנחזור/ ויופיעו כיתוב ותמונה/ בעיתון של מחר, בקטן, מאחור:/ 'נהרגו קוקסינל וזונה'" (מתוך "הסוטים עוברים").

אילי אבידן הוא טראנסג'נדר. הוא נולד כבת, ליהי. לפני חצי שנה עבר ניתוח לשינוי מין וכיום הוא גבר ויש לו בת זוג. קודם לכן, בגיל 15, יצא מהארון כלסבית וחי בזהות זאת במשך 11 שנים. בשיר "הסוטים עוברים" הוא גם מזכיר את "אחיותיו שנטש" בהתייחסו למעגלים לסביים שהיה שייך אליהם במשך עשר שנים.

אילי אבידן: "אם אני הייתי הולך לוועדה בתל השומר, יכול להיות שלא הייתי עובר"

אין לאבידן קושי לדבר על מגדר או זהות, ודאי לא על שירה. אבל כשהוא נשאל על הניתוח שלו, הוא דוחה שאלות על הצד הגופני. כמו כן הוא לא מוכן שייחשפו תמונות שלו מהתקופה שהיה בת. על סיפור הזהות המינית שלו הוא מסכים לדבר רק מכיוון שהוא מאמין שבכך הוא יכול לסייע להפיכת הטראנסג'נדרים בישראל לפחות שקופים. מאותה סיבה הוא גם משמש עורך משנה של "גו טראנס", אתר אינטרנט עברי לטראנסג'נדרים השייך לפורטל "גוגיי" (www.gogay.co.il).

"בניגוד להומוסקסואליות, שהפכה לעניין שכיח בשנים האחרונות, אנשים לא יודעים שיש טראנס בסביבתם", אומר אבידן. "הלכתי היום לשיעור באוניברסיטה, היו שם עוד 40 איש ואף אחד מהם לא ידע שיושב ביניהם טראנס. זה מצד אחד נהדר, כי לא הייתי רוצה שבכל מקום שאני מגיע אליו אנשים יתחילו להתלחש. מצד שני, אנחנו בלתי נראים ולא יכולים לתבוע זכויות. כדי שיכירו בזכויות של קהילה מסוימת, צריך הרי קודם כל לראות שיש קהילה שדורשת את הזכויות האלה".

על השינוי הגופני לפרטיו, ועל התהליך שהיה כרוך בו, הוא כאמור לא רוצה לדבר. "שאלות על הגוף של טראנסים הן שאלות משפילות שהופכות אותם לאובייקטים", הוא אומר. "אף אחד לא יעלה על דעתו לשאול אחרים שאלות מהסוג הזה, אלא אם מדובר בבני זוג או חברים טובים. יש עוד הרבה קבוצות שנפגעות כל הזמן מהטרדות כאלה - נשים מתייחסים לגוף שלהן ומיעוטים אתניים שמדברים על גון העור שלהם. הסירוב שלי לענות על שאלות כאלה הוא מבחינתי התנגדות להפעלת כוח עלי, סירוב לרדד את עצמי לפרוצדורות גופניות. הוא גם נקודת החיבור בין סוגים שונים של מאבקים - מיניים, מגדריים, אתניים. כך אני יכול לחיות במגדר שאני בוחר, ולא לוותר על הזהות שלי כפמיניסט ועל ההזדהות שלי עם לסביות".

יום אחד זה נפל עלי

אבידן יצא כאמור מהארון כלסבית בגיל 15. את "העניין הטראנסי", הוא אומר, הניח בצד במשך שנים. "פעם, כשבמבחן בקורס על תיאוריה קווירית באוניברסיטה היתה שאלה על טראנסיות, עשיתי הכל כדי להימנע ממנה - הסברתי לעצמי שזה אקדמית לא מעניין אותי". אבל לפני כשנתיים התחיל לחשוב על כך ברצינות. "זה פשוט נפל עלי איזה יום, כנראה בעקבות רצף של דברים אישיים. לילה אחד קמתי וקראתי באינטרנט, ואחר כך במשך חודשיים קראתי כל מה שיכולתי למצוא. בסופו של דבר הבנתי שזה מה שאני רוצה - לעבור שינוי מגדרי".

הסביבה הקרובה, הוא אומר, הגיבה בחיוב. "כשהתחלתי את התהליך סיפרתי לכמה חברים, וכולם מאוד תמכו, אמרו שזה מצוין, איזה יופי, כל הכבוד, אומץ". ואיך מתייחסת הסביבה הפחות קרובה, מכרים, חברים ללימודים? "יש כאלה שמגיבים בצורה טובה ויש כאלה שפחות. חלק מהמשפחה המורחבת שלי עדיין לא יודעת. זה נראה לי קצת מוזר להרים טלפון לאנשים שאני רואה אולי פעם בשנה בפסח ולספר להם. למי ששואל שאלות אני עונה בצורה לקונית. אין לי כוחות, די, כבר עברתי את זה פעם אחת, והחיים קצרים. אני בין כה וכה מטפל בענייני בעצמי, אז גם לקחת על עצמי את הבלבול שלהם, ולמצוא את עצמי מנחם אותם על משהו שאני מרגיש בסדר אתו, זה לא משהו שאני צריך".

אבל כשפוגשים את אבידן, אין שום הרגשה של בלבול. שליטתו בגוף ראשון זכר, על כל הטיותיו, מלאה וטבעית. הוא נראה, נשמע ונע כמו גבר, מקפל שרוולים עד המרפק וחושף אמות ידיים מוצקות.

מרגע שהחלטת לעשות את השינוי ועד שהתחלת בו עבר זמן קצר מאוד יחסית. אתה לא חושש שתתחרט?

"שאלת החרטה לא נשאלת בהמון שינויים אחרים שאנשים עושים בחיים שלהם. נשים עושות הגדלת חזה, ואף אחד לא שואל אותן אם הן לא מפחדות שיכאב להן הגב. האחריות לשאלת החרטה היא של האדם עצמו ולא של הרופא. יש אנשים שמתחרטים, וזה רק הגיוני. אבל אף אחד לא עובר את השינוי הזה, בחברה שמגדר בה הוא עניין כל כך קריטי, מתוך איזו גחמה רגעית. לכן זו שאלה לא הוגנת בעיני. אבל לשאלתך: לא, אני לא חושש להתחרט".

ב-11 שנים החלפת זהות פעמיים.

"זו שאלה שמטרידה אותי הרבה, האם החלפתי זהות. האם הייתי סטרייטית לפני שהייתי לסבית? אני לא יודע. ההנחה שעד שאתה לא לסבית אתה סטרייטית, היא הנחה של תרבות הטרונורמטיווית - כל מי שאנחנו פוגשים אנחנו מניחים שהוא סטרייט.

"לגבי שינוי המגדר, מוזר לי להגיד 'כשהייתי ילד...', לדבר על זה בלשון זכר, אבל אם אשב בשיעור, נניח, ואגיד 'כשהייתי ילדה...' זה לא יהיה מאוד קוהרנטי. אני מנסה, כמו הרבה טראנסים וטראנסיות, ליצור איזה קשר בין מי שהייתי לבין מי שאני עכשיו. היו כאלה שאמרו לי שהם צריכים להתאבל עלי, הם בעצם התאבלו על עצמם, על הפונקציה שמילאתי אצלם. בגלל זה גם קשה לי לצאת מהארון בפני אנשים. זה מאוד פוגע, פתאום אני מרגיש שהפונקציה המגדרית שלי כל כך קריטית. אני אותו אדם. אני יותר חכם כי התבגרתי קצת, יש לי קצת יותר קמטים, וכן, יש לי גם זיפים".

אתה מרגיש שבנות כבר לא חשות בנוח לשוחח אתך על נושאים שבעבר לא היתה להן בעיה?

"ממש לא, להיפך. אני מאוד מבין, אני יודע מה זה אומר להיות בת ומזדהה עם מאבקים של נשים, אם כי מן הסתם אני לא יכול להבין ללבה של כל אשה. בת זוגי ואני צוחקים שיום אחד אני אצא מהארון... אני אדם רגיש, עדין, שאוהב בגדים, המעבר שלי לקטגוריה גברית לא אומר שאני צריך לציית לכל הציוויים החברתיים הנלווים שלה".

מה זה אומר, להיות טראנסג'נדר בישראל היום?

"אחת מהבעיות המרכזיות כרגע קשורה לשינויים פיסיים. לא כל הטראנסים מעוניינים בשינויים פיסיים, אבל החברה שלנו ממיינת למגדר לפי גוף, מראה, ורבה מאתנו מרגישים צורך להתיישר לפי זה. מי שמעוניין בשינוי גופני צריך להתמודד עם הקשיים שמערימות קופות החולים. אם רוצים לעבור ניתוח כלשהו בארץ, אסור לעשות את זה באופן פרטי. ברגע שנעשה ניסיון לערער על המגדר שנולדת אליו אנשים נבהלים, והפחד הגדול שלהם הוא שהאדם יתחרט - לכן צריך לעבור מסכת עינויים של הרבה מאוד שנים, כולל השפלות בפני ועדה בבית חולים תל השומר. בבסיס התחקיר עומדת השאלה אם האדם מתאים למגדר שאליו הוא רוצה להשתייך

"אם אני הייתי הולך לוועדה בתל השומר, והייתי עונה על השאלות שלהם בכנות, אז יכול להיות שלא הייתי עובר. אהבתי לשחק בבארביות, אני אוהב להתאים צבעים, מדובר בסטריאוטיפים. אנחנו חיים בחברה שבה יוצרים קשר בלתי ניתן לניתוק בין איברי מין, כרומוזומים, לבין מגדר ונטייה מינית, אף על פי שזה לא תואם את המציאות. בנוגע לניתוחים עצמם, משתמשים בארץ בשיטות מיושנות שהרבה פעמים פוגעות במנותחים. מסרבים להתעדכן. זה יוצר הפרדה כלכלית בין אלה שיכולים לנסוע ולעבור ניתוח בחו"ל ואלה שלא".

געגועים לאבא

אמו של אבידן, אורנה אבידן, היתה זו שבפניה יצא מהארון כלסבית בנערותו. ממנה, לדבריו, גם ינק את אהבת השירה. "אמא שלי הייתה מצטטת את רחל, ושירה היתה חלק מהחיים אצלנו", הוא אומר. לאמו הוא בן יחיד, אבל יש לו שני אחים קטנים, תום ועומר, מנישואיו השניים של אביו לבלהט (בילי).

                              השופט המנוח עדי אזר | תצלום: חן מיקא

כשאביו נרצח לפני ארבע שנים וחצי, הועלו בתחילה השערות על ממניעים אישיים או פוליטיים לרצח, על רקע מינויו העתידי לשופט בית המשפט המחוזי. ואולם בתחילת 2006 הורשעו ברצח אסירי העולם רפי נחמני ויצחק זוזיאשווילי. המניע לרצח היה רצונו של זוזיאשווילי במשפט חוזר, שאותו קיווה להשיג על ידי כך שירצח את אזר, באמצעות שליח, ויסייע למשטרה בפיענוח הרצח בתמורה לקיצור מאסרו. לסערה שעוררה הפרשה הוסיפה התאבדותו, בתחילת שנת 2005, של עו"ד דייוויד ויינר מהסנגוריה הציבורית, שייצג את זוזיאשווילי.

מה אתה זוכר מיום הרצח?

"תחושה מוחלטת של אובדן וחוסר אונים. נוצר אצלי מין חלל ריק ששאב לתוכו את כל התחושות האחרות. ככל שעובר הזמן החלל הזה מצטמצם, כוח השאיבה שלו קטן, אבל הוא תמיד נשאר שם".

הוא מתגעגע לאביו מאוד, מתקשה לדבר עליו ומנסה לנחש מה היה מייעץ לו אילו יכול. "אני תמיד עושה את זה", הוא אומר, "הבעיה היא שאבי היה איש מאוד מפתיע, היתה לו נטייה לספק תשובה מעניינת ולא צפויה. אני יכול להגיע לשתי תשובות מנוגדות לחלוטין שהוא עשוי היה לענות ולתת הסבר מפורט ומשכנע לכל אחת מהן".

הם דומים, הוא אומר, "בעמדה הביקורתית כלפי החיים. מאבא שלי למדתי לא לקחת דברים כמובן מאליו, אלא לשאול עליהם שאלות, לפקפק. ממש לפני שאבא שלי נרצח, הוא אמר לאמא שלי בשיחת טלפון שהוא מנתק קשר עם אנשים שלא עושים לו טוב בחיים, כי 'החיים קצרים'. זה משפט שנשאר אתי והיום מנחה אותי בבחירות שלי, אף על פי שהוא קיבל זרקור מורבידי בגלל התזמון שלו".

ליציאתו מהארון כלסבית הגיב אביו בחיוב: "זה הפתיע אותי. חששתי מזה מאוד, לא סיפרתי לו עד גיל 18. לא גרנו באותו בית, ונפגשנו רק פעם בשבועיים, אז היה קל מאוד להסתיר. בסופו של דבר הוא אמר את כל הדברים הנכונים. זה היה אחרי הבר מצווה של אחי הקטן, אני הייתי שיכור, והיה לנו רגע. זה פשוט קרה. זו לא היתה דרמה גדולה, עד כמה שאני יודע, אבל ההתמודדות לא היתה פשוטה בשבילו. בכל פעם שנפרדתי מבת זוג הוא היה שואל אותי אם אולי אעבור לבנים, אבל זה לא קרה".

איך היה מגיב, לדעתו, לשינוי המגדר? "אני בטוח שזה לא היה לו קל, אבל אני יודע שהאושר שלי היה מאוד חשוב לו. כשרציתי להשתחרר מהצבא באמצע השירות מסיבות נפשיות, שני הורי התנגדו. כשבכל זאת השתחררתי, והם ראו שהמצב שלי השתפר פלאים, הם התחילו לסמוך יותר על הבחירות שלי.

אביו לא היה חובב שירה, מספר אבידן, אבל בכל זאת נפגע כשהתברר לו בעקיפין שהוא כותב שירים ולא מראה לו, ובעקבות זאת הוא נתן לו לקרוא משיריו. "הוא אמר לי: 'אני לא מבין גדול בשירה אבל יש פה איכות שאני לא יכול להתעלם ממנה. יחד עם זאת, כאבא, קשה לי לקרוא את זה'. אלה היו שירים מאוד אישיים של גיל התבגרות, שעסקו בנשים ובדברים שעברו עלי. התגובה שלו היתה יפה בעיני, כי הייתי מתבגר קלאסי מהבחינה הזו שחשבתי שאבא הוא לא בן אדם שאפשר לדבר אתו. בתגובה שלו היו שני קטבים ומאוד הערכתי את הכנות שלו. הבנתי אז עד כמה הוא אדם רגיש ומורכב, ויותר מזה, הבנתי שאי אפשר לרדד אדם רק לעמדה שלו כאבא.

"לפני שנה שנתיים נכנסתי למצב מאוד קשה של געגועים. הרגשתי מאוד לבד, התחלתי לעבור תהליך לא פשוט, אמא שלי היתה בחו"ל ואבא שלי לא אתנו. אבל המצב הזה הלך והשתפר מאז שסיפרתי לאמי על ההחלטה הסופית שלי לעבור את השינוי. נסעתי אליה כמה שיכולתי ובין לבין שמרנו על קשר בשיחות טלפון. ברור לי שגם בשבילה זה היה מורכב מאוד, ולמרות זאת היא עשתה מעל ומעבר כדי להיות שם בשבילי. מאז אני מרגיש יותר ויותר טוב, לא מרגיש לבד יותר. חידשתי את הקשר עם הרבה חברים והכרתי חברים חדשים, ויותר מזה, אני נמצא בזוגיות שממלאת את החיים שלי בשמחה. יש בינינו חום ואהבה ותמיכה הדדית, כבוד, הערכה, כל מה שאפשר לבקש".

בת זוגו של אבידן היא יעל משעלי, דוקטורנטית בבית הספר למדעי התרבות באוניברסיטת תל אביב ואקטיוויסטית בקבוצות קוויריות ומזרחיות, שגם מפרסמת שירים. השניים הכירו בקורס תיאוריה קווירית ("כמה ראוי", הוא מחייך) לפני כשנתיים, אך רק כשנפגשו מחדש באירוע, לפני תשעה חודשים, נעשו זוג. חבריהם, הוא אומר, מפרגנים להם מאוד, לדבריו, בעיקר אלה המשותפים: "שנינו חלק מאותה הקהילה, יש לנו הרבה חברים וחברות שהם טראנסים וטראנסיות, מזהויות מגדריות כאלה ואחרות".

אף על פי ששירתו זוכה לתגובות חיוביות, ואף שעד כה כתב די שירים בשביל קובץ שירה משלו, אבידן לא רואה בשירה עיסוק עיקרי ולא מתכנן להוציא ספר בקרוב. "המלה הזו, 'משורר', יש בה המון משקל ויוהרה, ואני לא יודע אם אני יכול לעמוד מאחוריה", הוא אומר. "גם אי אפשר לעסוק בזה כמקצוע - אין מספיק קונים. כתיבה בכלל היא משהו שקשה להתפרנס ממנו, על אחת כמה וכמה בתחום לא פופולרי כמו שירה". בשלב זה אבידן עובד לפרנסתו בעבודות סטודנטיאליות. בעתיד הוא מקווה להתברג ב"נישה אקדמית" כלשהי, "אבל גם זה מאוד בעייתי בארץ, כי יש מעט מאוד משרות.

"הגעתי ללימודי מגדר מתוך תחושה שתמיד היו דברים שלא יכולתי להגיד אותם", מוסיף אבידן. "לא היו לי מלים לנסח את הדברים האלה, ושם מצאתי אותן. אז מבחינתי ברגע שהיו לי את המלים - אם לאמץ את הגישה שמה שאנחנו מסוגלים לדבר עליו זה מה שיש, שהשפה שלנו מייצרת את המציאות שאנחנו יכולים לסגל לעצמנו - יכולתי להבין את עצמי בצורה הזאת".

שוליים במרכז הבמה

"השירה של אילי אמיצה מאוד, זה התואר הראשון שעולה לי לראש", אומר דורי מנור, משורר, מתרגם ועורך כתב העת לשירה "הו!". "יש בה התייחסות מעניינת בעיני לצורות קלאסיות מובהקות, שהוא יוצק מהן מהות חדשה, חתרנית. 'שיר ערש', למשל, הוא לכאורה שיר ערש אבל יש בו מסך פלזמה, מגה דיל, בוטוקס ושאר דברים סופר עכשוויים שנכנסים לעולם צורני קלאסי יציב ומאוד מדויק של מישהו ששולט שליטה של אמן, בעל מלאכה, בטכניקת השירה. ב'הסוטים עוברים', השיר החזק ביותר מהשלושה שהתפרסמו, בעיני, יש התייחסות חתרנית ואמיצה לחברה הקונפורמיסטית בכלל והקונפורמיסטית בענייני מין בפרט, כשהסוטים הם הוא ובת זוגו בשיר.

"אבידן הוא חלק מאיזשהו גל של חזרה לצורות קלאסיות ולתפישה שהרבה זמן לא הייתה כאן, שלשירה יש כלים צורניים וטכניקה. כמו שמוסיקאי לומד קודם סולמות, כאן ברור שיש מישהו שלמד את הסולמות שלו מאוד לעומק ורק אחר כך שיחק בהם לצרכיו. מעבר לזה ישנה השתייכותו לקבוצת שוליים בחברה, שמקבלת את מרכז הבמה. אני מקבל המון תגובות לשירים שלו. 'הו' השביעי התפרסם לפני שבוע וחצי ובינתיים, מתוך 25 כותבים שפרסמו כתבים בגיליון הזה, רבים מתייחסים לשירה של אילי".

*#