שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
אורי קליין
אורי קליין

"זו היתה חתיכת דרך". במלים האלה מסכם שחקן הקולנוע אליוט גולד את הקריירה שלו, שהחלה בתיאטרון בתחילת שנות ה-60 ופרצה לחזית הקולנוע האמריקאי בסופו של אותו עשור עם צמד הסרטים "בוב, קרול, טד ואליס" שביים פול מזורסקי ב-1969 ו"מאש" של רוברט אלטמן ב-1970. בימים אלה הוא שוהה בישראל כאורח פסטיבל הסרטים שמתקיים בחיפה. בטקס הפתיחה של הפסטיבל, שהתקיים במוצאי שבת, הוענק לו אות הוקרה על מפעל חייו, ולאורך השבוע הוא יעמוד בראש חבר השופטים של תחרות הקולנוע הישראלי העלילתי.

לרגל ביקורו של גולד בישראל, יוקרנו בפסטיבל שישה מסרטיו החשובים ביותר: בנוסף ל"בוב, קרול, טד ואליס" ו"מאש", יוקרנו במשך השבוע גם "המתבגרים" של ריצ'רד ראש מ-1970, שבו גולד הופיע לצדה של קנדיס ברגן, "רציחות קטנות" מ-1971, שהשחקן אלן ארקין ביים על פי מחזה מאת ג'ול פייפר, "המגע" של אינגמר ברגמן מ-1971 ו"שלום לנצח" של רוברט אלטמן מ-1973, שהתבסס על ספר של ריימונד צ'נדלר, שעלילתו וגיבורו, הבלש הפרטי פיליפ מארלו, הועתקו לקליפורניה של שנות ה-70.

כמו הקריירה של גולד, גם השיחה עמו היא חתיכת דרך, מאחר ששטף דיבורו קופץ מסיפור לסיפור, מזיכרון לזיכרון ומאסוציאציה לאסוציאציה. למשל, כשאנחנו מדברים על כך שהקריירה שלו החלה במחזות זמר דווקא, הוא מזכיר שהוא כיכב בלונדון בהפקה הראשונה שהתקיימה באנגליה של "On the Town", המחזמר הראשון שכתב לנארד ברנשטיין; משם הוא עובר לספר על פגישה שהתקיימה בינו לבין הבמאי סטנלי דונן, שב-1949 ביים יחד עם ג'ין קלי את הגרסה הקולנועית של אותו מחזמר, שנקראה בישראל "יום אחד בניו יורק", ומהסיפור הזה הוא עובר לסיפור על לייזה מינלי, שהופיעה לצדו בהפקה של המחזמר "הפנטסטים" וכיצד אמה של מינלי, ג'ודי גרלנד, נכחה באחת ההצגות, ואחריה הודתה לו על כך שהוא מטפל בבתה, שהיתה אז בתחילת הקריירה שלה.

עם ברברה סטרייסנד ב-1969. "היינו שני ילדים" (תצלום ארכיון: אי-פי)

וכאשר אנחנו מדברים על סדרת סרטי "אושן" (11, 12 ו-13), שבהם הופיע גולד בתפקיד משנה בשנים האחרונות, הוא קוטע פתאום את הדיבור על הסרטים האלה כדי לומר עד כמה הוא משועשע מכך שבבית המלון החיפאי שבו הוא שוהה יש "מעלית שבת". איך הגענו משם לכאן? לא משנה. שטף דיבורו של גולד כה מהנה, כה אנרגטי וכה אינטימי, שכל מה שנותר למראיין לעשות זה להקשיב; וגם כאשר גולד סוטה מהשאלה שמפנים אליו, דבר אחד בטוח: הוא יחזור אליה ברגע הנכון.

בזמן שיחתנו נזכרתי במה שמבקר הקולנוע וההיסטוריון דייוויד תומסון כתב פעם על הופעתו של גולד ב"שלום לנצח". הוא השווה את הופעתו של גולד באותו סרט לנגינתו של אמן ג'ז, שמפגין מידה של חופש מוחלט באמנותו, ואף פעם לא יודעים מה הוא יעשה ברגע הבא. כך זה גם לשוחח עם גולד עצמו בן ה-71, שעיניו עדיין נוצצות בהומור כמו פעם, ותלתליו, אף שהאפירו, עדיין מכסים את ראשו ומעניקים לו את המראה השובבי שאנו מכירים מסרטיו. במלים אחרות, ראיון שגרתי זה לא היה; אבל מי רוצה שגרה?

אוהב אותה לנצח

גולד מספר שהוא מעולם לא חשב שהוא יהיה כוכב קולנוע. עד לשלב מאוחר למדי הוא אפילו לא ראה בעצמו שחקן ולא ידע מה זה להיות שחקן. הוא נולד בברוקלין ב-1938 להורים שהיו דור ראשון למהגרים שהגיעו לאמריקה ממזרח אירופה; הוריו שלחו אותו ללמוד בבית ספר למחול ושירה, והוא עשה זאת לא כי רצה, אלא כדי לרצות אותם. הוא הופתע כאשר בעקבות הופעתו כילד בסרט טלוויזיה, אחד המפיקים הציע לו לשנות את שם משפחתו המקורי, גולדסטין, לגולד, כי זה נשמע טוב יותר; הוא עצמו לא האמין שיש לו עתיד בתחום הזה שנקרא עסקי השעשועים.

מדי פעם במהלך השיחה הוא מזכיר את הוריו ומספר שאביו ואמו לא ידעו איך לאהוב זה את זו. העובדה הזאת גרמה לו לעצבות עצומה ויצרה אצלו מידה של חוסר ביטחון, שנדרשו לו שנים ארוכות כדי להתגבר עליו. חוסר הביטחון הזה השפיע גם על נישואיו לאשתו הראשונה, ברברה סטרייסנד. הם נפגשו כאשר הוא כיכב בברודוויי במחזמר בשם "אני יכול להשיג לך את זה בסיטונות", והיא הופיעה בתפקיד משנה (וגנבה את ההצגה). במרבית שנות נישואיהם, בין 1963 ל-1971, היא היתה הכוכבת הגדולה; לא הוא ולא היא חשבו שגם הוא ייהפך פתאום לכוכב גדול.

גולד (משמאל) עם דונלד סאתרלנד ב"מאש"

בתחילת שיחתנו אני נזהר שלא להעלות את שמה של סטרייסנד, כי איני יודע עד כמה זו נקודה רגישה לגביו, אך הוא מזכיר את שמה בחופשיות. "היינו שני ילדים שהתחילו ביחד", הוא אומר. "היא ה'בייבי' שלי", הוא אומר, "האמא של בני, ג'ייסון, ואני אוהב אותה לנצח".

בשלב אחר של השיחה, כאשר גולד מכריז שהשאיפה לשלמות היא לעתים קרובות מגרעת, ומספר שאמו סבלה מהמגרעת הזאת, איני יכול שלא להרהר אם הוא אינו מתייחס גם לסטרייסנד, שידועה בפרפקציוניזם שלה; אבל אינני חוקר אותו בנקודה הזאת, ומאפשר לזרם התודעה שלו לזרום. איני חוקר אותו גם לגבי יחסיו עם אשתו השנייה, ג'ניפר בוגרט, שלה נישא פעמיים, וממנה יש לו שלושה ילדים נוספים. הוא רק מספר בדרך אגב שהם כבר לא גרים ביחד כ-20 שנה, והקשר ביניהם מצוין.

קודם להופעתו של גולד בשני הסרטים שהפכו אותו לכוכב, הוא הופיע בשני סרטים נוספים: "הווידוי", שביים ויליאם דיטרלה, ובו הופיע לצדם של שני כוכבי העבר ג'ינג'ר רוג'רס וריי מילאנד, ו"הלילה בו פשטו על מינסקי", סרטו המוסיקלי החביב של ויליאם פרידקין; אבל רק כאשר הוא הופיע ב"בוב, קרול, טד ואליס" (שזיכה אותו במועמדות לאוסקר משנה; זו המועמדות היחידה שלו לאוסקר עד כה) ו"מאש" הוא גילה את כוחה של המצלמה.

עם המצלמה, אומר גולד, הוא יצר את הקשר האובייקטיבי הראשון בחייו; לא היה לו קשר כזה עם אמו, לא עם סטרייסנד ולא עם עצמו, הוא מסביר. "עשיתי צרות לעצמי", הוא אומר. "המצלמה מעולם לא עשתה לי צרות. המצלמה אינה משקרת לי, אינה מנצלת אותי, אינה שופטת אותי; היא רק מדווחת את מה שאני עושה. היא נהפכה לחבר הטוב שלי, והיא כזאת עד עצם היום הזה. הופעתי בסרטים טובים יותר ובסרטים טובים פחות, אבל איני מתחרט על אף אחד מהם. היתה לי תמיד סיבה לעשות כל אחד מהסרטים שבהם הופעתי. חייתי דרך כולם, ותמיד, הדבר החשוב ביותר לגבי היה להמשיך לעבוד".

האשמה כולה שלי

אין זה מקרה שסרטיו החשובים ביותר של גולד - ואלה שמוקרנים בפסטיבל הסרטים של חיפה - הופקו כולם במשך כמה שנים קצרות החל בסוף שנות ה-60 ועד לתחילת שנות ה-70; שנים שבהן הוליווד עצמה עברה תמורה משמעותית, וקם דור חדש של שחקנים כגון דסטין הופמן, רוברט דה נירו, אל פצ'ינו וסטרייסנד עצמה, שלא הסתירו את מוצאם האתני וייצגו מעין אנטיתזה לדור הכוכבים הזוהרים שקדם להם.

גולד (במרכז) עם מט דיימון וג'ורג' קלוני ב"אושן 13"

בכתבת שער שהוקדשה לו באותן שנים, הגדיר השבועון "טיים" את גולד כ"כוכב קולנוע לעידן לחוץ". גולד מודה שהופעתו על השער של "טיים" החניפה לו (במיוחד אחרי שדיוקנה של אשתו באותן שנים כבר עיטר פעם את שערו של השבועון) אך ממהר להוסיף שלמרות שמעט גאווה הוא עניין טוב ללב, יותר מדי גאווה עלולה להזיק לך. הוא מסכים עם ההנחה שכאשר נהפך לכוכב קולנוע, הוא היה האדם הנכון במקום הנכון ובזמן הנכון. "זה היה הזמן היחידי שבו מישהו כמוני יכול היה להפוך לכוכב קולנוע", הוא אומר. "זה לא היה יכול לקרות קודם לכן".

עם זאת, הוא אינו מסכים עמי שהדעיכה של הקריירה שלו באמצע שנות ה-70 חפפה לדעיכה של הקולנוע האמריקאי החדש, שהתהווה בסוף שנות ה-60 ונמשך כמה שנים קצרות. האשמה היא כולה שלו, הוא אומר. ההוכחה היא ששחקנים אחרים בני דורו, כמו רוברט דובאל או דסטין הופמן, המשיכו להופיע בסרטים בעלי ערך, בעוד שהקריירה שלו התמלאה בסרטים חשובים פחות מאלה שבהם כיכב בתחילת דרכו הקולנועית.

"לא הייתי מודע למה שאני עושה ולמה שקורה לי", אומר גולד. "לא היתה לי פרספקטיבה ולא היה מי שידריך אותי. לא הפגנתי שיפוט נכון לגבי מהלך הקריירה שלי. אינגמר ברגמן נזף בי על כך שהזנחתי את הקריירה התיאטרונית שלי; הוא טען שהיה עלי להופיע במחזות קלאסיים. הוא אמר גם שעלי לביים, ובסופו של דבר לא ביימתי מעולם, וזה כנראה כבר לא יקרה בחיים האלה. כאשר סירבתי לככב בסרטו של אלטמן 'הקלפן והיצאנית', בתפקיד שוורן בייטי גילם לבסוף, ועשה את זה מצוין, ובמקום זה בחרתי לככב בקומדיה בשם 'אני אוהב את אשתי', בחירה שבאיזשהו מקום היתה קשורה לנישואים שלי עם ברברה, אלטמן אמר לי שאני עושה את הטעות הגדולה ביותר של חיי. כעת אני יכול להתפאר בכך שסירבתי להופיע ביצירת מופת".

לעשות קצת כסף

גולד עבד חמש פעמים עם רוברט אלטמן, שאותו הוא מגדיר כ"במאי האמריקאי בה' הידיעה", מי ששאף בסרטיו לתעד את החיים האמריקאים בהתהוותם. בנוסף ל"מאש" ו"שלום לנצח", הוא כיכב גם ב"המהמרים" (הוא החליף את סטיב מקווין שפרש מהפרויקט) והופיע בתפקידי אורח ב"נאשוויל" וב"השחקן".

"היחסים שלי עם אלטמן לא היו קלים", מספר גולד. "הם קצת דמו ליחסים שהיו לי עם אבי. היו לו דרישות ממני שלא תמיד הצלחתי למלא. כאשר הופעתי ב'מאש', אלטמן היה עדיין במאי כמעט לא מוכר, ולקח זמן עד שהבנתי איך הוא עובד. בהתחלה לא רק אני, אלא גם דונלד סאתרלנד שהופיע בסרט לצדי, לא הבנו מה אלטמן עושה, ואפילו התלוננו עליו. אלטמן טען שניסינו לגרום לפיטוריו, אבל זה לא נכון. פשוט לא הבנו מה הוא עושה. בעיקרון לא קשה לביים אותי. פשוט צריך להסביר לי מה רוצים ממני, ואז אני מציית. אם יש לי בעיה, הרי זה עם אנשים שלא יודעים מה הם רוצים".

אף ש"המגע", שבו גילם גולד ארכיאולוג אמריקאי יהודי, לא זכה בזמנו להערכה ביקורתית או להצלחה קופתית, גולד מתייחס לעבודתו עם אינגמר ברגמן כאל אחד משיאי הקריירה שלו. "העבודה עם ברגמן היתה נשגבת", הוא אומר, "שמימית. בעבודתי עם ברגמן הגעתי אל שורשי חוסר הביטחון שלי כשחקן וכאדם. אינגמר אמר לי פעם, אחרי איזו סצינה שצילמנו, שהלכתי אל מעבר למגבלות שלי. זה הפתיע אותי כי לא ידעתי שאני שקוף כל כך, שחוסר הביטחון שלי בולט כל כך. במהלך העבודה אתו הבנתי שלהיות שחקן פירושו בראש ובראשונה להיות אדם, ולהיות אדם פירושו בראש ובראשונה להיות אתה עצמך".

לדור חדש מוכר גולד כיום בעיקר כמי שגילם את דמותו של ג'ק גלר, אביהם של רוס ומוניקה, בכמה מפרקי הסדרה הטלוויזיונית המצליחה "חברים". גולד מספר שהוא נהנה להופיע בסדרה, נהנה להכיר דור חדש של שחקנים צעירים, ובכלל, מה שחשוב לו זה להמשיך לעבוד, והופעה בסדרה טלוויזיונית טובה כמו כל עבודה אחרת. באותה המידה הוא נהנה גם להופיע בסדרת סרטי "אושן". "זו היתה קודם כל הזדמנות לעשות קצת כסף", הוא אומר, "ונהניתי לעבוד לצדו של ג'ורג' קלוני, שהוא אדם נחמד ונדיב".

האם אליוט גולד, 40 שנה אחרי שפרץ אל קדמת הזירה הקולנועית, פתר את בעיותיו? "מה שחשוב זה לחיות בשלום ובהרמוניה עם עצמך", הוא אומר לקראת סוף שיחתנו. אני שואל אותו אם הוא כבר בדרך להגיע לשם. עיניו מנצנצות וחיוך גדול עוטה את פניו כאשר הוא עונה: "אני כבר שם".

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ