אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

האיש שיודע את האמת על אנה וינטור

כשהוא צילם את "גיליון ספטמבר", היתה לו כניסה חופשית למשרדה של עורכת "ווג" אנה וינטור. כשהוא ביים סרט על העיתונאית היהודייה רות גרובר, הוא למד ממנה איך להיכנס דרך כל דלת שנפתחת בפניו. בוב ריצ'מן מבקר בפסטיבל חיפה ומסביר מהו המפתח לצילום אנושי

תגובות

"גיליון ספטמבר", סרטו התיעודי של הבמאי ר. ג'. קאטלר, הוא אמנם הסרט המדובר ביותר בעולם האופנה מאז "השטן לובשת פראדה", אבל אין להסיק מכך שהוא אינו סרט מעמיק; כך לפחות סבור בוב ריצ'מן, צלם הסרט, שמטעים כי "מבחינתי, 'גיליון ספטמבר' אינו סרט על אופנה, אלא על אשה שיש לה הרבה תשוקה למה שהיא עושה. אני לא חושב שזה שטחי".

אותה אשה היא אנה וינטור, עורכת "ווג" האמריקאי, שהסרט עוקב אחר פועלה בעודה עובדת על עריכת גיליון ספטמבר 2007, שהיה הגיליון הגדול ביותר אי פעם (840 עמודים) של המגזין. "גיליון ספטמבר" עורר הדים רבים בעיקר מכיוון שהצליח לחשוף מעט מצדדיה האנושיים של העורכת המיתולוגית שלו. וינטור, הידועה כמי ששולטת ביד רמה בעולם האופנה ואף גורמת למעצבים נחשבים לשקשק מפחד, פותחת שם לראשונה את דלתותיה ולפעמים אף מרשה לעצמה לשחרר הצהרה אישית. הסרט היה מועמד לפרס חבר השופטים של פסטיבל סאנדנס, וזיכה את ריצ'מן בפרס הצלם הטוב ביותר באותו פסטיבל.

"חיבבתי אותה, אין מה לא לחבב", מספר ריצ'מן, המבקר כעת בפסטיבל הסרטים בחיפה. "היא מאוד חזקה וחכמה, היא מקיפה את עצמה באנשים שהיא מכבדת, היא מאוד נאמנה לאנשים שעובדים אצלה והיא מאוד החלטית. אנה היא אדם מאוד חזק שמנהל עסק של מיליארדים ובסרט אפשר לראות עד כמה השפעתה רבה".

רות גרובר בסרטו של בוב ריצ'מן, הקדימה את זמנה

לחיפה בא ריצ'מן לכבוד הקרנת סרטו הראשון כבמאי, "הקדימה את זמנה", שגם הוא מתרכז בדמותה של עיתונאית דומיננטית. זוהי רות גרובר, עיתונאית יהודייה פמיניסטית, שהיתה עדה ללא מעט מאורעות חשובים בהיסטוריה היהודית של המאה החולפת, ובהם הגעתה של אוניית המעפילים "אקסודוס" לנמל חיפה ב-1947. כמו "גיליון ספטמבר", גם "הקדימה את זמנה" עוסק באשה שבנתה לעצמה שם וקריירה, אך קריירה מסוג אחר לגמרי מזה של וינטור.

חזרה לחיפה אחרי 61 שנה

ריצ'מן, יהודי יליד ניו יורק המתגורר כיום בניו ג'רזי, הוא אחד הצלמים החשובים בתחום הקולנוע התיעודי בארצות הברית. לבד מ"גיליון ספטמבר", הוא גם צילם את "Metallica: Some Kind of Monster" ואת שני סרטי"Paradise Lost" (שלושתם בבימוי ג'ו ברלינגר וברוס סינופסקי) ואת הסרט "ארכיטקט שלי" של נתנאל קהאן.

ההזדמנות שלו לביים צצה באופן מקרי למדי, כאשר נתקל במפיקת הסרט ברחוב. "זה היה מזל טהור", הוא אומר, "ואפשר לומר שקיבלתי השראה מרות גרובר, שתמיד נכנסה דרך כל דלת שנפתחה בפניה, וזה מה שאני עשיתי. המעבר היה מאוד קל. אני מצלם סרטים תיעודיים כבר הרבה שנים ובסוג הסרטים שאני עובד עליהם, של התרחשויות בזמן אמת, הצלם הוא כמו במאי נוסף: הבמאי אינו יכול לביים אותך כשמשהו קורה, כצלם אתה צריך להיות מסוגל לזהות את הסיפור ולהעביר אותו".

ב"הקדימה את זמנה" הוא עוקב יחד עם גרובר, שהיתה בת 96 בעת צילומי הסרט וכעת היא בת 98, אחר התחנות החשובות בחייה. הוא משלב מפגשים עם אנשים מחייה בצד חומרי ארכיון של האירועים הההיסטוריים החשובים שלהם היתה עדה.

"בעיקר הרוח שלה, חוסר הפחד והטבע ההרפתקני שלה. מצאתי בה דמות מעוררת השראה. היא היתה בעצרת של היטלר, במשפטי נירנברג, בקוטב הסובייטי, באלסקה, היו לה חיים מדהימים. בשנה שעברה היינו כאן בחיפה וצילמנו בנמל. היא החלה לעבור על הספרים שלה, לוודא שיש לה את כל העובדות, ופתאום היא הבינה שהיא נמצאת כאן בדיוק באותו תאריך שבו האקסודוס הגיעה - 18 ביולי - 61 שנה מאוחר יותר. זה די מדהים לחזור עכשיו עם הסרט הזה לחיפה".

ריצ'מן אינו סבור כי ההיבט הנשי מרכזי בסרטו: "איני רואה בו סיפור על אשה באופן ספציפי, אלא סיפור על מישהי שחיה חיים מדהימים. מלבד זאת, יש לה ולי הרבה במשותף: שנינו יהודים, שנינו מברוקלין, לשנינו יש עבודות שלוקחות אותנו מסביב לעולם ושנינו מספרים סיפורים".

חשיבותה של רעננות

ריצ'מן אוחז בתפישה נטורליסטית ביחס לצילום. "שום דבר אינו מתוכנן מראש", הוא אומר, "התוכנית היחידה שלי לצילום סרט היא להראות את הדברים כפי שאני רואה אותם, לקבל את החומרים הכי טובים שאני יכול. חשוב לי שיהיה לי חופש לצלם ב-360 מעלות, בלי פנסים ותאורה מלאכותית. התוכן יותר חשוב לי מהניראות".

"למעשה, אני חושב שהאופן שמצלמים אופנה הוא לרוב די משעמם ושטחי. בניגוד לצלמים שנמצאים בתצוגת אופנה כדי לסקר אותה ובלית ברירה מצלמים מסוף המסלול, בעבודה על 'גיליון ספטמבר' הייתי צריך לצלם את התצוגה ובו בזמן את אנה. לכן, נוצר משהו מעניין יותר כי צילמתי בזווית של 180 מעלות".

"לא, היה כיף. היינו אתה במשך שמונה חודשים - במשרדים, בפאריס, ברומא. רק אני, המצלמה ואיש סאונד במשרד של אנה. היה לנו הסכם ולפיו יכולתי להיכנס למשרד שלה מתי שרציתי והיא יכלה לבקש ממני לעזוב מתי שהיא רוצה. אני חושב שזה די הוגן. היא לא אמרה לי אפילו פעם אחת מה לצלם או לא לצלם, היה לי חופש מוחלט. בכל מקרה, לא היה מעניין אותי לעבוד על סרט שבו המצולם אומר לי מה אני יכול או לא יכול לעשות".

"אני אף פעם לא עושה שיעורי בית וניגשתי לסרט מתוך בורות מוחלטת. אני חושב שצילום סרט דוקומנטרי צריך להיות פעולה של גילוי. אם אני יודע מראש מה הסרט צריך להיות, אז למה לעשות אותו? אותו הדבר עם 'מטאליקה', לא ידעתי כמעט כלום על המוסיקה שלהם ולמעשה לא היה לי מושג עד כמה הם להקה גדולה, פשוט כי לא כל כך הכרתי אותם. דווקא אם זו היתה להקה שאני מאוד אוהב, אולי היה לי קשה יותר לגשת לזה בטבעיות. למשל, אם הייתי עושה סרט על בוב דילן, שגדלתי עליו, אני חושב שהייתי מאוד מאוים".

"אני חושב שכן. בורות מאפשרת לגלות דברים ולגשת אליהם בצורה רעננה. גם במקרה של 'גיליון ספטמבר', חוסר הידע שלי באופנה איפשר לי להתבונן בנושא בעיניים של ילד".

להציל את הנערים

שני הסרטים החשובים ביותר שעליהם עבד ריצ'מן הם "Paradise Lost" ו"Paradise Lost 2", ששניהם הצליחו להביא לפעולה במציאות. הם מסקרים את משפטיהם של שלושה בני נוער בממפיס בתחילת שנות ה-90 שהואשמו, כנראה לשווא, ברצח אכזרי של שלושה ילדים. נציגי הרשויות נתפסו לשונותם של הנערים ולציפורניהם הצבועות שחור, וטענו שמקרי הרצח נעשו לצורכי כת השטן. בסיום המשפטים נשלחו שניים מהנערים למאסר עולם והשלישי נידון למוות.

אנה וינטור ב"גיליון ספטמבר". לא התערבה בצילומים

בעקבות הסרט הראשון, המציג את הדעות הקדומות של הרשויות ומביא עדויות לחפותם של הנערים, קמה תנועה בארצות הברית ששמה "Free the West Memphis Three" (שחררו את השלישייה ממערב ממפיס). הסרט השני מציג את פעילותם של המתנדבים לשחרור הנערים (שכבר התבגרו והיו לגברים), חושף ראיות נוספות על חפותם ומתעד את הניסיון הכושל לערער על פסק הדין. 16 שנה מאוחר יותר, השלושה עדיין כלואים.

"זו בוודאי החוויה החזקה ביותר שהיתה לי כצלם, חוויה מדהימה אך גם מטרידה", מספר ריצ'מן. "לא ציפיתי למה שעבר עלי שם. אני זוכר כשצילמתי את המשפט הראשון והמושבעים חזרו עם פסק הדין, המתח עמד באוויר ואפשר היה לחתוך אותו בסכין. צילמתי את ההקראה של פסק הדין והלב שלי דפק כל כך חזק שלא הצלחתי להחזיק את המצלמה יציבה. במשפט השני כבר הכנתי את עצמי".

"אפילו לא ניסיתי. אני חושב שהעבודה שלי היא דווקא כן להתחבר. נקשרתי לנערים, כפי שאני בדרך כלל נקשר לאנשים שאני מצלם. התחלנו לצלם את 'Paradise Lost 3' אבל הפסקנו באמצע, כי שום דבר לא קרה ואנחנו מחכים שמשהו יקרה. אני מאוד מקווה שהסיפור הזה לא יסתיים בהוצאה להורג".

מעצר בית בפנטהאוז

שנתיים עמוסות עברו על ריצ'מן. מהמשרדים של "ווג" הוא עבר לצלם סדרה על אסירים בבית הכלא סן קוונטין, משם המשיך לבימוי הסרט על גרובר, וזמן קצר לפני בואו לפסטיבל חיפה, הוא עבד על סרט נוסף.

"זהו סרט על עורך דין מניו יורק, מארק דרייר, שמעל ביותר מ-400 מיליון דולר ונתפס בערך באותו זמן שתפסו את ברנרד מיידוף", מספר ריצ'מן. "מהרגע שהוא הודה באשמה ועד לגזר הדין היתה תקופה של שישה שבועות, ובהם הוא היה במעצר בית בדירת הפנטהאוז שלו במנהטן. הוא היה צריך להסתובב עם צמיד מעקב סביב הקרסול ושומרים חמושים ישבו במטבח שלו.

"בששת השבועות האלה הוא ידע שהוא הולך לכלא לרוב חייו, והוא בילה אותם בדירתו כשהוא מספר את הסיפור שלו, על איך הוא בחר את הדרך הלא נכונה. אני מקווה שדרך הסרט עליו יהיה אפשר לראות את האנושיות שלו. בין שהם נחמדים או לא, אני מנסה להתייחס לכל מי שאני מצלם בצורה שוויונית".

*#