אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

המהפכה השקטה של אורי ענבר

אורי ענבר כבר ויתר על חלומות הקולנוע שלו והחל לעבוד במשרד עורכי הדין של אביו, אבל במאבק שלו נגד רשות השידור הוא סירב להרים ידיים. לקראת עליית הסרט "המדריך למהפכה" שיצר עם דורון צברי, הוא מסביר למה בכל זאת עדיף להילחם באמצעות סרטים במקום במקלות ואבנים

תגובות

בחודש שעבר, כאשר התקיים טקס פרסי אופיר, אורי ענבר היה אדיש לחלוטין. להכרזה על סרטו "המדריך למהפכה" כאחד המועמדים הסופיים לפרס הסרט הטוב ביותר קדם דיון מתוקשר בשאלה האם בכלל ראוי להתייחס אליו כאל סרט עלילתי, כשבמרכזו תיעוד מאבקם של יוצריו ברשות השידור. אבל יומיים לפני הטקס דומה שדבר מהסערה לא דבק בענבר. "זה כבר לא אומר שום דבר על המחר המקצועי שלי", הסביר בשוויון נפש. מיד בסיום הטקס, אחרי שהסרט - שיעלה לאקרנים בשבוע הבא - זכה רק בפרסים המשניים לעריכה ולמוסיקה, מיהר ענבר הביתה "לשחרר את הבייביסיטר". אחרי הכל, הוא צריך ללכת לישון מוקדם, לקראת עוד יום במשרד עורכי הדין בחיפה.

» המדריך למהפכה - מועדי הקרנה וקדימון

דווקא בתקופת הפריחה של הקולנוע הישראלי, זמן קצר אחרי שזכה בפסטיבל חיפה עם סרטו "בית"ר פרובנס", ענבר ויתר על חלומות הקולנוע שלו. שנה לאחר מכן, ב-2003, זכה אמנם סרט הטלוויזיה בבימויו, "שתיקת הצופרים", בטקס פרסי האקדמיה לטלוויזיה, אבל זה לא החזיר לו את התיאבון. אל "המדריך למהפכה", שהחל לעבוד עליו עם הבמאי דורון צברי לפני שמונה שנים, התייחס כאל שירת הברבור. "פשוט לא מנומס לעזוב באמצע", הוא אומר.

ענבר וצברי פועלים כבר יותר מעשור למען רפורמה ברשות השידור. הם מתייחסים לחוליי הרשות כמשל לקלקוליה של הדמוקרטיה הישראלית כולה. "שידור ציבורי הוא שידור שממומן על ידי הציבור ונועד בעבורו", אומר ענבר, "רשות השידור זה ערוץ שהוקם ב-68', ושממשלות ישראל השתמשו בו לאורך השנים כדי להעניק חשיפה לראשיהן. הטלוויזיה זו קופסה שמאפשרת לפוליטיקאים לזרוח מתוכה, מפני שהממשלה ממנה את המליאה ואת המנכ"ל של רשות השידור. פוליטיקאים מרבים לתגמל מקורבים, אבל כאן זה נוגע בליבה, בצורך להיבחר. אבל הפוליטיקאים לא יעשו שינויים, כי יש להם אינטרס. אולי צריך לעשות מרד צפייה. אם זה יאורגן נכון, האינטרס של הפוליטיקאים ימות כי לא יראו אותם ממילא".

ענבר וצברי מבינים במרידות לא פחות מאשר בקולנוע. בעשור וחצי האחרונים הם איגדו תסריטאים ובמאים לכמה מאבקים בממסד הקולנועי והטלוויזיוני המקומי. ענבר גם הקים את תל"י, הגוף שאחראי כיום על התמלוגים של יוצרי הקולנוע והטלוויזיה בישראל, ובאחרונה אירגן עצומה שקראה לאזרחים לתת כתף כלכלית למיקי רוזנטל ולחלוק עמו את הנטל בעקבות תביעת המיליונים שהגישה נגדו משפחת עופר עקב סרטו, "שיטת השקשוקה". 3,000 איש נענו. ענבר אומר שהוא דווקא שונא בלגנים, אבל זה כנראה חזק ממנו. פעם אחת, "בשנות ה-90 העליזות", אפילו נעצר כשהתפרץ עם צברי למלון דייוויד אינטרקונטיננטל במסגרת אחת ההפגנות שאירגנו.

"קשה לדבר על אורי בנפרד מדורון, הם עבדו כצמד והשלימו זה את זה", אומר אסף הראל, שהיה יו"ר איגוד התסריטאים בסוף שנות ה-90 ולקח חלק פעיל במאבקים שהשניים אירגנו. "דורון היה איש הלהט והתשוקה, אורי תרם את ההיגיון הקר. דורון ידע להלהיב אנשים, ואורי - להוביל אותם למקום הנכון. גם העשייה הקולנועית המשותפת שלהם מאופיינת בזה".

צברי וענבר הכירו בקורס חובשים בצבא וב-1987 החלו ללמוד קולנוע באוניברסיטת תל אביב. את סרט הגמר שלהם, "האח של דריקס" בכיכובו של טל פרידמן, ביימו בצוותא, ואחריו המשיכו לשתף פעולה בסרטים ובמאבקים ציבוריים. "המדריך למהפכה" הוא שילוב של השניים: "דורון היה עצבני על רשות השידור כי היה לו ריב קשה אתם אחרי שעשה בעבורם את 'התופרות ממצפה'. אמרתי לו שמלחמה סתם, במקלות ובאבנים, אני לא הולך לעשות, אבל שאני מוכן שנארגן מזה סרט, עם תקציב, וכך גם נוכל להיאבק כמו שצריך", אומר ענבר. ענבר קיבל את קרדיט המפיק ב"המדריך למהפכה", צברי חתום כבמאי.

מתוך "המדריך למהפכה". בין העלילתי לדוקומנטרי

"זו חלוקה מלאכותית, אבל ככה יצאנו לדרך. בקטעים העלילתיים דורון שימש במאי. בשאר, וגם בעריכה, שיתפנו פעולה". העבודה נמשכה שבע שנים. "כבר בסוף שנות ה-90 הגשנו בג"ץ על כך שמליאת רשות השידור קמה בחטא, שהיא סידור עבודה פוליטי לחבורת מקורבים, אבל יריית הפתיחה הרשמית היתה כשהגשנו הצעה לקרן הקולנוע, שבדיוק פתחה מסלול ניסיוני. תיעדנו תמיד, גם מאבקים קודמים. כשאתה עושה סרטים יש לך כבוד גם לעיצוב של מציאות וגם לתיעוד שלה. ב'המדריך למהפכה' פשוט עשינו את זה מסודר".

התוצר הסופי מוגש כאוסף כללי עשה למהפכן המתחיל: איתור הבעיה, כתיבת הצעת חוק, התעלמות הממסד, הפעלת התקשורת, חיזורי הממסד וכו'. המצלמות מתעדות התפרצויות לישיבות מליאת רשות השידור וכן את אהוד אולמרט, ג'ו בראל ואמו של צברי בתפקיד עצמם, לצד שלל קטעי ארכיון מבדרים.

למה העבודה על הסרט נמשכה כל כך הרבה זמן?

"כי הוא מתאר תהליך, כי היו קצת הפתעות בדרך, וגם בגלל האופי של הנפשות הפועלות. למלחמת לבנון לא נעים לי לקרוא 'הפתעה', כי יש לה חשיבות מעבר לסרט שלנו. איתן כבל התחיל קו פוליטי שהוביל את הסרט קדימה, ואז מונה במפתיע לשר שאחראי על העניין ויומיים אחר כך עזב את התפקיד בטריקת דלת. חשבנו אמנם על שלוש-ארבע שנים וזה גם מה שהבטחנו למי שתמך כספית, אבל כיוון שהתרגלנו לכך שהסרט הוא חלק מהחיים שלנו, לא משהו שמתפרנסים ממנו, הוא נדחק הצדה לטובת דברים יותר בוערים. ולפעמים פשוט חיכינו שמשהו יקרה".

העבודה הממושכת הפכה את הסרט לפרויקט לוויין. ענבר פנה בשנים הללו ללימודי משפטים, ולפני שנה וחצי החל לעבוד כעורך דין. צברי התמסר במקביל לפיתוח פרויקט חדש, "מחוברות", "וכיוון שיש לו נטייה להתמסר לדברים בקיצוניות, הוא פתאום נכנס לזה ונעלם".

מה ההצלחה של "מחוברות" עשתה ליחסים ביניכם? עד לפני שנתיים הייתם קוץ מרדני ושובב בתחת של תעשיית הטלוויזיה והקולנוע בארץ, ופתאום צברי הוא כוכב.

"מעולם לא היתה בינינו תחרות, אבל כשזה קרה כבר הייתי עורך דין, וזו גם סדרה שבחיים לא הייתי יכול לעשות כי אין לי את הכלים או הרצון לנהל לאנשים את החיים. אני קם בבוקר, ונוסע ברכבת למשרד בחיפה".

לא מקנא? אפילו קצת?

"אין מישהו בתחום הטלוויזיה והקולנוע שאני מקנא בו".

השמים נמוכים

ענבר וצברי סיימו את לימודיהם בדיוק כשהחלה תקופת הטלוויזיה הרב-ערוצית בישראל. "הכבלים התחילו ב-90', ערוץ 2 הצטרף ב-93', ואחריו הטלוויזיה בלוויין נכנסה למגרש. בבת אחת נהייתה תעשייה, אבל לא נוצרו סטנדרטים שמאפשרים ליצור ולחיות מזה כמו שצריך. אנשים הלכו ללמוד קולנוע מתוך שאפתנות, כמו אנשים שהולכים ללמוד כלכלה בשביל להיות נערי אוצר. אבל התברר שהעסק סגור, שהשמים נמוכים".

גם בשבילכם? כבר בסרט הגמר שלכם זכיתם להצלחה מרשימה.

"אבל אחרי זמן קצר הבנו שאין לאן להמריא ויצאנו למאבק, כי היתה תחושה שבעסק מסתובבים סכומים מספיק גבוהים".

אבל אפשר לומר: מי שתנאי ההעסקה לא מוצאים חן בעיניו, שיילך להיות עורך דין.

"מי שחושב שזה רק עניין של היצע וביקוש יכול לומר אותו דבר גם על סדנאות היזע בווייאטנם. אבל מול כוח של הון חייב לעמוד כוח אחר כדי שייווצר איזון. גם בתשובה לשאלה מה יהיה על המסך אפשר להגיד אותו דבר. אני יכול להאכיל את הילדים שלי חמש שנים רק בסוכר, עד שיהיו להם בחילות והם יבינו לבד, ואני יכול לקחת אחריות ולתת להם מראש גם חלבונים".

מצד אחד הצית ענבר מהומות, מצד שני הצליח להתברג לתפקידי מפתח בתעשייה. הוא הקים את מחלקת הפרומו של הכבלים וניהל את מחלקת הפרומו של רשת, זכיינית ערוץ 2. במקביל המשיך לביים. הוא טוען שאין מכנה משותף לסרטיו לבד מכך ש"כולם מחפשים אחר הסיפור. יש דברים שאני יודע שמשפיעים עלי מבחינה דרמטית: סיטואציה של הקרבה היא מאוד אפקטיבית, יש משהו באלטרואיזם שמניע אותי. העניין של לברוא מציאות הוא נעים. משם והלאה זו עבודה".

איך אתה תופש את תפקידך כבמאי?

"כאחד שיש לו יכולת לספר סיפור בכלי מורכב, טכני מאוד, שקוראים לו קולנוע. לא היה לי מה להגיד כי לא באתי ממצוקה או מכאב, אלא מצורך אסתטי. נהניתי כצופה והרגשתי שאני יכול לחוות הנאה דומה כיוצר, אבל היא הלכה וקטנה. היום קשה לספר סיפור בקולנוע, הוא לא מספיק חשוב. פעם הדרך היחידה לראות סרט היתה באולם גדול, עם דלתות סגורות, אחרי שפינית ערב לשם כך. היום סרטים נצרכים כשאתה מוקף הפרעות. כדי ליצור בתחום הזה אתה גם צריך להיות קשור כל הזמן למשאבים כלכליים גדולים. אין ואן גוך בקולנוע. כל יצירה קולנועית שנהפכה לקלאסיקה היתה חייבת להיות לפחות הצלחה קופתית סבירה בזמן אמת. לחלק מהעשייה הקולנועית בארץ יש למשל אוריינטציה פוליטית שמאפשרת לגייס כספים באירופה".

מה הסרט שהכי אהבת בזמן האחרון?

"'ואלס עם באשיר', שמספר את סיפורו של הדור שלי. הלכתי בפרדסים האלה. הייתי קצין, צנחן, התגייסתי בסוף מלחמת לבנון וביליתי שם חלק ניכר מארבע השנים, כשצה"ל הגיע עד צידון".

איפה דרמת לבנון הגדולה שלך? למה לא עיבדת אותה לסרט?

"פיספסתי. לוקח זמן עד שהמלחמה מעלה גירה ובינתיים כבר יצאו 'ואלס' ו'בופור' ונגמר הסיפור. אני גם משתדל שהחיים שלי לא יהיו שווים סרט. ההסתכלות שלי על החיים היא ניואנסית, לא דרמטית. עשייה קולנועית רוב הזמן לא יכולה לסבול את זה, ובטלוויזיה אתה לא יכול להיות ניואנסי כשאתה צריך להחזיק עד הפסקת הפרסומות הבאה. כמה במאים עובדים היום רק לקולנוע? ארבעה? לא מעניין אותי לעשות סרט פעם בחמש שנים ובינתיים לעשות טלוויזיה. במדינה בסדר הגודל של ישראל אי אפשר לעשות קריירה מקולנוע".

ענבר. לא מנומס לעזוב באמצע | תצלום: ינאי יחיאל

החלטת הפרישה התגבשה בשני שלבים. "פעם ראשונה כשהבנתי שאני לא נהנה מזה, ופעם שנייה כשראיתי שאני גם לא עושה מזה כסף. כשביימתי את 'בית"ר פרובנס', צילמנו סצינה גדולה שבה שלומי (איתי תורג'מן) רץ במטע סברס. מצד אחד, זה היה שוט מסובך וקלטתי שזה לא יוצא בדיוק-בדיוק גם בטייקים חוזרים, אבל שאם נמשיך ככה לא נספיק לשוט השני באותו יום. מצד שני, כולם מצפים ממני לא להגיד קאט לפני שהתוצאה היא בדיוק מה שרציתי והיה משבר. המאפרת רצה לסדר את הזיעה שתהיה בדיוק, הצלם מכוון מחדש את הכל כי השמש קצת זזה, ואני אומר: יאללה, בואו כבר נתקדם. לא מספיק חשוב לי אם השחקן יהיה קצת בצד של הפריים. הבנתי שאם אתה רוצה קריירה בקולנוע, סע למקום אחר. ואני, טוב לי פה, אבל הקומיטמנט שלי הוא לדברים אחרים, למשפחה שלי".

ההחלטה הסופית נפלה חודש אחרי ש'בית"ר פרובנס' עלה למסכים. "המפיק המנוח אורי סבג סיכם את החשבונות, והתברר שהסרט השאיר אותי בחובות. לא יותר מ-100-200 אלף שקל, אבל מספיק בשביל להטיל אימה קיומית: לא רק שאין בי להט יצירה, אני גם דן את עצמי לחיים של אי ודאות כלכלית. החלטתי לקחת את זה צעד קדימה וללמוד משהו אחר. חמש שנים אהיה במצוקה קיומית באמת, אבל עם פרוספקט. גם את 'המדריך למהפכה' אנחנו מתחילים בחוב של 200 אלף שקל, אבל נכסה אותו. גם ב'בית"ר' כיסיתי בסוף - קצת פסטיבלים, הכנסות מדי-וי-די".

אז אולי יש מקום לאופטימיות?

"אבל למה לחיות בתחושה שאולי תינצל בעור שיניך? בקולנוע הישראלי, גם אם יש הצלחות הן לא עקביות. ואם אתה בתחום ספקולטיבי, אתה חייב להצליח בגדול, באופן שייתן מענה לסיכון".

הוא החל אפוא ללמוד משפטים במקביל לשלבי העבודה הראשונים על "המדריך למהפכה", שאז עוד נקרא "הקרב על האגרה". כדי להתפרנס לימד אז בסם שפיגל ובמעלה. "אני שונא ללמד, אבל הייתי צריך להכניס סדר. אחרי המבחנים, לקחתי פרויקטים שאפשר לטבוע בהם לחודשיים ולעשות בוכטה. הדוגמה הכי קיצונית היתה 'דרמה בשידור חי'".

פיספסתי את זה.

"טוב לדעת. התוצאה האמנותית היתה מזעזעת. זו דרמה באורך 80 דקות שצולמה בשידור חי בערוץ 2. החזרה הגנרלית החזיקה 20 דקות עד שהתפרקה, שעתיים לפני השידור החי. למזלי לשידור החי היה במאי שניתב בין המצלמות, והוא הציל את חיי. נדמה לי שירון פריד כתב שזה אחד הדברים הגרועים ששודרו בערוץ 2 אי פעם. זה שנשארתי בחיים היה מבחינתי ההפי-אנד".

ענבר עשה את הסטאז' במשפטים במשרד של אביו, ישראל, המתמחה ברשלנות רפואית. הוא ממשיך לעבוד שם עד היום. קם בשש וחצי, משכים את שלוש בנותיו ("אני בת-מן"), תופס את הרכבת של 8:14 לחיפה ועובד במשרד מתשע וחצי עד חמש.

"שמונה שעות אני לא קם מהכיסא ונהנה מכל רגע. אני חוקר וכותב ובסופו של דבר מחפש סיפור. ברשלנות רפואית יש תוצאה - מישהו פגוע, ויש צללים של מה שקרה - רשומות רפואיות. ואני צולל פנימה לתוך ניירת שתופסת שליש חדר ומנסה לצוף חזרה עם סיפור".

אכל קש

ענבר גדל בחיפה, בבית "הכי משעמם", הבכור משלושה ילדים. גם אחיו התגלגלו למדיה: דני הוא עורך דין שהיה לאיש תקשורת, וחן הקים את משרד הפרסום "ענבר מרחב שקד". הוא מספר שהיה ילד מעופף ושקט, "לא הובלתי אף פעם את מצעד המקובלים". את הלימודים בבית הספר הריאלי בחיפה הוא מתאר כ"סבל מתמשך, המערכת לא היתה בנויה להכיל אנשים שלא נולדו להיות מהנדסים. אני התעניינתי בקולנוע, ציירתי, עניינים, ומי שאלה היו הצדדים הדומיננטיים בנפשו אכל קש".

יחסיו עם הוריו היו "בסדר, אני אדם נוח. אשתי תגיד שאני מתחמק מכל סוג של אינטראקציות עומק. זה משהו חיפאי כזה, חותרים לשלווה ולא מחפשים לגעת בשמים. כדורגל וים בשבת, הכנסה סבירה. זה שההורים התגרשו מראה בדיעבד שהם היו עסוקים בעניינים שלהם".

זה קרה קצת לפני גיוסו. אמו, מורה שהיתה לפסיכולוגית, עזבה את הבית. גם ענבר עזב והתגייס לקרבי, התחיל קורס חובשים והמשיך כמ"מ בצנחנים. "היה לי נוח לברוח לצבא בתקופה הזו, וחיל רגלים גם מלא סיפורים טובים. אתה חווה הנאה קולנועית כמעט כל רגע. מתח, דרמה, הרפתקאות. יצאתי למסע של 60 ק"מ, ובדיעבד התברר שהיה לי אז וירוס שכמעט מתתי ממנו. צועד, מיילל, בוכה, לא יודע שאני נורא חולה, סתם חושב שאני שפוך. חוויה ממש מיסטית".

מה היה לך?

"לא יודע. שבועיים אחרי זה הייתי מוטל כמעט מפרפר בבית חולים, כל בית הבליעה שלי התכסה פטריות ולא יכולתי לבלוע. האכילו אותי בפקודה כדי שאתאושש".

תחילה התייחס לשירותו בלבנון כאל משחק. "זה נכון לגבי רוב החיילים שהיו שם. אנשים הסתובבו בתופת, אתה נוסע בג'יפ ומתפוצץ מולך מחבל, ואז הוא פרוס על פני 300 מטר, יד פה ורגל שם. בגיל הזה אתה לא מצויד להתמודד - עוד חסר לך צ'יפ, ואתה מוקף בסביבה חמה וחברית. עד שברגע אחד, בבת אחת, זה הפסיק להיות משחק - כמו דמות בסרט מצויר שקולטת פתאום שהיא באמת באוויר, ואז נופלת".

מאז הספיק להתאושש, והוא חושב שנותר "בעצם ילדון שברירי וחולמני", עד היום, "גם אם אני משתדל להיראות חזק. לא יודע למה היומרה". כיום מתגורר ענבר עם אשתו האדריכלית לילך, בנותיהם (שתיים משותפות ואחת מנישואיו הקודמים) והחתולה פיצי. בסלון אקווריום וציור של ברושים, פרי מכחולו. במטבח תמונה אחרת שצייר, ובה לילך ההריונית והבת הגדולה מיה במטבח. "פעם בשנה-חצי שנה אני עובד על ציור ונותן אותו לאנשים שאני אוהב. זה כיף לי". הוא אומר שאם בבוא העת מישהו יפיק בטעות סרט מסיפור חייו, העלילה תהיה רק "סיפור קטן". על סצינת הפתיחה הוא עוד לא סגור. אולי מסדר בוקר בבית הספר הריאלי בחיפה. מילוש פורמן יביים, "הוא יודע לספר סיפור כמו שצריך".

למה לא צברי?

"הוא רואה את המציאות דרך משקפיים עזים, אצלי הכל דק יותר. תסתובב אתו ותגיע למסקנה שהעולם הוא קרוסלה מטורפת. תסתובב אתי, ותגיע למסקנה שהעולם די רגוע". ומה בסצינת הסיום? "אני חושב שלילך ואני נהיה בה לבד, בבית, לא עושים שום דבר מיוחד. החשבון פשוט: אני בן 46 ויש לי היום ילדה בת 11 חודש. אני אגמור להכין סנדוויצ'ים בבוקר בגיל 60, כשהיא תהיה בכיתה י"א, בערך עוד 14 שנה. הסצינה הזו תתרחש ביום שאחרי".

מה יהיה השיא הדרמטי של הסרט?

"עוד אין לי את זה".

זאת לתעודה

רישום "המדריך למהפכה" כסרט עלילתי בתחרות פרסי אופיר הוביל לסערה באקדמיה לקולנוע. אחד מחבריה, שאול דישי, פנה להנהלה בבקשה לפסול רישום זה, בטענה כי מדובר בסרט תיעודי. ההנהלה התכנסה לדיון דחוף, ובסופו תמכה בבקשתם של צברי וענבר, שהרוויחו על הדרך יחסי ציבור בחינם.

למה זה היה כל כך חשוב לכם בעצם?

"עניין של סדר גודל ומידת חשיבות. סרטים תיעודיים, למעט חריגים, לא עוברים דרך המסך הגדול. עשינו את הסרט בכלים של קולנוע עלילתי. זה אולי נראה כאילו החיינו סיטואציות שלכאורה התרחשו במציאות, אבל הן לא. כתבנו תפקיד של עורך דין שיכתוב חוק, ואז ליהקנו עורך דין אמיתי. חצי מהסצינות בוימו".

מי בכלל צריך היום את ההפרדה בין תיעודי לעלילתי?

"מי שאמור להרוויח ממנה הוא הצופה. הוא נזקק להגדרות ז'אנריות כדי לבחור נכון. הפיקשן עובר היום שינויים. גם כסיפורת הוא מאבד את התפקיד המרכזי שהיה לו במשך מאות שנים. אנשים הקשיבו למה שהיה להומרוס לספר למרות שידעו שזה מוגדר כבדיה, וככה הם למדו מה קורה מחוץ לד' אמותיהם. בעשרות השנים האחרונות, כתולדה של התפתחות טכנולוגית, זה התחלף בחדשות, עיון, מידע מידע מידע".

אז למה הבקשה שלכם עוררה כאלה תגובות באקדמיה? מי חושש מערעור הגבולות?

"זה מאיים פתאום שהעסק יתפרק אם אי אפשר לפעול לפי הכללים הקיימים. יש פה סרט שלא בא לבדר, אלא להגיד, להזיז, וזה מטריד את מי שמתפרנס מתעשיית הבידור".

ואולי גם את מי שהיה המועמד החמישי לפרס אופיר במקומכם אם הסרט היה נפסל?

"אני לא רוצה להיכנס לשמות כי זו תעשייה קטנה ומאוד מונופוליסטית. מספיקות לי התביעות שאחטוף מג'ו בראל, למרות שעשיתי מה שביכולתי כדי שהסרט יהיה נאמן למציאות".

זו לא תהיה חרב פיפיות? הצופים עלולים לחשוב שאם זה לא בדיוק סרט תיעודי פרופר, אולי גם חלק מהעוולות שבסרט מתוסרטות ומוגזמות?

"גם סרט דוקומנטרי למהדרין מחזיק את החופש להשתמש בכלים שונים כדי לספר סיפור. אבל כמו כל פרסום פומבי, כשהוא מתייחס למוסדות ולאנשים קיימים, חלה על הסרט חובה חוקית לפרסם אמת. אני סומך על כל מי שיושב בקולנוע שהוא יודע את זה".

*#