אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

משיח של נייר

60 שנה לאחר שפורסם לראשונה יוצא כעת מחדש מאמרו החתרני של גרשם שלום, "מגן דוד: תולדותיו של סמל". אלא שניסיונו של החוקר לרוקן מתוכן את הסימן שבחרו הציונים לחרות על דגלם רק חושף את התפישה האפוקליפטית שלו עצמו

תגובות

בשנת 1949 התפרסמה ב"לוח הארץ" מסה של גרשם שלום שעסקה בסמל המגן דוד שנבחר להתנוסס על דגלה של מדינת ישראל. נקודת המוצא של גרשם שלום, אז כבר חוקר מוערך ומבוסס בתחומו, היתה עובדת קיומה של המדינה היהודית הריבונית והוא נע לאחור ומוביל את הקורא חזרה אל מוראות הרדיפות והרצח של מיליוני אנשים שאולצו לצעוד אל מותם כשסמל זה צמוד לבגדם.

בימים אלה ראה הטקסט אור בספר "מגן דוד: תולדותיו של סמל" (בהוצאת משכן לאמנות עין חרוד), מלווה בפתח דבר של אברהם שפירא ובמאמר עשיר ומרתק של שבא סלהוב. מי שיקרא בטקסט של שלום יתקשה שלא להבחין בעוצמה המיתית והאפוקליפטית שלו. קל לתרץ את המטען הזה בטבעו המיוחד של מושא הדיון או בעוצמת הרגע ההיסטורי שבו ראו הדברים אור לראשונה. ואולם נדמה לי שלצד כל אלה אי אפשר להבין את רוח הדברים מבלי להתייחס ליסוד המיתי, האפוקליפטי והמשיחי בהגותו של גרשם שלום עצמו.

בתחילת הכרך הראשון של יומניו הגרמניים של גרהרד שולם אפשר לקרוא כיצד תיאר הנער בן ה-17 את מרטין בובר כמבשר הכריזמטי הסולל את הדרך לבואו של המשיח, ואותו עצמו כמשיח שעתיד לבוא אחריו, זה שייעודו נגזר משמו, "שלם", ושמשימתו "גאולת כתבי האומה". לא הגאולה המדינית של הציונות הפוליטית, שלה מתנגד שולם הנער האנרכיסט בכל לבו, היא שעומדת כאן לנגד עיניו אלא גאולת האותיות, תחייה רוחנית בנוסח אחד העם שמתערבבת עם מסורת עשירה של רומנטיקה גרמנית ורטוריקה ניטשיאנית לעילא.

גם החוקר הבשל, שנים רבות לאחר מכן, הוסיף להיות אחוז בקסמי הדיאלקטיקה האפלה של המשיחיות השבתאית. זו צצה לה כמו מאליה במסה "מגן דוד" שבה, ממש כמו במסתו הפרוגרמטית הידועה "מצווה הבאה בעבירה", מצייר שלום מסורת שראשיתה בימי הביניים, המשכה בכפירה השבתאית, וגלגוליה המאוחרים בנאורות היהודית ובציונות. אם ב"מצווה הבאה בעבירה", שהתפרסמה שנים אחדות לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, עסק שלום בגלגוליו של תהליך החילון היהודי בעת החדשה, הרי שכאן מדובר במקרה מבחן קונקרטי, בגלגולי חילונו של סמל אחד, שמשמעותו מכרעת.

מחלוצי המחקר

הכרך היפה שמונח עתה בפני הקורא העברי הוא חגיגה ביבליופילית מחודשת של שלום האיש כהוגה וכתופעה התרבותית המובילה, כפי שהיה בעשורים הראשונים שלאחר הקמת המדינה. אברהם שפירא, עורכו הוותיק והנאמן של שלום עוד בחייו ולאורך השנים שלאחר מותו, מבכה במבוא לספר את הדעיכה בעניין הציבורי בכתביו של שלום, ומקווה שיזכה עתה שוב בתשומת הלב שהוא ראוי לה.

                        ציור קדום של מגן דוד על כריכת כתב יד לנינגרד, 1008

כדאי לדייק בעניין זה: מפעלו המחקרי של שלום שריר וקיים. חוקרי קבלה, שבתאות וחסידות, בישראל ובעולם כולו, ממשיכים וימשיכו להיעזר בכתביו כקלאסיקה מחקרית. שלום אמנם איבד את המונופול המוחלט שהיה לו לטובת דור שלם של חוקרים מוכשרים שבמקרים מסוימים עירערו על טענותיו, הפליגו אל מעבר להשגיו המחקריים ולעתים פנו לשיטות חקירה שונות לחלוטין, אבל אין ולא יהיה בכך כדי לערער על מעמדו כאחד מחלוצי המחקר בתחומיו.

המקום שבו אבד העניין הציבורי בהגותו של שלום הוא בכל מה שנוגע לפן הפוליטי והאידאולוגי של כתיבתו, פן שבו הגיעה השפעתו לשיאה בשנות ה-70 וה-80 של המאה הקודמת ומאז הלכה ודעכה. ניסיונו המניפולטיווי של שלום לכפות את פרשנותו לכתביהם של ולטר בנימין ופרנץ קפקא הולך ושוקע בתהום הנשייה, ופולמוסו כנגד חנה ארנדט, תאודור אדורנו וג'ורג' שטיינר נהפך להערת שוליים במפעל התרבותי המשגשג שלהם (בעיקר נכונים הדברים לגבי ארנדט).

              מגן דוד מגולף באבן מעל כניסה לבית בשכונת נחלאות בירושלים, 1936

בו בזמן הגותו של שלום נזנחת לא משום שאינה תואמת לטעם הפוליטי העכשווי, בישראל של היום דווקא היו צריכים להיות לה מעריצים רבים, אלא משום שהיא לא באמת עומדת בזכות עצמה - שלום כמעט ולא ניסח באופן שיטתי את הנחות היסוד האידאולוגיות שלו - ובו בזמן גם לא צומחת באורח משכנע מתוך מפעלו המחקרי. הנתק המוחלט והמתח המתמיד ששוררים בין שלום הפילולוג חוקר כתבי היד לשלום ההוגה והתיאולוג הפוליטי הרדיקלי יוצרים פער כמעט קבוע בין רובד העובדות בחיבוריו לבין אקט השיפוט וחריצת הדין. המסה "מגן דוד" מדגימה היטב את שתי החולשות הללו.

במרכז הוויכוח שמנהל שלום בכל כתביו כנגד דובריה של היהדות המסורתית, ההלכתית והנורמטיווית (בהוויה הישראלית היו ברוך קורצווייל וישעיהו ליבוביץ הבולטים שבהם), ניצבת טענתו כי היהדות כפנומן היסטורי ממשי, שהיא מושא מחקרו כהיסטוריון, יכולה וחייבת להקיף את כלל מגוון התופעות הרוחניות שיצרו היהודים לאורך הדורות ולא להעביר אותן דרך מסננת נורמטיווית המבוססת על הנחות מוקדמות בדבר אופיה הרצוי של היהדות.

                         טלאי צהוב. הנאצים אימצו את הסמל (תצלום: אי-פי)

נדמה שאין לתפוש דבר ממפעלו של שלום מבלי להבין עד כמה כל כולו התכחשות לעיקרון זה ממש, אמנם לא על בסיס דוגמה מוסרית-פילוסופית אלא כתוצר של חשיבה תיאו-פוליטית. חשיבתו הסימבולית והמיתולוגית של שלום עושה הכל כדי לפנות משדה הראייה שלו כל דבר שאינו עולה בקנה אחד עם המיתוס היהודי האקסקלוסיווי שאת יסודותיו הניח.

חילוניותו העמוקה אינה מאפשרת לו לבסס את תפישת היהדות שלו על העולם העשיר של אורח החיים היהודי המסורתי, ועל כן הוא פונה אל הרבדים הספקולטיוויים של המחשבה היהודית כדי ליצור מתוכם את סמליו. אלא שדווקא אלה חשופים הרבה יותר להשפעות זרות. לכן מוצא עצמו שלום במאבק מתמיד שמטרתו לסלק או לבטל כזניחים את היסודות שמבטאים את מידת ההתערות של היהדות בתרבויות שבתוכן צמחה, או את האופי האוניוורסלי של "המיסטיקה היהודית" (ביטוי בעל קונוטציות אוניוורסליות כשלעצמו, ששלום השתמש בו פעמים רבות במסגרת כתיבתו בשפות האירופיות ומיעט מאוד להשתמש בו בשפה העברית).

כך למשל אפשר לשאול ביחס לדיונו בסמל המגן דוד עד כמה מובילה הסקירה המלומדת, לעתים מייגעת, פרי שנים ארוכות של חקירה ואיסוף, למסקנה שאותה מחלץ שלום מתוך הדיון? מגן דוד, טוען שלום, איננו "סמל יהודי" במובנו המלא של הביטוי. הוא אינו מבטא את "אמיתות הווייתו" של הקיום היהודי לדורותיו ואינו מציע מבע ל"אחדות מהותו".

לאורך מאות רבות של שנים לא היה זה אלא קמע פופולרי שיוחס במסורות שונות לדוד או לשלמה. הוא הלך ונטען בערכו הסמלי רק למן המאה ה-19 - כשנבחר להיות ביטויה האורנמנטי של היהדות, אל מול הצלב הנוצרי.

ואולם כאן אפשר לשאול מדוע לא לעשות שימוש סמלי בסימן מאגי שכבר השתמשו בו לאורך אלפי שנים כשהוא מתנוסס על דגלים ומגינים - מיתולוגיים כמגינו של דוד או היסטוריים וממשיים כדגלם של בני קהילת פראג למן המאה ה-14? ומדוע שאותה תנועה לאומית שחילנה בדבקות כה רבה את הסמלים הדתיים והריטואליים לא תשתמש גם בסמלים המאגיים?

משה ניניו, הבדלה, 1976-1983, אוסף מוזיאון ת"א. מתוך הספר (תצלום: מיקי קורן)

והנה, את הקמע הזה אכן אימצו אנשי ההשכלה כסמל יהודי מוביל ואחר כך עשתה זאת גם התנועה הלאומית המאורגנת של הציונות. יש להניח שזו הסיבה העיקרית שגם הנאצים אימצו אותו כדי לתת תוקף לפנטסיה שלהם בדבר קיומו של עם יהודי שכנגדו יוצאת האומה הגרמנית למלחמתה האפוקליפטית. החיילים הנאצים הצמידו את הסימן הזה לחזם של מיליוני נשים וגברים, שרבים מהם לא היו מודעים כלל למוצאם, לא משום שהתעמקו במחקריהם של קודמיו של שלום, אלא משום שכבר מצאו אותו לפניהם מן המוכן למן המאה ה-19.

נדמה שכאשר שלום טוען שהשמדת יהודי אירופה היא שהטעינה את הסמל במשמעותו המיתית הוא קורא, בדומה לגרמנים רבים בני זמנו, את אירועי המלחמה הגדולה קריאה אפוקליפטית שמטעינה במשמעות לא רק סמל כזה או אחר אלא את ההיסטוריה האירופית המודרנית בכללותה. זהו אירוע מיתי שכל שקדם לו מתפרש על פיו כטוב או כרע, כאמת או ככזב, וכל מה שבא אחריו מתחיל מחדש, משעת האפס הגדולה שמבנה את ההווייה האנושית הפרטית והקולקטיווית מיסודה.

זו התפישה שעומדת ביסוד ההטפה הקנאית של שלום נגד רעיון הסימביוזה היהודית גרמנית, הן כפי שבאה לידי ביטוי לפני השואה בדמותם של אנשי חוכמת ישראל בגרמניה, שכנגדם חיבר מאמר רווי שטנה בעצם ימי ההשמדה ("הרהורים על חכמת ישראל", פורסם לראשונה ב"לוח הארץ" של שנת 1944) והן כפי שבאה לידי ביטוי בדמותם של האינטלקטואלים היהודים שלאחר המלחמה, בעיקר בגרמניה ובארצות הברית. אלה שאהב כל כך לשנוא, וביטאו בגופם את אפשרות המשכיותו של ציר זמן יהודי אחר, לא אפוקליפטי, שאינו מסתיים בשואה וגם אינו שואב ממנה את התוקף המיתולוגי של ההתחלה החדשה.

ד"ר יוסף שוורץ הוא מרצה בכיר במכון להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים והרעיונות ע"ש כהן באוניברסיטת תל אביב

*#