שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

שי צברי בהופעה: רגע אחד של חסד

סטריאוטיפים עקרים ותפלים פסים מן העולם כשזה נוגע לשי צברי: רוקר, זמר נשמה, ילד ישיבה, חזן ומעל הכל אולי הסמל הכי חשוב ליכולת האנושית לקבל. עלמא אליוט הופמן הייתה בהופעה של בעל הניגון בצוללת הצהובה, והתאהבה

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
עלמא אליוט הופמן, עכבר העיר

ההתרגשות שאחזה במועדון הצוללת הצהובה בירושלים טרם הופעתו של שי צברי הייתה יכולה להיות שייכת למעריציה האדוקים של להקה פופולרית כלשהי, ומימדיה היו יכולים למלא איצטדיון קטן. קהל מגוון פקד את המקום: צעירים, זוגות עם ילדים, מבוגרים, דתיים חילוניים וכל מה שבאמצע. הערב התחיל כשהסקסופוניסט אייל תלמודי נכנס מהחצר, דרך הבר, אל רחבת הבמה בעודו מנגן בחמת חלילים ואוסף אליו את הקהל. על הרצפה, צמוד לבמה הצטרף אל רוי חן שהמתין לו על התופים, בעוד השניים מושכים את הקהל למעגל הילולים של שריקות, צרחות ומחיאות כפיים, בתוכו תלמודי מקפץ אחוז תזזית. הצמד האנרגטי והפרוע של השניים הנקרא MALOX ביצע עבודת הכנה מעולה כמופע הפותח, כאשר רוממו את הקהל לתוך האקסטזה הנהדרת הזו שלא תדעך לרגע אחד במהלך הערב.» שי צברי - לכל הכתבות

התפזרות קלה לעבר הבר, כשהאווירה המרוממת נשמרת, חיוכים וצלילי צחוק נשמעים בחלל, המקום הומה מחגיגיות. כמה דקות עוברות, ואסף תלמודי עולה לבמה, לוחץ על קליד אחד ארוך שמלווה את עליית הנגנים הנותרים. זה אחר זה עולים ניר מנצור, איתמר ציגלר, גרשון וייסרפירר ואייל תלמודי. הכלים מסתלסלים במערבולת שקטה, כמו פורסים את השטיח לעלייתו של צברי. ההרכב פותח בנעימה "לונגה", המורכבת מבסיסים ערביים. המוזיקה מתגברת, ואז עולה צברי לבמה מובל על ידי תנועת היד הכל כך מזוהה עימו, וההרכב מתחיל לנגן את ההמנון היפהפה "המלך תביאני חדריך". צברי מתנועע על הבמה כמהלך קסם, פורש שתי ידיים מעלה ונושא את התפילה אל הקהל המהופנט.

ההרכב המלווה את צברי, נקרא "נבחרת הגרוב של המזרח התיכון", וחוגג שנה לקיומו בהופעה הזאת. על הבמה הם מתפקדים בתיאום מושלם, מעבירים את המושכות בדיוק ובהרמוניה ומלווים את צברי נאמנה. כל אחד מהחברים הוא נגן ומוזיקאי למוד ניסיון, ומהווה חלק חשוב ובעל ערך באירוע הזה. מרגש לראות כיצד הם חולקים את המסירות הזו לבחור הצעיר, שעל אף אנונימיותו היחסית, נדמה שבאותו רגע שהוא על הבמה, כל הנוכחים אוהבים אותו אהבה גדולה.נותנים בראש. האחים תלמודי, שי צברי וניר מנצור (צילום: Gaya's Music photos)

הופעה ממשיכה עם השירים "אבוא בגבורות" ו"לווי אותי" המוציאים מצברי קול מחוספס ופנימי, קול גרונות שלא מתבייש בח' והע' הדגושים החוצבים בקירות המקיפים אותנו. תנועות הגוף של צברי אוחזות במרבית הנוכחים שמצטרפים אליו בידיים מורמות ובשירה. מדי פעם הוא מתופף על פח שממוקם לידו ומצטרף להרכב בנגינה. הרבה מוזיקה יש בהופעה של צברי, כשהשירים עשירים בכלים מקשת רחבה של תרבויות וסגנונות, ומדי פעם מטיילים גם במחוזות האלקטרוניקה, הרוק והגרוב, בלי לגרוע מהחן העממי והשורשי של היצירות.כבר לא קשה בלילה כשצברי מתחיל לשיר את "קשה בלילה", הסינגל הראשון מאלבום הבכורה שלו, הקהל מצטרף אליו בשירה שקטה. בעיבוד העשיר בכלי נשיפה הזה יש איכויות זוהר-ארגוביות הישר מתור הזהב של הזמר הים-תיכוני אי אז בשנות ה-80, כשכותבי השירים עסקו בלב השבור ובבדידות הליל, או בנערה בעלת השיער השחור, מתוך אמת פנימית ועם הרבה כבוד לשפה העברית. הוא מפנה את הבמה לאיתמר ציגלר המפליא באצבעותיו על הגיטרה. את "מעליי דממה" צברי מקדיש לחברים מהישיבה החילונית בירושלים, בה הוא מלמד, והקהל דבק בו ושר עימו שוב. קשר כזה שבין קהל לאמן הוא דבר שיש לנצור ולשמר, וצברי עושה זאת ללא כל מאמץ. האינטימיות שהוא מייצר כשהוא מביט לתוך החשיכה בה עומדים המאזינים שלו, היא נס נדיר. והם מודים לו על כך. מפיל את כל המחיצות. שי צברי (צילום: Gaya's Music Photos)"שלום לך דודי" שביצע במקור בפרויקט "אדומי השפתות" של ברי סחרוף מפיל כל מחיצה שעוד נותרה עומדת. אם נדמה היה בתחילת ההופעה שהחדר איננו מלא, כעת הסברה הזו מתמוססת לחלוטין. האיברים הפרושים של באי ההופעה הרחיבו את השמחה מקיר אל קיר, והמקום מרגיש קטן מדי להכיל את הידיים הנשלחות, והרגליים המרקדות. לפני שהוא מתחיל את ההדרן, צברי מביט בקהל: "בסוף כל מה שנשאר להגיד זה רק תודה. אני מודה לכם". עם גיטרה לבנה, הוא מבצע את "תפילת הדרך", בנוסח קצת אחר, אותו הלחין מספר ישן. מיד אחר כך התזמורת מצטרפת, אייל תלמודי יורד מהבמה ומשתולל עם הקהל, היוצר מעגלי רוקדים שלא היו מביישים אף קיבוצניק.

הקלישאה שמוזיקה מחברת אנשים זה לזה הופכת לאמת היחידה בהופעה של שי צברי. ים של אהבה יש בחדר הזה, אהבה למוזיקה, לריקוד, לשירה, אהבת אדם לרעהו. סטריאוטיפים עקרים ותפלים פסים מן העולם כשזה נוגע לצברי: רוקר, זמר נשמה, ילד ישיבה, חזן ומעל הכל אולי הסמל הכי חשוב  ליכולת האנושית לקבל, להכיל, לשמוח גם כשאין סיבה, ולשים קודם כל את המוזיקה במקום הראשון, ולא את הכסף, הפרסום או הפופולריות. הגעתי להופעה הזו כשאני כבר אוהבת את שי צברי, אבל יצאתי משם כשאני אוהבת את כל האנשים שהיו בחדר הזה. ולו לרגע אחד.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ