אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

המורה בקולנוע: מלאך או שטן?

רובין ויליאמס הוא מורה מסור ומלא מוטיבציה, לעומת אלמדובר שמראה מורה שמטריד מינית את תלמידיו. רגע לפני פתיחת שנת הלימודים - מה באמת חושב הקולנוע על דמותו של המורה

תגובות

"קרפה דיאם - נצלו את היום, והפכו את חייכם ליוצאי דופן", כך אומר המורה הנערץ ג'ון קיטינג לנערים שהוא מלמד. בזכות המשחק המרגש והמדויק של רובין ויליאמס, הפך קיטינג לאחד המורים הקולנועיים הזכורים והאהובים ביותר. דור שלם של תיכוניסטים הזיל דמעה מול קשיי ההתבגרות של חבורת הנערים שאותה הוא מלמד ב"ללכת שבי אחריו" מ-1989. קיטינג הוא האור היחיד בחשכת השמרנות הבריטית, והוא מלמד את תלמידיו לאהוב אמנות ולהבין לעומק את וולט וויטמן ושייקספיר.

כל תיכוניסט פינטז שרובין ויליאמס יהיה המורה שלו, אבל בפועל רובנו הסתפקנו בדמויות מרשימות פחות. למרות זאת, סביר להניח שגם הגרועים ביותר היו מתנת האל לאנושות, לעומת המורים השטניים שהיוו אנטיתזה לסרטים שהפכו את המורה למלאך גואל. כמרים שמטרידים מינית, מורים אלימים ומנהלים שקרנים ותאבי שררה הם מראה נפוץ בסרטים שעוסקים בחינוך הקתולי ובפנימיות. ב"חינוך רע" אלמודובר מציג מורה שהטריד מינית את נערי הכנסייה, ב"400 המלקות" הקלאסי של טריפו מערכת החינוך אינה מצליחה להבחין במצוקתו של הגיבור, אנטואן, ולבסוף הוא בורח מהמוסד ; בסרט האירי "שירו של ראגי בוי" המורים הקתולים מתעללים בתלמידיהם בשלל צורות ויוצרים מערכת חוקים שרירותית לחלוטין. כל הזוועות הללו מתגמדות לעומת האב-המורה ב"סרט לבן", סרטו האחרון והמצמרר של מיכאל האנקה מ-2009. הסצנה שבה בנו של המחנך מביא לו ציפור ומבקש לגדל אותה, וסצנה נוספת שבה האב מעניש את בתו במהלך שיעור בבית ספר כבר נכנסו לפנתאון הקולנועי של סרטי "כך-אסור-לחנך-ילדים".  

לצד הסיוטים שנגרמו לצופים בסרטי הזוועות החינוכיות של הקתולים, דמותו של המורה הקולנועי צברה בעשורים האחרונים נפח היסטורי מרשים, שהפך אותה למורכבת ומרתקת מתמיד. אחרי עיסוק מתמשך בייצוגים של מורים כמלאכים או שטנים, סרטים מהעשור האחרון נטשו את הדיכוטומיה הזו ושמו דגש על המתחים שכרוכים בעבודה החינוכית ועל הדילמות היומיומיות של המורה. "בין הקירות" הצרפתי, שזכה להצלחה קופתית וביקורתית וקטף את דקל הזהב בפסטיבל קאן 2008, יצר דיוקן ריאליסטי מאוד של מורה שמלמד בבית ספר לילדים קשיי יום בפרברי פריז. השחקן הראשי, פרנסואה בגודו, הוא מורה בעצמו, והסרט התבסס על חוויותיו הביוגרפיות. "בין הקירות" הצליח לייצר תמונה של מורה שנאבק מדי יום עם תלמידים שכבר ויתרו מזמן על רוב חלומותיהם. במקום לעצב מלאך בסגנון ג'ון קיטינג, הבמאי לורן קאנטה מספק תיאור כמו-תיעודי של הלבטים, הטעויות והפחדים של בגודו. בראיון שהעניק לאורי קליין לרגל יציאת הסרט סיפר קאנטה כי "הסרט מציג את העובדה שבית הספר אינו יכול להתמודד עם הבעיות החברתיות והתרבותיות שהן גדולות עליו; מצפים מבית הספר שבאיזשהו אופן קסום יפתור את הבעיות האלה, ויהפוך את כל התלמידים לאחידים מבחינת הידע, היכולת והאפשרויות שלהם, אבל זה בלתי אפשרי. פרנסואה נדרש ללמד את תלמידיו את התרבות הצרפתית, אבל הוא מבין במשך הסרט שתרבות איננה דבר יציב; היא משתנה ומתעצבת מחדש מדי יום".צפו בטריילר ל"בין הקירות":

המורכבות שקאנטה מדבר עליה מאפיינת גם את "יום החצאית", סרט צרפתי נוסף שמוקרן כעת בארץ. כמו ב"בין הקירות", גם כאן התלמידים מגיעים מפרברי פריז ומסרבים לקבל עליהם את המסורת והנימוס האירופאיים. בניגוד ל"בין הקירות" האופטימי והמרגש, "יום החצאית" הוא סרט פסימי ולא פשוט לצפייה, שמגולל את סיפורה של מורה שנאלצת להשתמש באמצעים קיצוניים במיוחד כדי להשתלט על תלמידיה המופרעים. השחקנית הצרפתייה איזבל אדג'ני מצליחה לייצר דמות מורכבת של מחנכת שרוצה ללמד מולייר, אבל נאלצת לאיים באקדח על תלמידיה כדי להתמודד עם מכות והטרדות מיניות.

דמותו של פאלקונר מעניינת במיוחד שכן היא מתכתבת עם הייצוג של דמויות נשיות של מורות בקולנוע ההוליוודי. בעוד שהמורים הם מלאכים מעוררי השראה או שטנים סדיסטיים, רוב הסרטים שעסקו בקשר בין מורות לתלמידיהן הטעינו אותו במתח מיני ואספירציות רומנטיות. כל מורה, מתברר, מביאה עימה השכלה, ידע, מוטיבציה – וגם מטען רגשי של בעיות בחיי הזוגיות או יכולת ליצור אינטימיות אמיתית מחוץ לכותלי בית הספר. החל מהאלמנה הבריטית אנה שנשלחת ללמד את ילדיו הקטנים של מלך סיאם ומוצאת את עצמה מתאהבת בו בקלאסיקה "המלך ואני" מ-1956, וכלה בסרטים שהושפעו באופן ישיר או עקיף מסיפורה השערורייתי של מרי קיי לוטרנו, המורה האמריקאית שהורשעה ב-1997 באונס לאחר ששכבה עם תלמידה בן ה-12. ובכלל, מצבן של המורות בקולנוע ההוליוודי אינו מזהיר: הדמויות שאינן משתייכות לקטגוריה הרומנטית, נופלות לקטגוריה המגוחכת והסטריאוטיפית לא פחות. הן מוצגות כנשים משעממות ומשועממות, שבחרו בהוראה כי הן לא היו מתקבלות לאף מקצוע אחר. ג'ון ווטרס, כהרגלו, הביא את הטרנד לשיאו עם דמויות מופרכות ומגוחכות כמו מנהלת בית הספר ב"היירספריי" מ-1988. גם רוברטה, המורה לאמנות מ"העולם שבפנים" (2001), היא אמנית כושלת בפני עצמה שנוטה לייחס משמעות עמוקה לכל מחזור מקושקש שתלמידיה מציגים בפניה. מהבחינה הזו, אין ספק ש"יום החצאית" מהווה התקדמות מרשימה מבחינת ייצוגן של מורות על המסך הגדול, והוא נהנה להתכתב עם ההיסטוריה של ייצוגי מורות בקולנוע ההוליוודי. צפו בטריילר ל"המלך ואני":

לצד "יום החצאית", "סרט לבן" ו"סינגל מן", בשנים האחרונות נוצרו לא מעט סרטים תיעודיים שמבקשים גם הם לחרוג מהנוסחאות. הם עוקבים אחר מורים שנקרעים בין הרצון לתמוך ולאהוב בכל מחיר, ובין הצורך להשתלט על כיתות לימוד צפיפות ותלמידים עם סיפורי חיים בלתי אפשריים. כאלו הם למשל "פעלים למתחילים" המעולה שמתאר את הנעשה בכיתת בית ספר יסודי בכפר צרפתי קטן או "המורה אירנה" הישראלי שפתח את פסטיבל דוקאביב האחרון ומתמקד בכיתה בשכונת קטמון הירושלמית.

בסופו של דבר, בין המורה המנוכר והאדיש של "מועדון ארוחת הבוקר" למורה המלאכי של "ללכת שבי אחריו", דומה כי הקולנוענים לא מספיקים לעסוק בנעשה בין כותלי בית הספר. צפייה בסרטים האלו מאפשרת לנו לחזור, ולו לרגע, לגיל ההתבגרות ולפנטז על מורים שיכירו לנו עולמות חדשים של תרבות, שירה, אמנות וחלומות. בהתחשב בעובדה שמורים כאלו הם עדיין תופעה נדירה ביותר, נדמה כי הקולנוע הוא בית ספר אפקטיבי יותר מכל מוסד חינוכי.

כתבות שאולי פספסתם

*#