שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
הילה רגב, עכבר העיר
הילה רגב, עכבר העיר

נלי תגר ואני משוטטות במרחבים הצחיחים של רמת החיל בשעת צהריים, עם מטרה קדושה אחת – למצוא מקום שקט וממוזג. זו בקשה לא פשוטה באיזור הספר של תעשיית הפרסום הישראלית. הכל צפוף, דביק מדי. תגר גם לא מוכנה לשבת במקום עם "אנרגיות רעות", מה שפוסל בערך 90% מבתי האוכל במתחם. עד שאנחנו קולטות את מלון הבוטיק האקסקלוסיבי בקצה רחוב הברזל. מהסוג ששמור לאורחים שמסתובבים עם חליפות ומזוודות עסקים שחורות. "בואי", היא גוררת אותי מול עובדות הלובי המשועממות, "זה הכל עניין של ביטחון עצמי". את השעתיים הקרובות אנחנו מבלות בכורסאות עור שחורות, עם בופה חופשי ומוסיקת ג'אז נעימה ברקע. "אמרתי לך", היא קובעת כשאני מעירה שעוד רגע יבואו לסלק אותנו מהביטחון, "את רק צריכה להעמיד פנים שאת שייכת והם יאמינו לך".

» אפס ביחסי אנוש - לכל הפרטים

תגר רגילה להעמיד פנים שהיא שייכת, והם באמת מאמינים לה. היא קטנטנה, בקושי נושקת למטר שישים. רזה מהסוג הגנטי ועם קצב דיבור שדורש הפרעת קשב. היא מסתובבת על המסכים שלנו כבר כמה שנים ("שירות חדרים", "עספור" "יום האם"), ומשחקת בהצגות כמו "רומיאו ויוליה" או "הקמצן" - הצגה בה היא משחקת בחודשים האחרונים. בקיץ הקרוב אתם תנהרו לבתי הקולנוע כדי להתאהב בה בתפקיד דפי, חיילת מפונקת להחריד בסרט המדובר של טליה לביא "אפס ביחסי אנוש". תגר (31) שמשחקת בסרט לצד דאנה איבגי, שני קליין, יובל סגל ואחרים, מודה שהיא מאד רחוקה מסיפורי סינדרלה שמוצגים בדרך כלל בראיונות שכאלו. "אני מאלו שעושות אודישנים לדברים. אני לא מהמסודרות. אפילו בעלי, הבמאי איתן שריד, לא יוצר לי תפקידים. הוא עושה רק סרטים על ערבים וסרטים של בנים וכאלו. לא משהו שמתאים לאשתו. כאילו בחייאת, מה עם קצת פרוטקציה, גבר?".

» מכתב אהבה לטליה לביא

אז איך הגעת לתפקיד ראשי בפיצ'ר, שעוד לפני צאתו הוגדר כאבן דרך בקולנוע הישראלי?

"אודישנים. לתפקיד של דפי עשיתי שבעה אודישנים. התחלנו מאודישן כללי של 300 בנות שבה נתנו לכולן להיבחן בסצנה של דפי עם קצינת הת"ש ובעצם חילקו אותנו לקבוצת החיילות הטובות של המערכת, והחיילות הרעות של המערכת. ואז שוב אודישנים וחזרות, עד הטלפון המיוחל".

הכירו את רב"ט דפי. תגר ושני קליין ב"אפס ביחסי אנוש":

זה מתסכל לעשות כל כך הרבה אודישנים כשאת יחסית מוכרת?

"אני רגילה. זה בסדר, כי כשאת מקבלת את התפקיד, את מקבלת אותו עם הרבה יותר ביטחון. הרי הבמאית בדקה את כל מה שהיא צריכה לבדוק והחליטה ללכת איתי. חצי מהאודישנים כבר היו כמעט חזרות, אודישנים של ארבע חמש שעות. הבנתי שאנחנו מתקדמות לכיוון חיובי".

מתי ידעת שאת רוצה את התפקיד של דפי?

"מהרגע שקראתי את התסריט. זה היה לי ברור. אני מאד בן אדם שרוצה. אני רוצה נעליים ב-1500 שקל. אני רוצה חופשה. תרבות הצריכה, מכירה? אז אני צריכה את זה. כל פעם שהייתי באודישנים אמרתי לעצמי שבואנה, אני יכולה לבטא אותה בצורה מדהימה. עשיתי כל מה שאני יכולה כדי שמקבלי ההחלטות יבינו את זה. מהאודישן האחרון כבר יצאתי מבולבלת לגמרי. את כבר לא יודעת אם את טובה או לא. כבר נמאס לך. כמו שהדתיים אומרים שהכל בידי שמיים, אני אמרתי שהכל בידי טליה. כשקיבלתי את הטלפון שהתקבלתי לסרט פשוט השתנקתי. הלב פספס פעימה. התחלתי לבכות בהקלה. הסרט בא לי בטיימינג מצוין. רציתי תפקיד כזה".

זו חתיכת קפיצה בקריירה

"תראי, עשיתי הרבה תפקידים ראשיים כולל בפיצ'רים, אבל אף אחד לא ראה את זה. את מקבלת ביקורות טובות, עושה דברים איכותיים אבל אז שמים את 'שירות חדרים' ב-11 בלילה. זו סדרה מקסימה, אבל חמישה אנשים ראו אותה. אז איך זה עוזר לי?".

לפחות היה כיף בצילומים?

"להיות בסרט כזה, בישראל, זה סוג של נס. זה לא אמריקה עם פיילוט ב-200 אלף דולר. בטרייבקה היינו הסרט המתחרה שהופק בתקציב הנמוך ביותר. אז לא היה לנו זמן בצילומים לבזבז על צחוקים. באנו לקרב. צריך לנצח את הזמן, את השמש. כמה שיותר טייקים. יאללה, מלחמה!".

דאנה איבגי, נלי תגר, טליה לביא ושני קליין בפרמיירה של הסרט (צילום: רפי דלויה)

הקשב בפדלאפון

איך הייתה החוויה הצבאית שלך?

"אור שוחט אמר ביפה והחנון 'כל חוויה היא סיוט בעבר', וזה משפט גאוני. היו לי המון קשיים בצבא. התגייסתי מאוחר, אחרי שעבדתי כמלצרית עם בנות שהיו כבר בנות 23, תירגלתי את האזרחות ופתאום בנות שגדולות ממני בכמה חודשים אומרות לי להצדיע? אבא שלי גם נפטר חודשיים לפני שהתגייסתי, ומבחינתי התגייסתי מיקום מקביל. כאילו מה הקשר בכלל?".

לא רציתת לקחת עוד כמה חודשים להתגבר?

"להיפך. הגיוס אפשר לי להתנתק. לא להיות בזון של משפחה, של אחות גדולה. הייתי באסקייפ, במקום שבו אף אחד לא יודע עלי כלום ויש לי מלא אפשרויות".

"הייתי פעם אצל הילרית, שאמרה לי שבגלל שלאמא שלי היתה הפלה לפני שנולדתי ועוד הפלה אחרי שנולדתי, אני בעצם ילדת סנדוויץ'", היא מספרת עוד על המקום ממנו באה. "הייתי ילדה מתוסבכת, לקח לי שבע שנים להודות בשבר של המוות של אבא שלי ולהתאושש מזה. בסטודיו למשחק של יורם לוינשטיין חברה שאלה אותי מתי אבא שלי נפטר, ועניתי 'וואו לפני מלא זמן. ארבע שנים'. היום אני מבינה כמה זה היה טרי וכמה הייתי צריכה להתמודד עם זה. את צריכה להודות בקושי, בסבל ולטפל בזה. אני לא רציתי את זה. רציתי להתעלם".

היית חיילת מרדנית כמו זוהר בסרט, או מפונקת כמו דפי?

"שילוב של שתיהן. אני זוכרת שלבשתי חולצה שחורה מתחת למדים, מישהי אמרה לי להחליף ופשוט צחקתי לה בפנים. בתחילת קורס חווי"ה הייתי נשארת שעות על גבי שעות ביציאה, מלא עונשים. אחרי שבמשך שנים הייתי ילדה טובה של הצופים, נהניתי לשחק את התפקיד של זו שלא אכפת לה. אני זוכרת שקיבלתי את המדים, ואז הייתה באופנה גזרה נמוכה בטירוף - שהכפתור נסגר רק קצת מעל שיער הערווה. התופרת שלי ביצעה עבורי את התאונה האופנתית הזו ומשאריות הבד תפרה לי מכנסי פדלפון. הייתי החיילת היחידה בצה"ל שהיו לה מדי פדלאפון. בצבא השתגעו, אבל לא היה שום דבר בספר החוקים שאסר להסתובב עם מדי פדלאפון. פתאום הייתי הבעייתית ונהניתי לשחק את התפקיד הזה".

יאללה מלחמה. איבגי ותגר (צילום: ערן כהן)

חדר כושר למקצוע 

תגר היא חלק מקבוצת השחקניות החדשה של גילאי ה-20-30 שאמורה להוביל את התעשייה הישראלית לשלב הבא שלה. פחות מדורי רכילות ופרזנטוריות אופנה, יותר הצגות יומיות בתיאטרון רפרטוארי ודרמות טלויזיוניות. דאנה איבגי היא כמובן הדוגמא הבולטת ביותר, אבל גם חן אמסלם (זגורי), שמרית לוסטיג ולירז צ'רכי. תגר מסכימה שיש תזוזה בלוחות הטקטונים של תעשיית הבידור המקומית, אבל לטעמה הם עדיין זזים לאט מדי.

קשה להיות היום שחקנית צעירה בישראל?

"קשה להיות היום צעיר בישראל. כל מי שנולד בסוף הסבנטיז תחילת האייטיז מרגיש את חוסר ההזדמנויות. העוגה מאד קטנה והאנשים מאוד מוכשרים. אני למשל מאד סוציאלית בגישה שלי – מבחינתי לכולם מגיע! להיות בחורה בתוך העיסה הזו, זה לא קל. היום רוב התפקידים הראשיים הם לגברים. שיחקתי בהמון פרויקטים ותמיד שם אני החברה של אושרי, החברה של חנן סביון. די. אני רוצה שפעם הם יהיו החברים שלי!"

ביחס לקולנוע, תאטרון הוא פרנסה יציבה בעולם תעסוקתי כאוטי

"פרנסה יציבה. יחסית מאד להכל. אבל כן, פתאום יש משכורת, יש זכויות סוציאליות. הפרשות לקרן פנסיה. את מאמינה? אני? קרן פנסיה! אבל התיאטרון הוא בעיקר הזדמנות לשחק כל יום. מבחינתי זה כמו חדר כושר למקצוע. אני יכולה לעבוד ולהתאמן בו כל יום. זו זכות".

את מרגישה שינוי בזמן האחרון? העלייה של הקולנוע הנשי למשל היא נושא שיותר ויותר נדרשים אליו, השאלה אם זה בא לידי ביטוי גם ברמת השטח והתפקידים?

"זה נושא שעולה הרבה בשיחות עם טליה. הרבה אנשים אומרים לה 'בואנה, חיכית הרבה זמן עם הסרט הזה', אבל היא לא חיכתה. אם היא הייתה גבר והיה לה תסריט והיא הייתה מסיימת את סם שפיגל, היה הרבה יותר קל להפקיד בידיה שלושה וחצי מיליון שקלים להפיק את הסרט. אני זוכרת שב-2009 ציפי לבני אמרה בראיון לאילנה דיין שבתור בחורה את לא יכולה להרשות לעצמך להיות פחות מנהדרת, בעוד בנים לא מרגישים ככה. אנחנו צריכות להיות חלק אינטגרלי מהתעשייה כמו שאנחנו חלק מהחברה. אנחנו עוד לא שם, אבל כן יש שינוי. יש את לנה דנהאם ב'גירלז' שאומרת שהיא רוצה להיות קולו של דור או אפילו סתם קול, וטליה זכתה בטרייבקה בפרס הבימוי בזכות הקול הייחודי של הסרט. אז אולי עוד כמה שנים יסתכלו על 'אפס ביחסי אנוש', ילמדו אותו באקדמיה ויגידו שזו הייתה ההתחלה של הגל הנשי בקולנוע הישראלי. כמו שיש הגל של הדתיים או הגל של המרוקאים. ואת יודעת מה, אני אומרת, אולי בכלל לא צריך להיות גל? למה שפשוט לא נחלק את העוגה ליותר חתיכות?"

» במאיות בקנה ושחקניות בצריח של צה"ל

קול של דור שבוז. "אפס ביחסי אנוש" - טריילר:

הווי במקום אוכל

איזה תפקיד את מצטערת שפספסת?

"יש מלא דברים שלא קיבלתי, אבל אני זוכרת שנורא רציתי את התפקיד שמלי לוי עשתה ב'המשרד'. הייתי בהמון אודישנים, נורא רציתי אותו, אבל בסוף מלי קיבלה אותו. בעסה".

יש מחשבות על קריירה בחו"ל?

"חו"ל זה חלום, אבל גיל 31 זה כבר קשישה בהוליווד. יש לי אזרחות אירופאית, אבל אם זו הייתה המטרה שלי כבר הייתי שם. אני מרגישה שהג'וקר שלי כשחקנית הוא השימוש בשפה וביכולת להתבטא, אז למה לוותר על זה?".

אז מה המטרה?

"החלום שלי הוא לעשות סטנד אפ. כשאני רואה את עדי אשכנזי, פיזית נוזל לי ריר מהפה. היא מדהימה ומצחיקה ועושה דברים שקורעים אותי".

אז יאללה, ספרי לי בדיחה

"ראית את הפרק בלואי שנותנים לו להנחות את הטונייט שואו ושולחים אותו לקואצ'ר שמבקש ממנו לספר לו בדיחות? לואי מסביר שהוא לא קומיקאי מסוג כזה, אבל הקואצ'ר מתעקש ולואי מתחיל לעשות כל מיני פרצופים ולהוציא לשון? אז אני גם כזאת. יש לי הומור חדש שהוא לא בדיחות. תראי, יש לי בדיחה על מרבה רגליים שאת נופלת, אבל הרוב הוא הומור אסוציאציות. כל החיים שלי הם סוג של בדיחה. המשפחה שלי הזויה. למשל, אין אצלנו אוכל. ליל הסדר זה כמו עסקית בנחמה וחצי. מנה בשרית, תוספת וקינוח של תמר ואגוז. הכתבות האלו של 'איך תתמודדי עם ליל הסדר ומה תכיני לאורחים? אין אצלנו דבר כזה. יש רק אופציה אחת. כשבאתי לאיתן בפעם הראשונה לארוחת ערב ואמא שלו שאלה אותי איזה מרק אני רוצה, איתן אמר לה 'אמא, נלי רגילה לקצת מים חמים בלי טעם', והוא צדק".

ממש משפחת מצוקה

"עזבי. שמעי עוד קטע. אחי הקטן סיים מסלול בדובדבן, נסענו לטקס הענקת כומתה. ירושלים, שבע בבוקר, הוא רץ בג'בלאות, פיצי כזה, נלחם עם כולם. מקבלים את הכומתה ואז יאללה – כל ההורים מתחילים להוציא צידניות של אוכל מהבגאז', פותחים שולחן, ורק אחי שואל 'מה הבאתם לי?' ואנחנו כלום. בכלל לא ידענו שצריך להביא אוכל. בסוף, אמא שלי חיפשה בתיק ומצאה מנטוס ונתנה לו. אבל מה, עם מלא ביטחון עצמי. אמרתי לך, זה הכל עניין של ביטחון עצמי".

» אפס ביחסי אנוש - כל הפרטים, הכתבות ומועדי הקרנה

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ