שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

גאונות ורגישות בפסטיבל קולנוע דרום

משאית הסופרלטיבים שליוותה את "אפס ביחסי אנוש" נפרקה אתמול בשדרות, והקהל גילה סרט שהוא לא פחות מגאוני. "בן זקן" ו"עלים אדומים" ריגשו עד כאב, ו"חפצי מקבלת זין" הפתיע והסעיר

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אורון שמיר, עכבר העיר

ביום הראשון של השבוע ושל חודש יוני, נפתחה בשדרות המהדורה ה-13 של פסטיבל קולנוע דרום של מכללת ספיר. במהלך שנותיו, הפסטיבל מיצב את עצמו כאלטרנטיבה הן לאחיו הגדולים מירושלים וחיפה והן לבני דודיו הנישתיים מתל-אביביים הנערכים סמוך או במקביל אליו. כעת, בשנת בר המצווה, הוא מראה סימנים של התבגרות מואצת, עם התוכנית העשירה והמגוונת בתולדותיו. וכפי שמעידים הימים הראשונים, הציפיות הגבוהות נענו באיכות גבוהה לא פחות, המשלימה את האווירה הידידותית והאגבית שאופפת את מתחם הסינמטק בו כל הסרטים מוצגים בחינם.

» לפני כולם ובחינם: הג'וקר של הפסטיבל» פסטיבל קולנוע דרום - כל הפרטים

סרט הפתיחה של הפסטיבל היה ״בן זקן״, סרטה הראשון באורך מלא של אפרת כורם. זהו אירוע מיוחד ומרגש עבור הפסטיבל, שכן כורם הייתה המנהלת האמנותית של התוכנית הישראלית בשנים האחרונות, ויצאה לחופשה מתפקידה כדי לעבוד במלוא המרץ על יצירתה. הפסטיבל מצידו החזיר לה כבוד והערכה כשבחר לפתוח עם ״בן זקן״, המרגיש כמו מדגם מייצג של סוג הקולנוע שכורם הוקירה כמנהלת אמנותית. מעבר לסגירת מעגל פרטית של פסטיבל קולנוע דרום, האירוע מרגש מבחינה נוספת – על יכולות הניהול האמנותי של כורם אין עוררין, אבל בתחילת השבוע היא גם נולדה מחדש בתור יוצרת, המשמשת כקולם של האנשים השקופים.

» הכירו את הסרטים הישראלים שיתחרו בפסטיבל הקולנוע ירושלים

כלואים בתסביך החיים

כותרת הסרט היא שמה של המשפחה שבמרכזו. שלומי (אלירז שדה, שב-2010 זכה באח הגדול) הוא אב חד הורי לרוחי בת ה-11 (רום שושן), שגורמת למהומות בבית ובבית הספר כאחד. הוא מתפקד בקושי כשומר לילה בעסק של אחיו, לאון (רונן עמר), והשניים מפרנסים גם את אימם המבוגרת, דינה (חני אלימלך), המטפלת במשק הבית. העלילה מתרחשת בשכונת מגורים דלה באשקלון, ומלבד מערכת היחסים המשפחתית הסבוכה, שנעה במעגלים של אנרגיה שלילית וגם הרבה אהבה, לכל דמות אינטרקציה סביבתית משלה. כמו למשל רומן לא פתור בין לאון לריקי השכנה (בת-אל משיאן).

בין ייאוש לאהבה. "בן זקן" - הצצה לסרט:

השפה הקולנועית של הסרט בולטת ולוכדת מיד בראשיתו. כורם משתמשת בקונבנציות המזוהות עם קולנוע אירופאי עכשווי או קולנוע ארטהאוס בכלל, אבל בעזרת צוותה מגבה את הבחירות האמנותית בקשר הדוק בין צורה ותוכן. מה שנראה כגחמה ריקה ביותר מדי סרטים אחרים, מרגיש הפעם נכון ואותנטי. בהחלט ישנו שימוש מרובה בשוטים ארוכים ומצלמה סטטית, אבל המצלמה תקועה כשהדמויות תקועות, ובכל פעם שרוח של שינוי אפשרי מנשבת או שמאורע דרמטי דוחף את העלילה קדימה – המצלמה הופכת חופשיה ונסחפת בתנועה שיצר הסיפור. הקומפוזיציות מדויקות באופן שהופך את הסביבה לדמות בפני עצמה, כולאות את הדמויות בתסביך שהוא חייהן או מבטיחה לחלקן אופציות מילוט כוזבות. ישנו סרט שלם המסתתר ברקעים של ״בן זקן״, בעיקר בכל הקשור לייצוגים של גרפיטי ברחובות אשקלון. שום בחירה אינה מקרית, ואותו גרפיטי, אמנות הרחוב שנוצרת בחשכת הליל ועולה מעומק הנשמה של המרססים אותה, מטלטלת את הסרט בין ייאוש ותקווה. זהו ייצוג קולנועי חסר פשרות אך מלא רחמים (אולי יותר מדי מהם), לאותם אנשים בלתי נראים משולי החברה. הקהל השדרותי הריע, ובצדק, לסיפור שאפשר להזדהות איתו ולעשייה שנוגעת עמוק בפצע הפתוח, כאילו כך ייתכן ויתרפא.

להיגרר אל עולם נסתר

יום לאחר מכן הגיע תורו של בוגר נוסף ממכללת ספיר, בזי גטה (״מדיום רייר״), להציג סרט ביכורים באורך מלא מול הקהל הביתי שלו. סרטו של גטה, ״עלים אדומים״, מתכתב בחלקו, בעיקר אמנותית, עם סרטה של כורם, למרות שהוא גם שונה ממנו בתכלית. זהו סיפורו של מסגניו טדלה (דבבה אשטו, בהופעה יוצאת מגדר הרגיל), גבר-גבר אתיופי מהאסכולה הישנה שהזקנה מתחילה להכביד עליו. בראשית הסרט הוא הופך לאלמן, מחליט למכור את ביתו ולחלק את שארית חייו בין ילדיו ונכדיו. מהר מאוד הוא מגלה שלכולם חיים משלהם, וכשמסגניו מתייצב בביתם בלי להודיע ומצפה ליחס מועדף, המפגשים הופכים להתנגשות תרבויות בין צאצאיו הישראליים יותר לבין המסורת היהודית-אתיופית המהלכת על שתיים.

הופעה יוצאת מהכלל. "עלים אדומים" - קליפ מהסרט:

כמו כורם, גם גטה נסמך על קולנוע הארטהאוס כדי לספר סיפור של מאבק מתמשך וסיזיפי של אדם במציאות המקיפה אותו. אדם שמתייחסים אליו כאילו עבר זמנו, בעוד הוא מרגיש בשיא כוחו. הסצנות הדרמטיות והטעונות, הכוללת עימותים מילוליים ופיזיים בין בני המשפחה, היו קשות מלהכיל, אבל יש לזקוף זאת לבניית הקונפליקטים הבהירה ולא לפרובוקציות, שנעדרו בחוכמה מהסרט. דווקא רגעי ההתבוננות הארוכה בפניו או עורפו של הגיבור חזרו על עצמם ומעט מיצו את עצמו לפני שהסרט תם. עם זאת, כשמדובר בשחקן המעביר רגש ואפילו מחשבה כמו אשטו המצוין, אין אפשרות ליפול החוצה מהסרט, והמעמסה נהיית כבדה מנשוא. כמו הדימוי הפותח את "עלים אדומים" - של גיבור המושך גדי בעיקשות אך מבלי להכאיב לו, כך הסרט אחז בי בתקיפות וגרר אותי פנימה אל עולם שנסתר מעיניהם של רובנו. במובן מסוים הסרט הזה השלים באופן נהדר וכנראה לא מקרי את ״בן זקן״, לכדי יצירת חוויה כוללת.

לפרוק את משאית הסופרלטיבים

השם טליה לביא הפך שגור בפיהם של אנשי תעשיית הקולנוע הישראלי עוד מתקופתה כסטודנטית לקולנוע בסם שפיגל, בזכות סרטיה הקצרים ״שיבולת בקפה״ ו״חיילת בודדה״ - עליו מבוסס, במידה מסוימת, סרטה הראשון באורך מלא. ״אפס ביחסי אנוש״, כך נקרא הסרט, הגיע לפסטיבל דרום רכוב על לא אחד אלא על שני סוסים מנצחים, בדמות שני הפרסים בהם זכה בפסטיבל טרייבקה הניו יורקי - פרס הסרט הטוב ביותר – הפרס הגדול של הפסטיבל, והפרס על שם נורה אפרון ליוצרת מבטיחה. הבאזז הבטיח את התשובה הנשית ל״גבעת חלפון אינה עונה״, ועוד אילנות גבוהים מסוג זה. אז לא רק שהכל נכון ושהסרט הזה מצטיין רמטכ״ל בכל תחום שניתן להעלות על הדעת, אלא שיש בו משהו שגורם למבקר קולנוע להסיר את ארשת המכובדות שבאה עם התפקיד ופשוט להגיד בקול רם ועם כמה שיותר סימני קריאה - טליה לביא את גאונה!!! ואני מעריץ אותך.

הסרט מתרחש בבסיס שיזפון הידוע לשמצה, ובמרכזו משרד השלישות הכי שכונה שתוכלו לדמיין. אל הבסיס אנו מגיעים יחד עם זוהר (דאנה איבגי) מש״קית הדואר שמכלה את זמן בניסיונות להיפטר מבתוליה ולשבור שיאים ב״שולה מוקשים״, ועם חברתה הטובה דפי (נלי תגר), מש״קית הנייר והגריסה השבוזה תמידית, שחלומותיה לעבור לשרת בקריה מעבירים אותה על דעתה. יחד עם חברותיהן הבעייתיות למשרד, חיילת חדשה שנחתה בבסיס זה עתה והקצינה המורעלת שלא לצורך סגן רמה (שני קליין), נוצרת דינמיקה שהיא החוויה הצה״לית בשלמותה, באופן שטרם נראה על המסך מבחינה קומית ודרמטית כאחד.

מצטיין רמטכ"ל. "אפס ביחסי אנוש" - קליפ מהסרט:

לסרט כמו זה מגיעה ביקורת נרחבת, אבל עד שייצא לקולנוע באופן מסחרי בעוד כשבועיים אפשר בהחלט לפרוק את משאית הסופרלטיבים שחנתה אתמול בכניסה לסינמטק שדרות. אין שורה בסרט הזה שלא מצחיקה בקול רם, ואם יש אז הבמאית וצוותה המופלא (ירון שרף על הצילום, אריק להב לייבוביץ׳ על העריכה ורן בגנו על המוזיקה) יחלצו את התגובה מהקהל בעזרת שלל אמצעי המבע הקולנועי. ההישג גדול במיוחד משום שמדובר בסרט על נושאים מדכאים מאין כמוהם, החושף במערומיו לא רק את המקדש ושמו צה״ל (באחת הסצנות, באופן מילולי ממש), אלא מלקט בשקידה מיתוסים צבאיים ואז גורס אותם לערימה גדולה של קונפטי. הקאסט משובח במיוחד וכל הופעה הכי קטנה וקצרה הינה צליפה מדוייקת הן מבחינת הליהוק של אורית אזולאי והן מבחינת הדרכת השחקניות של לביא, עד כי אין צורך לציין שמות - כולן הצטיינו יתר על המידה ובקביעות מרשימה. זוהי אכן שנה מצוינת לקולנוע הנשי הישראלי, וזאת למרות שאנחנו אפילו לא במחיצתה ואפילו מבלי לצפות עדיין בסרטים אחרים והמצופים, אלא על פי מידת ההצלחה הפנומנלית של ״אפס״ לבדו. כן, הוא עד כדי כך מעולה. ואם הוא יתקשר עם הקהל כפי שהתמוגגו ממנו באולם בשדרות, מדובר גם בלהיט עצום בפוטנציה, שמוכרח להפוך ברבות הימים לסרט פולחן שמשודר בכל יום עצמאות.

תשואות במקום זין

ראוי לציין כי הפסטיבל החל את דרכו כחגיגת הקרנת סרטי הבוגרים של מכללת ספיר, וזהו עדיין ליבו. ההתרגשות של עבודות הביכורים הללו, המוקרנים בבקרים ובצהריים במקבצים שונים ומגוונים, כאילו נשארת באולם גם להקרנות הערב הרשמיות יותר ומדביקה את כל צופי הפסטיבל. ״רעל״ של רוני ריינהרץ, שקטף פרסים ותשבוחות בפסטיבל סרטי הסטודנטים שהסתיים במוצאי שבת בתל אביב, החל את דרכו כזוכה בפסטיבל דרום דאשתקד. עבורי, המעניינים שבסרטי הסטודנטים הדרומיים הם תוצריה של מחלקת האנימציה, בניהולו של ריקרדו ורדסחיים, שבכל שנה מספקת שלל צפיות מהנות ולפחות יצירת מופת אחת. וכך היה גם השנה.

״אטוואל״ של ליאת רביב וניצן להב, שילב יפה בין רקעים שנבראו בסגנון אנימציית סטופ-מושן, לדמויות שהן יצירי מחשב. הדבר תרם לתחושת התלישות של גיבורת הסרט, סבתה של רביב, המספרת על ילדותה במרוקו של שנות ה-60, בה הרגישה שייכת ולא שייכת לרקע. ״פה״ של יוליה קוריטני הוא הנפשת פלסטלינה עוכרת שלווה אך גם חכמה ושוברת טאבו, על דמות אם שהאחריות ההורית כבדה עליה מנשוא, ולבסוף מכלה אותה. ״סקאביאס״ של אורי דניאל הוא הקלאסי שבחבורה, עם אנימציה דו-מימדית מצוירת ביד (או כמו מצוירת ביד), על חייל שחווה סיוטים אודות שמיכתו, אותה אסור בתכלית האיסור לאבד. ״בלי נדר״ התהדר בשלושה במאים ובמאיות: נעה פלג, אפרת גרווה ואלירן פרנקו. גם הוא עוסק ביהדות המזרח או צפון-אפריקה, אבל סגנונו הוויזואלי שונה משל חברו ״אטוואל״, והוא מספר על שתי חברות ותיקות, בקולותיהן של ריימונד אמסלם ורותם זיסמן-כהן הנפלאות גם בדיבוב, והבטחה אחת שאין להפר. ״שומר הגן״ של אריעד שיקנאג׳י וגל גינוסר היטיב לשלב בין אנימציית מחשב תלת-מימדית המזכירה קווסט ממוחשב, לבין צילומים חיים. הדבר התאים לסיפור על ילדון שהופך את שעת המשחק בגן לסיפור על אבירים ודרקונים, למורת רוחה של הגננת שלו, בסרט שהוא בו בעת הצדעה לכוחו של הדמיון ואזהרה מסכנותיו. השאפתני מכולם הוא ״מסע אל הפלנטה האחרת״ של תום קלס, שמתחיל כדוקומנטרי לכל דבר על דמותו של הסופר ק.צטניק, שם העת של ניצול אושוויץ יחיאל די-נור, ואז נעזר בטכניקות אנימציה רבות כדי להפוך את עדותו במשפט אייכמן לתמונות וצורות רבות משמעות.

יש סרטים בדרום. רחבת סינמטק שדרות, השבוע (צילום: אורון שמיר)

המצטיין שבסרטי האנימציה של השנה בעיניי, שעל שמו אני מתנצל מראש, הוא ״חפצי מקבלת זין״, של צליל בנדריהם. הסרט מתהדר באנימציית בובות שעיצובה הייחודי נושא משמעויות סימבוליות רבות, בו דמויות שלובשות את איברי המין שלהם לראווה מתנהלות על רקעים של ניכור אורבני. הבמאית משרטטת דמות נשית שרק רוצה להיפתר מבתוליה בגיל 25, אבל הפחד מהאיבר הגברי משתק אותה כליל. חברתה הטובה ומלאת התשוקה מציעה לה פשוט לגמור עם זה וזהו, אבל החרדה וחוסר האופי של הבחור שמולה מאיימים לשתק את הגיבורה. רמת הדיוק והליטוש של כל פרט בסרט הזה שבתה את ליבי, והבוטות שלו הייתה כה מוחצנת עד שהפכה לחיננית – במיוחד כשהייתה מגובה בעשייה ברמה גבוהה, וסיפור פשוט שעורר אצלי תוך 4 דקות בלבד כל-כך הרבה רגשות. בנדריהם מטפלת בהמון הומור בנושא שאין בו שום דבר מצחיק – תרבות הסקס של ימינו, שלא לומר תרבות האונס. תשואות ופרחים היא צריכה לקבל, לא זין, על חתיכת הברקה קומפקטית, מתריסה ופדנטית בעשייה שלה. ארגוני זכויות נשים ופמיניזם – לטיפולכן.

גם התחרות העצמאית לקולנוע ישראלי חתרני ובועט, הדובדבן של הפסטיבל, החלה ביום ראשון במקביל להקרנות הטרום-בכורה שצוינו לעיל. לשמחתי השנה אני שופט בתחרות זה, לצידם של מבקר הקולנוע מארגנטינה רוג׳ר קוזה ומנהל סינמטק שדרות בני כהן, כך שלצערי לא אוכל לכתוב על היצירות בזמן אמת ואשאיר את המלאכה בידי אחרים. בפסטיבל מוצג גם המון קולנוע בינלאומי וכן יצירות תיעודיות ישראליות שוות התייחסות, שכדאי לבוא ולשפוט בעצמכם. יש עוד יומיים שלמים.

» אורון שמיר הוא מבקר הקולנוע של עכבר העיר, ושופט בהתנדבות בתחרות הקולנוע העצמאי בפסטיבל קולנוע דרום

עצמאים בשטח // ליאה לוין

פסטיבל קולנוע דרום מתגאה במיוחד בתחרות הישראלית העצמאית, המכונה "תחרות קולנוע עצמאי בועט וחתרני". תנאי קבלה לא רשמי לתחרות הוא דחייה עקבית של הסרט על ידי קרנות הקולנוע המרכזיות בארץ, תנאים רשמיים יותר כוללים הצגת קול אמנותי מקורי וברור, ועשייה קולנועית חדשנית בסרט המוגמר. השנה התקבלו לתחרות ארבעה סרטים, וההכרזה על הזוכה תתקיים בטקס הנעילה של הפסטיבל.

מי צריך קרנות כשיש חברים: "סופעולם"

הקולנוענית הסופר-אקטיבית רוני קידר, שסרטה המוכר ביותר עד כה הוא "ג'ו ובל" – גרסה הזויה במיוחד לתלמה ולואיז, איתה זכתה בתחרות זו בדיוק ב-2011, חוזרת עם סרט שנשמע חתרני עוד יותר.  קידר, בוגרת בית ברל, מצאה פתרון יצירתי לאי-תמיכת הקרנות בתסריט שכתבה. היא קיבצה את הטובים שבחבריה ללילה אחד של צילומים, ובמרתון של 14 שעות רצופות ביקשה מהם לאלתר סביב תקציר של דמות. את התקציר – חצי עמוד מודפס על הדמות שלנעליה עליהם להיכנס - הם קיבלו יומיים מראש, מבלי לדעת דבר על הדמויות האחרות בסרט. העלילה מתמקדת בחבורת צעירים הממתינים לקיצה המתקרב של האנושות, ולפי הדיווחים התוצאה לא דומה לשום סרט ישראלי אחר שראיתם. כל סצנה צולמה בטייק אחד בלבד, וככל הנראה מפלס החרדה הגבוה של השחקנים שירת היטב את התחושה האפוקליפטית הטבועה בעלילה. 75 דקות.    

טריילר:

הצבא הכי ביזארי במזרח התיכון: "מסווג חריג" התקציר הפורמלי של קומדיית האימה של בועז ארמני, גם הוא בוגר בית ברל, מספר על מתן (איתי זבולון, או בכינויו המוכר יותר – יניר האחמ"ש), ג'ובניק מן המניין שנשלח לשבוע שמירות בבסיס מרוחק בצפון הארץ. לא מספיק שהוא מפחד, מבואס ומתגעגע לאמא, החיילים האחרים דואגים למרר את חייו. במהלך השבוע מגלים מתן והחיילים הנוספים במקום כי הבסיס אליו הגיעו רוחש התרחשויות מוזרות ביותר, ושכלל לא בטוח שייצאו ממנו בחיים. התקציר הפחות רשמי מבטיח סרט ביזארי בקטע טוב ושונה בעליל מהיחס לו זכה צה"ל עד בקולנוע הישראלי, אפילו ביחס לסרט הזומבים הצה"לי הראשון ולקומדיה המצופה הזאת. 84 דקות.

טריילר:

חילופי זוגות: "עיר מקלט"

נבו קמחי ולנה אטינגר מגלמים את לילי ובועז, זוג תל אביב יאפי למהדרין המארח בביתו את מוטי וקרן (אושרי כהן ורותם זיסמן-כהן), צעירים שומרי מסורת שנאלצו להתפנות מקריית שמונה בגלל מלחמת לבנון השנייה. ככל ששהייתם מתארכת, עולים חיכוכים שנובעים מהפערים התרבותיים ומהעולמות השונים שמהם מגיע כל אחד מהזוגות. העובדה שקרן נמצאת בהריון מתקדם היא תזכורת מכאיבה לחיים שלעולם לא יהיו לילי ובועז. הדירה הופכת לצפופה ורווית מתחים, ודרך הקונפליקטים ומערכות היחסים שנרקמות בין הדמויות, צפים המתחים והפערים שקיימים בחברה הישראלית. הסרט המעט יותר קונבנציונלי הזה נכנס לתחרות אחרי הקרנת בכורה בפסטיבל חיפה 2013, שם הוצג תחת השם "הפסקת אש". "עיר מקלט", בבימויו של עמיקם קובנר מאוניברסיטת תל אביב, מתחרה במסלול הפרינג' בפרסי האופיר הקרובים. 78 דקות. בעוד שלושת הסרטים האחרים כבר הוקרנו בפסטיבל, את "עיר מקלט" ניתן לראות הלילה (יום רביעי 11.6), בחצות בסינמטק שדרות.

הצצה לסרט:

גלגולים של אהבה: "הגרמני הרך"

יוהאן הדיכאוני מגיע לגיל 30 ורוצה למות. במקום, בעל כורחו, הוא נבחר מבין כל חברי כיתתו באוניברסיטה בגרמניה לטוס לישראל במסגרת תכנית לחילופי סטודנטים. בארץ הוא נוחת דווקא ביום השואה. רות, סטודנטית ישראלית בפקולטה למוזיקה, מעלעלת בספריית האוניברסיטה בספר "הגלגול" של פרנץ קפקא, ומוצאת בו שערת ראש אחת. צירוף מקרים אבסורדי מביא לכך שרות מתאימה את השערה שמצאה לשערו של יוהן. מפה לשם, בשבוע שבין יום השואה ליום העצמאות, השניים מוצאים עצמם מאוהבים. "הגרמני הרך" הוא סרטו של נדב בן נון, בוגר בית ברל ובעל תואר שני מהחוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב. 70 דקות.

טיזר:

פסטיבל קולנוע דרום - כל הפרטים

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ