שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
חגי דגן, עכבר העיר
חגי דגן, עכבר העיר

על הדגל שאני מניף ביום העצמאות הזה מופיע, נעבעך, הסימן הזה: ₪. לא מזמן פרסם אמן, בוגר בצלאל, מודעה שבה הוא מבקש לעצמו מצנאט, משמע פטרון לאמנותו. כך באמת היה בעבר: סופרים, אמנים, מלחינים ואפילו פילוסופים חיו על חשבון פילנתרופים, אנשים בעלי אמצעים, אריסטוקרטים או בורגנים, שתמכו באמנויות משום שהאמנויות היו יקרות ללבם, משום שהם הבינו כמה דלה, ברברית ועלובה היא חברה נטולת תרבות גבוהה, נטולת עידון, נטולת תחכום. ברור שלא כל התומכים עשו זאת בשל סיבות כה נעלות. חלקם רק ביקשו להתהדר בכך שהם תומכים באנשי רוח ואמנות, או שביקשו להיות מוקפים בכאלה. גם זה טוב ויפה בעיני. אני מעדיף את מי שמבקש להראות בחברת סופרים ומשוררים על מי שמבקש להראות בחברת סלבס שכל סגולתם היא השתתפות בתוכנית כמו "השרדות" או על מי שמבקש להראות בחברת מיני מנחשים באוב. בעצם התמיכה באמנות הגבוהה צריכה להיות אינטרס עליון של המדינה. אם מישהו מהיושבים בקריית הממשלה היה באמת רוצה שנראה כמו קנדה או דנמרק, היה עליו להבין שצריך לתמוך בתרבות הגבוהה כמו במדינות ההן. כי איכות חיים זה גם עברית טובה ברדיו, ספרים טובים במחיר סביר על המדפים ועתונים שיש בהם משהו מלבד כותרות צהובות. אבל הם לא רוצים דנמרק או שבדיה. הם רוצים קבר יוסף והילולות, הפרדה באוטובוסים ותרדמת לאומית בחסות האח הגדול. לכן אין טעם לחלום על מלגות ממשלתיות לסופרים לכל החיים. אבל מה עם גופים כלכליים פרטיים? למה שהם לא יהיו מצנאטים? לכאורה זה לא כדאי להם, אבל חשיבה עסקית מתוחכמת יותר עשויה להוביל למסקנה אחרת. חברה גדולה שתחזיק סופר-חצר שכזה תרוויח איזה נופך של שאר-רוח, של נשמה יתרה, היא תצטייר באור פואטי, תעטה דוק של מסתורין ויוקרה. תארו לעצמכם את פייסבוק רוכשת לעצמה את פול אוסטר. עכשיו תחשבו במונחים מקומיים: טבע אימצה את (כאן שבצו את שמה של סופרת כלשהי שלכתיבה שלה יש איכות מרגיעה ונוסכת בטחון); אלביט מערכות אימצה את (כאן ישובץ שמו של סופר מקומי מרחיק ראות, בעל חזון ואמירות קונצנזוסיאליות). לעומת זאת חברות קטנות, יצירתיות ותזזיתיות, כמו סטרטאפים למיניהם, יאמצו סופרים חדשניים ופרועים (אם עוד יש כאלה בינינו), חברות אופנה יאמצו סופרות סקסיות ואטרקטיביות במיוחד וחברות ממתקים יאמצו סופרים שמתקתקותם עולה על גדותיה.    קח אותי, מארק צוקרברג. דגן וספרו החדש "שדים ברחוב אגריפס" (צילום: דודו בכר)

לכן, בפרוס יום עצמאותנו, אני מציע למסד את קשרי הספרות וההון. כל גוף כלכלי שיכול להרשות זאת לעצמו (כלומר רובם המכריע) יאמץ איש ספרות ויתהדר בו כבנכס תרבותי, קישוט מעודן על צווארי איל הממון, אותיות קידוש לבנה כאיפור תחת עיני פיית הכסף, כתובת קעקע שלא תסולא בפז על זרועה החשופה של אלת הצריכה. כל בנק יאמץ סופר, כל רשת מרכולים תרפד מושך בעט, כל חברת בשמים תאפוף כותבת מתחילה, כל טייקון יניח את זרועו העבה על מותנה הענוגה של יוצרת מדופלמת.

שמא תאמרו, זה יוריד את הספרות לזנות? וכי למה? האם אמני הרנסנס זנו אל פטרוניהם? ואם זנו, האם הזנות הזאת הניבה אמנות באושה? שמא תאמרו, האמנות צריכה להשאר בלתי תלויה? האם כיום היא בלתי תלויה? לא ולא: היא תלויה גם תלויה! תלויה בגחמות שוק הצרכנים ובכל התכתיבים המשתלשלים מהן ומשפיעים על מו"לים, על עורכים ועל כותבים; תלויה ומחרחרת, והחבל מתהדק על צווארה.  במקום התלות בשוק הצרכנים, במקום הנסיון התמידי לרצות את קוני הספרים, אני מציע קשר פטרנאלי אך גמיש בין ספרות להון, בין ספרות לתאגידים, בין ספרות לכרישים. הספרות תעניק ברק סקסי במיוחד למלתעותיהם. אני רואה כאן אין-ספור כיווני התפתחות אפשריים: סופרים יוזמנו לפתוח ישיבות של דירקטוריונים ולהעניק מגע של תחכום מסתורי למועצות מנהלים, לקרוא בפני ילדי הטייקונים ולבדר את נשותיהם.  אני כבר יכול לשמוע את השיחות בבריתה בהרצליה פיתוח: "קראת את האחרון של הסופרת שלנו? מה אני אגיד לך, חומרים חזקים... המתחרים כבר העבירו לה הצעה. נראה לי שנצטרך להעלות לה את האחוזים. היא גורמת לחברה להראות נועזת. בעלי המניות אוהבים את זה". זה צו השעה. תשכחו מהסופר המיוסר המכרסם פת עבשה בעליית הגג. דוסטויבסקי כתב את "הקוביוסטוס" רק כדי לצאת מחובות, הנרי מילר כתב סיפורים פורנוגרפיים בהזמנה עבור עשירי פריז וכעת הגיע תורם של סופרי ישראל. רפדו את הסופרים בכסף והם ישיבו לכם שפע יצירה בוהקת באור יקרות ירקרק, ובא לציון גואל.     

חגי דגן, סופר ומרצה לספרות, תרבות ומחשבת ישראל במכללת ספיר. ספרו החדש - "שדים ברחוב אגריפס" - ראה אור בהוצאת כינרת זמורה ביתן

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ