שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
רונית רוקאס
רונית רוקאס

לקראת יום השואה ראה אור בהוצאת דביר ספר אלבומי קטן ממדים, "אנה פרנק - בין מילים לתמונות" מאת מנו מטסלאר ורוד ון דר רול (מאנגלית: אביגיל בורשטיין). ראשיתו של הספר בכיתוב "אחת המתנות הכי יפות שקיבלתי" - ציטוט מתוך יומנה של אנה פרנק הנראה בעמוד שממול משובץ כריכה באדום-לבן ובז'. וזה אולי פשר גודלו של הספר, שעיקרו תצלומים מחייה של אנה פרנק לצד כיתובים, ציטוטים ועובדות הנמסרות בקצרה: ממדיו דומים לממדי היומן המפורסם ביותר בעולם. כבר ראיתי בעבר תמונות של היומן עצמו, ועדיין יש משהו מצמרר בתמונה הזאת, חדה וברורה על רקע תכול, רק הוא לבדו, תופס כמעט את כל העמוד. לרגע נדמה, כי הנה הוא כאן, היומן של אנה פרנק, היומן שלה ממש.

» ספרי ילדים - לספרים נוספים וביקורות
»
איך מסבירים שואה לילדים?

אבל לא, כי "אנה פרנק - בין מילים לתמונות" הוא בעיקרו ספר תצלומים, המסכם בפשטות המתאימה לילדים את חייה ומותה של הנערה שהתבגרותה בתנאים בלתי אפשריים נעשתה גלויה לעין כל. הספר עצמו מחולקה לתקופות, החל בלידתה ב-1929 בפרנקפורט על נהר מיין בגרמניה, דרך עזיבת המשפחה את גרמניה ב-1933 בעקבות עליית הנאצים לשלטון, החיים הנעימים יחסית בהולנד, למרות המגבלות והגזרות שניחתו על היהודים, וכלה בחיים במסתור שנמשכו שנתיים והגיעו לסופם הנורא במחנה ההשמדה ברגן בלזן, חודשים ספורים לפני תום המלחמה. זהו אלבום עמוס בתצלומים של אנה ובני משפחתה, לצד סריקות של היומן ותמונות של המחבוא, כולל שחזורים שנעשו לצורך צילומי סרט. הטקסט עצמו מועט ודל - פרט לפירוט הארכני, הפלסטי כמעט, של רגעי מותה. ברגעים הראשונים התקשיתי למצוא בו עניין, אבל במהרה נסחפתי לתוכו, למרות פשטנותו של הטקסט. בוודאי בשל התצלומים, שרובם כבר ראיתי באינטרנט ובגרסאות שונות של היומן, אבל אף פעם לא בגודש כזה, במין יסודיות כזאת, שממצה כל רגע בחייה של אנה פרנק.

ספר פשוט אך סוחף. אנה פרנק - בין מילים לתמונות (מתוך כריכת הספר)

שפה זרה בסופו של העיון באלבום, שמטבע הדברים אינו אורך זמן רב, חזרתי אל היומן עצמו. הקריאה בו היא בעצם מטרתו העיקרית של האלבום בעיני. אחרי ההצצה בתמונות ובכיתובים הקצרים אולי תתעורר סקרנות גם בדור הילדים של היום, והם ירצו לקרוא ביומן של אנה פרנק, שגם היום הוא אחד הספרים הנמכרים ביותר בעולם (כ-30 מיליון עותקים נמכרו עד כה). לפני שנים אחדות ראה אור תרגום חדש של היומן בהוצאת דביר. התרגום העכשווי של קרלה פרלשטיין כולל חלקים שהושמטו ביודעין מהגרסה הקודמת על ידי אביה של אנה, אוטו פרנק (הוא מחק בעיקר קטעים שבו התייחסה להתבגרותה המינית, ליחסיה עם פטר במחבוא ודברים שליליים שכתבה על אמה ועל דמויות נוספות ששהו עמם). אבל אני התעכבתי דווקא על הגרסה המקוצצת, הערוכה מדי, שקראתי כל ילדותי, בתרגומו של שמואל שניצר. הגרסה הישנה, שראתה אור בהוצאת קרני, בעטיפה שחורה, נהדרת, כבר מתפרקת בספרייתי. דפיה מוכתמים, והעמודים שלא הודבקו כראוי אי אז בשנות השבעים, נושרים ונופלים. אינני זוכרת כמה פעמים קראתי ביומן הזה, כמה פעמים חזרתי ועיינתי בתצלום של אנה פרנק המביט אלי ישירות, ובמדפי הספרים שסגרו כדלת מסתובבת על המחבוא של שמונת היהודים באמסטרדם. ולמרות זאת, הופתעתי מהשפה, כאילו קראתי בספר לראשונה: "הקיצותי כבר בשעה שש", כותבת הנערה בפתח היומן, "ואין פלא בדבר - היה זה יום הולדתי. אבל בשעה שש עוד אסור לי לקום, וכך נאלצתי לכבוש את סקרנותי עד שבע פחות רבע. יותר לא יכולתי. הלכתי לחדר, ושם קידמני מורטיא (החתול) בסבר פנים יפות". כמה שונה השפה העברית שבה קראתי אני ספרים בילדותי מזו שבה קוראים היום ילדי (כשהם מסכימים בכלל לקרוא).

בין חדש לישן. שתי הגרסאות ליומנה של אנה פרנק

מסר אופטימי מה יש ביומן הזה שזכה לפופולריות כזאת ומדוע נהפך למייצג בה' הידיעה של ילדות בשואה? הרי מאותה תקופה שרדו עשרות יומנים נוספים של ילדים ובני נוער, שכתבו בגטאות, במחנות, בלונדון המופגזת. רבים מהיומנים האלה ראו אור בשנות ה-60 בישראל, וקצתם פורסמו גם בשפות אחרות. אך לפחות בארץ הם אזלו כבר לפני עשרות שנים, ובקושי אפשר לאתר אותם בספריות. ביניהם בולטים היומנים "אני חייבת לספר", שכתבה מאשה רולניק (הוצאת אחיעבר, 1965); "יומנה של תמרה: קובנה 1942-1946" מאת תמרה לזרסון-רוסטובסקי (בית לוחמי הגטאות, 1975); "יומנו של הנער דוד רובינוביץ"  (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1964); וכמובן, "גטו ורשה: יומנה של מרי ברג" (הוצאת נ' טברסקי, 1946). כל היומנים האלה מציעים נקודת מבט ייחודית ונדירה לאותה תקופה - נקודת המבט של התמימים, הטהורים, הנקיים באופן מוחלט מכל אשמה, ולפיכך מייצגים את הקורבן האולטימטיבי, כדברי דוקטור איריס מילנר. למרות זאת, הם נותרו כמעט עלומים בעוד יומנה של אנה פרנק זכה להיות סמל ידוע כזה. בצדק או שלא בצדק, נקשר ליומן של אנה פרנק מסר אופטימי. מחזה שעלה ב-1955 בברודווי, ותרם יותר מכל לתפוצתו של היומן, נקטע שלושה שבועות לפני גילוי המחבוא על ידי הנאצים, והסתיים בציטוט מתוך פסקה שנכתבה ב-15 ביולי 1944: "על אף הכל עודני מאמינה כי יצר האדם טוב בלבו פנימה". המשפט הזה נעשה למסר של היומן, שהקל על התקבלותו בעולם כולו. אנה פרנק היתה יהודייה שנרדפה בשל מוצאה, אך היא באה ממשפחה מתבוללת וחינוכה היה ליברלי וחילוני. היומן שכתבה נושא ממד אוניברסלי מובהק של מי שלמרות הכול ממשיכה להאמין בערכים אנושיים ובטוב הבסיסי הטמון באדם. אולם מעל הכול זהו טקסט התבגרות נדיר באיכותו, שנכתב על ידי נערה יוצאת דופן שחיה בתנאים יוצאי דופן, וקריאה עכשווית בו של ילדים ומבוגרים תגלה בו תהליך רגיש, עדין וחד פעמי שבו ילדה נהפכת לנערה, לאדם.  

"אנה פרנק - בין מילים לתמונות" מאת מנו מטסלאר, רוד ון דר רול. מאנגלית: אביגיל בורשטיין. הוצאת דביר"אנה פרנק - יומן. הנוסח המלא בתרגום חדש". מהולנדית: קרלה פרלשטיין. הוצאת דביר"אנה פרנק - יומנה של נערה". מהולנדית: שמואל שניצר. הוצאת קרני

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ