אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

נאג’ חמאדי: "אין עתיד בעיתונות אז פנינו לרוקנרול"

מחאת האוהלים החזירה אותם לכותרות אחרי שההתנתקות כמעט פירקה אותם: רוקנרול ובדיחות על פלוצים מאחדים את חברי נאג’ חמאדי, אבל כל השאר די מפריד ביניהם

תגובות

ההכנות לכתבה שלפניכם התנהלו כמו פרק מתוך “Flight of the Conchords”, עם הבדל אחד: את הצמד הניו זילנדי ליווה מנהל בלונדיני במשרה חלקית, שאסר עליהם להופיע אחרי החשכה כי “בלילה מסוכן”; לנאג’ חמאדי אין אפילו את זה. אין להם אלבום, אין להם סינגל, אין להם הקלטה סבירה אחת שאפשר לשמוע ביוטיוב. הלהקה מתקשה להתקבץ במקום אחד, ושכשהיא כבר מתקבצת, זה בשתיים בלילה, אז מתקבל טלפון עליז שמזמין את המראיין לאיזו פינה לגמנית בעיר. אם לא יהיה זהיר, האירוע עלול להתבטל ללא התרעה מוקדמת. יחסי ציבור? דווקא הם, שמכירים את התחום יותר טוב מרוב המוזיקאים בסביבה, נראים כמו מי שעושים הכל כדי לשים לעצמם רגל. “אין להקה בעולם שמשקיעה בעצמה פחות מאיתנו”, הסביר הגיטריסט אור הלר. בעצם יכול היה לומר: לצערנו, אנחנו קצת רוקנרול.

החיים יפים, אני מכוער נאג’ היא הרבה יותר מלהקה, ומצד שני לא להקה בכלל. חמשת חבריה עובדים בתקשורת: הלר הוא הכתב הצבאי של ערוץ 10, דרור פויר הסולן כותב ב”גלובס”, דרור גלוברמן הקלידן מגיש את “אנשים” בקשת (בלהקה קוראים לו “הטאלנט”), המתופף טל לזר הוא המעצב הגרפי של “ישראל היום”, והבסיסט אראל סג”ל כותב ב”מעריב”. קשה לא להתפעל מכך שחבורת עיתונאים, שנחשדת מראש בציניות ובחלטוריזם, יכולה ליצור רוק אותנטי או מהעובדה שאנשי שמאל מובהקים ואנשי ימין מובהקים עוד יותר מצליחים לעשות ביחד מוזיקה. או מקיבולת האלכוהול המרשימה שלהם. טוב, לעניין האחרון יש גם חסרונות. “יש ערבים שבהם אנחנו מסיימים כמו האחים בלוז”, מודה הלר, “חייבים יותר כסף לאוזן ממה שהרווחנו, בגלל האלכוהול של פויר”. יומיים לפני הסילבסטר, בפתיחת הופעה שמשכה קהל רב להפתיע, עלו חברי הלהקה לבמה והחלו לנגן, בציפייה שפויר יתן את הכניסה הרגילה שלו באפרו מסעיר ומכנסי עור. אבל האפרו והמכנסיים יצאו מהדלת הלא נכונה והלכו לאיבוד במנהרות האוזן האפלות. “הוא פשוט לא מצא אותנו”, אומר הלר, “זה היה כמו בסצנה מ’ספיינל טאפ’, כשהם יוצאים מחדר ההלבשה וצועקים ‘רוקנרול! רוקנרול!’, וזאת בכלל לא הבמה”.חייבים יותר משמרוויחים. "החיים יפים":הליצנות המכוונת והלא מכוונת מאפיינת את ההופעה עצמה. תמצית המופע היא לא השירים, כמו חילופי הדברים שביניהם. פויר ניצב קפוא בחזית הבמה, מנהל עם חברי הלהקה שיחה הזויה בה מתערבבות אסוציאציות מהמרחב הפוליטי־חברתי בישראל. “הפלרת נשים” ובלבול מכוון בין גלעד שליט ויגאל עמיר הולכים טוב עם שירים כמו “החיים יפים / זה לא יתואר / החיים יפים / אני מכוער”, אבל בין לבין מציעים הנאג’ים גם ספיריטואל מרגש כמו “מעפר באת”, או את “אני בדרך”, שיר אהבה וגעגוע. בסוף המופע אין ספק: הם לא “ספיינל טאפ”, “האחים בלוז” או “Flight of the Conchords”. הם לא חבורת מוקיונים, אלא אמנים אמיתיים שיוצרים משהו מיוחד. האינדי הישראלי מלא ריקנות והעמדת פנים. ב־90 אחוז מהשירים הישראלים שמושמעים ברדיו ביום נתון אין עשירית מהמטען החברתי של הפזמון הסג”לי: “אתה תהיה / גוויה יפהפייה / אפס אחוזי שומן / ושיזוף בלי אף סימן / מכון כושר / ומזון בריאות / סקי פעם בשנה / ויטמינים בהזמנה”.

רפסודיה בוהמית האיחוד המחודש חל בעקבות לווייתו של דודו גבע. המתופף לזר החל אז בהקמת להקה. הוא גייס את סג”ל בבית הקברות, וסיפר שהוא מחפש גם זמר. הדבר העניק לנכבה־חרטאיסט תירוץ טוב לשבור את הקרח עם פויר. אחרי כמה קלידנים, בהם עמרי אסנהיים (איש מערכת “עובדה”) ויותם ירקוני (אז כתב “מעריב”), תפס את המשבצת גלוברמן. מאז, ההתנתקות איימה לקרוע את החבורה, אבל היא שרדה. ב־2008 שב הלר משליחות בפריז והחליף את הגיטריסט דן ויצמן. ההרכב הנוכחי מצא לעצמו בית חם, אוהב ואהוב באוזן בר, והכל נראה רגוע, עד שהגיעה המחאה החברתית. פויר ייזכר מאז כמחבר הנאום שנשאה דפני ליף בפני מאות אלפים בכיכר המדינה. “פויר כתב נאומים לדפני ליף, ואני כתבתי נגד דפני ליף”, אומר סג”ל. “מה היתה בכלל המחאה הזאת? אם פויר היה מוביל מהלך ומשנה, הייתי יותר מזדהה. הראייה שלו מורכבת יותר מזו של ילדות בנות 25”. פויר, סג”ל ולזר אכן חצו את ה־40. הלר וגלוברמן נמצאים באמצע שנות ה־30 לחייהם, ומגדירים את עצמם “צעירי מפא”י”. הם הפלג שמאמין ביכולת הלהקה לפרוח: להקליט, להפיק קליפים. האם יש להם עתיד? אין ספק שיש להם הווה. כשהגעתי להופעות הראשונות של נאג’, זה היה מתוך נימוס. בשנת 2006 פויר ערך את “מסע אחר”, ואני כתבתי בו. הצטרפתי ליתר אנשי המגזין בלימה לימה, ויחד צפינו בחזיון שתוי ולא מאוד מרשים, שההגדרה “מוזיקה” היתה גדולה עליו. הלכתי אחרי שלושה שירים.כעבור ארבע שנים הצצתי להופעה של נאג’ באוזן. הניסוי העלה שהרבה השתנה. בסוף הופעה מוצלחת למדי הכריז פויר: “עכשיו נבצע את הרפסודיה הבוהמית שלנו”, והלהקה פצחה בשיר: “אני שיכור / ומאוחר / ויש לי עבודה מחר”. בעקבות ההמנון הנ”ל מצאתי את עצמי שב לאוזן בכל אחת מהופעותיהם, ואפילו נודד בטרמפים עד אילת, לראות אותם מופיעים בכנס העיתונות השנתי. פויר תפס שם את אחד מדגלי ישראל שקישטו את במת הפאנלים, ונופף בו ברגש. זה הזכיר לי דבר שאמר שלום חנוך בראיון, כשנשאל על הצלחתה של להקת תמוז. זה היה משהו כמו: כן, אנשים באו והקשיבו לנו, אבל הם הקשיבו בישיבה, ואני רציתי רוקנרול.חבורת עיתונאים ישראלים שמדגדגים את הארבעים משני הצדדים יודעת טוב מאוד שרדיוהד הם כבר לא יהיו. אין להם מה להפסיד ויש די מעט מה להרוויח. פויר עולה לבמה בחולצות מגוחכות, לא אכפת לו לזייף או לאחר. הם לא נרתעים מקאברים למירי מסיקה, שלמה ארצי ואלביס, וכל הופעה שלהם, גם זו הקרובה (15.3 באוזן בר), מסתיימת בשיר של שרית חדד. ואולי כל זה חשוב יותר מהקלטה באיכות סבירה או ממנהל שמסוגל לתאם ראיון נורמאלי.

כתבות שאולי פספסתם

*#