שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

"מרוששות": מטומטמת, אבל עם אג'נדה

הקומדיה האמריקאית שעוסקת במשבר הכלכלי באמריקה, היא בעצם שיר הלל לקפיטליזם, בלי בשורה או חידוש. מצד שני, יש לה אג'דה - אמנם מיותרת כמו המשבר, אבל עם תקווה

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
איילה פנייבסקי, עכבר העיר

הפרק הראשון של "מרוששות" שודר בארצות הברית מיד אחרי שני גברים וחצי, והיא מצחיקה בערך באותה מידה, אם להתנסח באורח מאוד לא שיפוטי. זה היה שיבוץ ראוי: מדובר בשני סיטקומים שפונים לקהל הרחב מאוד, זה שצחוקים ברקע לא גורמים לו לנטוש את החדר בזעם; במרכז כל אחד מהם שתי דמויות בנות אותו מין, שמטפחות ידידות שאמורה להדגיש בפנינו את ההבדלים המהותיים ביניהן, וכתוצאה מכך לגרום לנו לצחוק, או לפחות להאמין שאנחנו נהנים. » המדריך לקומדיות של הסתיואבל בעוד ש"שני גברים וחצי" מתעסקת בסוגיה ותיקת היומין "אהה, ילד, איך מגדלים ילד, אנחנו בנים בכלל", "מרוששות" מתעסקת בנושא טרנדי של השנים האחרונות, פרי הטראומה הכי גדולה של האמריקאים מאז אסון התאומים– "אהה, המשבר הכלכלי, אהה". סיפור המסגרת הוא כזה: שתי מלצריות בברוקלין, מקס וקרולין, מנסות להסתדר זו עם זו ולהצליח בחיים, למרות שהראשונה מרוששת תמידית, שמנמנה וכמעט קוּלית (קאט דנינגס הסקסית), ואילו השנייה נאדית סנובית (בת' בהרס המייבשת) שאבא שלה הוא סוג של מיידוף, וכעת היא מתנסה לראשונה בחיי העוני. באופן מסורתי, הסיפורים הטלנובליים מהסוג הזה התעסקו בקשרים בין מתעשרים ותיקים ומתעשרים חדשים – אבל אחרי משבר האשראי, קריסת הבנקים והונאת המיידוף, כולם עניים. הסיפור הוא על מתרוששים ותיקים ומתרוששים חדשים, אלה שעוד מאמינים שיהיה בסדר. נובו־ריקים.מצחיקה בערך כמו "שני גברים וחצי". "מרוששות": העיסוק בעוני הטרי שניחת על ראשם של עשירים, ובעוני הוותיק שאנשים מן המניין מתמודדים איתו מאז ומעולם, מכסה, פחות או יותר, את כלל אוכלוסיית העולם כרגע. זה בסט סלר, ובארצות הברית נתוני הצפייה של "מרוששות" אכן מרשימים (בייחוד בהתחשב בעובדה שאין בה שום בשורה משום סוג, או שום פרמטר שעשוי טוב מדי). אבל יותר משהיא סדרה כשלעצמה, "מרוששות" היא קמפיין. קמפיין לשיווק הדבר היחיד שאנחנו ממש לא צריכים – אמונה בקפיטליזם. הייתם מצפים שסדרה שנפתחת בטראומה הפיננסית הגדולה של המערב בעשרות השנים האחרונות תהיה קצת יותר ביקורתית כלפי השיטה הכלכלית שהביאה אותו לסף אבדון. אבל לא. זה לא רק סמל הדולרים בלוגו, והספרה 2 במקום המילה "two" (הכל מספרים, הכל תחשיבים, שתי נשים הן 2 נשים). מקס וקרולין, כל אחת ומעמדה הסוציו־אקונומי, מחליטות שהן ייצאו מהבוץ, יקימו חברה למכירת קאפקייקס, יהיו נחושות וחרוצות וחיוביות וכל השיט האמריקאי והפרוטסטנטי הזה, עד שהן יצליחו לנצח את המצוקה. כאילו שזה בידיים שלהן; כאילו שאפשר. אז אולי קצת מופרך לצפות שדמויות מובילות בסיטקום אמריקאי חדש יקימו אוהלים בשדרה ויצעקו "לשנות את השיטה". אבל שיר ההלל של "מרוששות" לקפיטל, ובעיקר לרעיונות שמאפשרים לו להמשיך לצבור תאוצה (כל אחד אחראי לגורל שלו, ושאר הדברים שכל סוציאליסט טוב היה מוריד להם כאפה), הוא בכל זאת כמעט מפתיע. כל פרק מסתיים בקופה רושמת, ובה מספר הדולרים שהבנות הצליחו לרתום לטובת מיזם הקאפקייקס שלהן בדרכים שונות (בהן תרומה מהומלס – קפיטליזם פר אקסלנס).כאילו שזה בידיים שלהן. דנינג ובהרס ב"מרוששות" (צילום יח"צ)לרגע אפשר להאמין שאם כל אחד ואחת מאיתנו (בעיקר אחת, בכל זאת מדובר בענייני מטבח) רק יתחיל לאפות בראוניז ולמכור אותם במחיר מופקע לסביבתו הקרובה, המשבר יחלוף והכל יהיה בסדר. בקיצור, אפשר להאמין שיש קפיטליזם טוב, ושהשוק החופשי יכול לעמוד גם לצדן של בחורות מרוששות מברוקלין. אפשר לראות בזה גם נחמה: הסדרה הזאת לא סתם מטומטמת. יש לה אג'נדה, והאג'נדה הזאת חסרה לנו בערך כמו משבר כלכלי נוסף."מרוששות". ימי שבת (מ־10.3), 19:00. HOT קומדי סנטרל.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ