אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"לא על הלחם לבדו": תיאטרון בלי מוגבלויות

"לא על הלחם לבדו" של מרכז נא לגעת היא לא הצגה על חירשות, אלא על חוסר השלמות בכל אחד מאיתנו ועל העולם שאנחנו חיים בו, שבו הכל צריך להיות מושלם

תגובות

לא על הלחם לבדו מתרחשת סביב ציר הזמן של לישת בצק, התפחתו ואפייתו על הבמה. ביד בוטחת לוקחים 11 השחקנים החירשים־עיוורים את הצופים אל רגעים קסומים שבין הנשגב למגוחך. "לא על הלחם לבדו אנחנו חיים", הם אומרים, ומדגישים את חשיבות המפגש בינם ובין הקהל ואת הצורך בקשר, שהוא צורך קיומי לא פחות מהצורך בלחם, לכולנו. "ללחם משמעות עמוקה מבחינה תרבותית וחברתית", אומרת עדינה טל, היזמת והמקימה של מרכז נא לגעת, הכולל תיאטרון, בית קפה ומסעדה - מקום מפגש שוויוני בין חירשים, עיוורים וחירשים־עיוורים לקהל הרחב, "הקהל שעולה על הבמה ואוכל את הלחם מצהיר שהוא מקבל את מי שעשה את הלחם. אני לא מנסה להביא אותם למקום שהם יהיו מישהו אחר. סביר להניח שאת 'המלט' יש שחקנים שיכולים לעשות יותר טוב מאיתנו. אבל לעשות את מה שאנחנו עושים אף אחד אחר לא יכול לעשות, ואנחנו צריכים לעשות את זה מצוין".לא על הלחם לבדו - מועדי הצגהטל נולדה בשווייץ ועלתה לארץ כשהיתה בת 20. היא עסקה בתחומים שונים של אמנויות התיאטרון, בעיקר בכתיבה ובבימוי. ב־2002 פנו אליה בבקשה להעביר חוג דרמה לחירשים־עיוורים. "הייתי במקום שאמרתי לעצמי שאני מוכנה שהחיים יפתיעו אותי, אבל לא ידעתי למה בדיוק אני מצפה", היא מספרת, "היה לי ברור שיש אתגר עצום בלעשות תיאטרון עם אנשים שהבעיה הכי גדולה שלהם היא תקשורת. בגלל שהתקשורת שלהם היא בשפת הסימנים ובמגע, היא למעשה תקשורת של אחד לאחד. הבנתי שאין בעולם תיאטרון של חירשים־עיוורים ושיש לי זכות גדולה להמציא את הגלגל. מצאתי את עצמי עם קבוצה של 12 אנשים מוגבלים שגרים ברחבי הארץ ולא היה לי מושג איך להפוך את הדבר הזה לתיאטרון".מאפה מפה לאוזן ואיך הרגישו השחקנים שלך?"מטבעי אני לא בן אדם טיפולי, ולכן אולי הייתי האדם הראשון שדרש מהם באמת. כשאנשים עם מוגבלות עובדים, זה בדרך כלל מדבר למשפחה שלהם ולקומץ מכרים. לי היה ברור שאם אנחנו עושים תיאטרון אנחנו צריכים לעשות תיאטרון טוב. חשבתי שיהיה נכון לעבוד על החלומות שלהם. הקמנו את נא לגעת ועבדנו על המופע 'אור שומעים בזיג זג'. התחלנו להופיע בארץ וקיבלנו ביקורות טובות. שמעתי על קונגרס אירופי בנושא חירשים־עיוורים, ואין לי מושג איך הצלחתי לשכנע אותם לבוא לשם לפרזנטציה. בסוף הכנס אמרו שהפרויקט הזה הוא תקווה חדשה לכל החירשים־עיוורים בעולם. הופענו בארצות הברית – הרמנו הופעה מול 900 אנשים שאת הכרטיסים אליה מכרנו דרך מכרים, בחוגי בית ומפה לאוזן. ביום המופע היינו סולד אאוט ועמדו עוד 300 אנשים בתור". זה נגמר בסולד אאוט. "לא על הלחם לבדו" (צילום: עדי סגל)אז למעשה הסתובבתם בכל העולם לפני שהקמתם את נא לגעת?"קשה להסביר מה המשמעות הלוגיסטית של נסיעה כזו, עם קבוצה של חירשים־עיוורים שלכל אחד מהם יש מתורגמן צמוד, ושכל המסלול הזה הוא חוויה חדשה שהם לא מכירים. לדעתי היה נכון לא להתביית בתחילת הדרך. הנדודים מאפשרים לך להסתכל על דברים אחרת. המסע השני שלנו היה לשווייץ, ואז החלטנו שאנחנו צריכים בית. שכרנו מהכנסייה הארמנית את המקום הזה, שהיה חורבה, והתחלנו לגייס כסף בעיקר מחו"ל".כמה זמן לקח לפתוח את המקום?"עבדנו על השיפוץ כשנתיים. אין מקום כזה בעולם. תוך כדי התהליך החלטנו לפתוח את הקפה, שכל הצוות שלו הם חירשים, ואז את מסעדת החושך, שהיא לא הראשונה בעולם אבל היחידה שנמצאת במתחם כזה. ב־2007 התחלנו לרוץ עם ההצגה ולהפעיל את המקום. לא מזמן חגגנו את ההצגה ה־500. אנחנו עובדים על 70 אחוז הכנסה עצמית. לפני שנה היינו בפסטיבל בלונדון וקיבלנו ביקורות מדהימות".את צריכה לקיים להקה ובית. לא קל."נוצרה כאן שגרת עבודה. כמה שזה נהדר שלחירש־עיוור יש עבודה, זה גם לא פשוט להתרגל לשגרה הזאת. כמו כל דבר – קל יותר להקים מדינה מאשר לחיות בה. יותר קל להתאהב במישהו מאשר לאהוב. צריך גם לתחזק את השגרה וגם לחשוב כל הזמן קדימה ולחפש מה הלאה. הוספנו סדנאות משחק למלצרים; העלינו הצגת ילדים, 'נסיך תרנגול', שהיא דו לשונית ומשוחקת גם בעברית וגם בשפת הסימנים; הקמנו עוד קבוצת תיאטרון של חירשים־עיוורים שגם בה יש 11 חברים: יהודים, שומרונים ומוסלמים".להתחבר לחוסר השלמות לא תרגישי ששוב את צריכה ללכת למקום שבו החיים יפתיעו אותך?"ממש לא. זה פרויקט חיי. עובדים כאן היום 150 איש, כ־80 מתוכם חירשים, עיוורים או חירשים־עיוורים. כולם מקבלים משכורות. כל אחד שנכנס לכאן יוצא קצת אחרת. זה לא על חירשות, זה על חוסר השלמות שיש בכל אחד מאיתנו ועל העולם שאנחנו חיים בו, שבו הכל צריך להיות מושלם. בהתחלה אנשים באו לכאן מתוך מחשבה שהם תורמים, אבל מהם מאוד רואים שזה לא זה. אנשים כאן נהנים, ומי שנותן ותורם אלה השחקנים, וזה גורם לך להתחבר לחוסר השלמות שלך בעצמך". "מי שתורם זה השחקנים". "לא על הלחם לבדו" (צילום: לירון אלמוג)איך משרד החינוך מקבל את הפרויקט? יש לכם קשר עם בתי ספר?"קיבלנו אישור להיות חלק מסל התרבות, וזו פריצה גדולה. הניסיון שלנו עם בתי ספר שמגיעים לכאן טוב. עם 'לא על הלחם' אנחנו מופיעים רק כאן, אבל עם נסיך תרנגול אנחנו יוצאים להופיע בבתי ספר, וכך גם יהיה עם ההפקה החדשה שבדרך, 'לונה פארק'".השחקנים בלהקה החדשה מגיעים מתרבויות שונות. זה לא בעייתי?"כולם כאן עוברים תהליך. יש בחורה שומרונית, שבתחילת הדרך כשהייתי שואלת אותה משהו, היא היתה שולחת אותי לבעלה. עכשיו אפשר לראות שהיא התחזקה. היא ממש כוכבת".יש כאן הרבה אמון?"בהחלט. אני מסבירה להם שהם צריכים להיות מה שהם, גם על הבמה. אני תמיד אומרת – יש המון שחקנים, ויש הרבה כאלה שהם יותר טובים, אבל מה שיש להם רק הם יכולים להביא, וזו השליחות שלהם. אם אנחנו לא באים מהאמת האישית שלנו, אין לנו זכות קיום. רוב החירשים־עיוורים בארץ סובלים מתסמונת אשר - הולכים ומאבדים את הראייה. בתחילת הדרך חלק מהם דיברו על התאבדות. אני באמת חושבת שלהיות חירש־עיוור זה נורא, אבל זה המצב, זאת נקודת המוצא, וצריך לעשות את הכי טוב שאפשר".

לא על הלחם לבדו - מועדי הצגה

*#