אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"המון רעש על לא כלום": שייקספיר בגרסת המאפיה

הבמאי עידו ריקלין מספק פרשנות מאפיונרית מבריקה לקומדי השייקספירית. אבל לצד משחק מצוין, עיצוב הבמה דווקא רווי בגימיקים שלא משרתים כראוי את העלילה

תגובות

המתרגם המחונן דורי פרנס אוהב להשתעשע בשמות מחזותיו של שייקספיר, כפי שקובעו במשך שנים בתודעה הישראלית. שיטוט באתר האינטרנט שלו, שייקספיר ושות', מלמד ש"כטוב בעיניכם" הפך אצלו ל"כבקשתכם", "הסערה" היא עתה "הסופה", "חלום ליל קיץ" התארך לכדי "חלום של לילה בלב קיץ" (שהועלה לפני שנתיים בבית ליסין), ואילו "רוב מהומה על לא דבר" שודרג - או שונמך -  להמון רעש על לא כלום, המוצג עתה בתיאטרון באר שבע. יש משהו חצוף ורענן במשחקים הללו - איך אומרים על ביאטריצ'ה בתרגומו של פרנס ל"המון רעש"? "עוד לא ראיתי גבר שלא הפכה כמו גרב" - אך לפחות במקרה האחרון, שינוי השם אכן משקף מהפך משמעותי. מי שזוכר את גרסתו הקולנועית של קנת בראנה ל"רוב מהומה" (1993) - שמש נצחית מאירה את שמי איטליה התכולים, עלמות שזופות לועסות ענבים ומשחקות בתלתליהן בפיזור דעת - יופתע ודאי לגלות על הבמה בבאר שבע מציאות אפלה בהרבה. המעבד והבמאי עידו ריקלין מיקם את העלילה בסיציליה של 1960 והפך את דון פדרו מנסיך טוב מזג למאפיונר אלים המחפש מקלט ממלחמות הפשע ומוצא אותו באחוזתו הכפרית הנאמנה של לאונאטו. התמונה הפסטורלית הפותחת את סרטו של בראנה – פיקניק עצל בצל עצי הזית – מתחלפת כאן בדימוי מצמית: שלושה מאפיונרים ניצבים מעל קורבנותיהם הכפותים ויורים בהם בדם קר. שייקספיר, גרסת המאפיה. המון רעש על לא כלום (צילום: דניאל קמינסקי)פרשנותו המבריקה של ריקלין מצליחה למצוא נקודת משען כרונולוגית ותרבותית המאפשרת לו לקרב את המחזה אל ימינו – כלומר, לוותר על החרבות, הגלימות והטייטס – אך גם לשמור על מסגרת פטריארכלית נוקשה המייחסת חשיבות עליונה לתומתה של הרו, בתו של לאונאטו, שנופלת קורבן לעלילה שקרית: ארוסה קלאודיו, שמשוכנע שראה אותה נואפת עם גבר אחר, נוטש אותה באכזריות במהלך טקס הכלולות, ואילו אביה מוקיע אותה ומתכחש לה. נכון, גם איטליה של ברלוסקוני היא לא בדיוק גן עדן פמיניסטי, אך אין ספק ששנות ה־60 מציעות זירה נוחה יותר לפיתולים העלילתיים שרקח כאן שייקספיר.הבעיה היא שריקלין אינו מגבה את הפרשנות הזו במציאות בימתית קונקרטית. התלבושות (אורן דר) נאות ומוצלחות, אבל התפאורה (נטע הקר) כוללת רק קיר אחורי, עם שלושה פתחים גדולים, העשוי מעין לבני לגו זעירות בגוני חאקי־אדום־צהבהב. מרקמו של הקיר מזכיר קצת רקמת גובלן, וכפי שהקר וריקלין מסבירים בתוכנייה, העיצוב אמור להדהד את הדגש הניתן בהפקה הזו למקומן של הנשים בחברה וליכולתן לחתור כנגד העריצות הגברית. ריקלין נטל את דמותה של אורסולה, שהיא במקור בת הלוויה של הרו, הוסיף לה טקסטים ועיבה אותה כך שהפכה לדמות אמהית חזקה המסוגלת להקרין את רוח הנדיבות, החמלה והאהבה הנדרשת כדי לנווט את הסיפור לסוף טוב. אלא שדימוי הגובלן נותר כאן גימיק חיצוני, והבמה החשופה בדרך כלל מחייבת את ריקלין לעשות שימוש בשפת התיאטרון הפיזית־מינימליסטית ששיכלל בשנים האחרונות: שורה של פיילות מגלמות כאן נהר, מטריות הן סבך של שיחים, הגברים עצמם הם גרם מדרגות שעליו מטפסת המשרתת הבוגדנית מרגרט בדרכה להפליל את גבירתה, והגברים הם גם אלה שמחזיקים את המראות שבהן בוחנות הנשים את צדודיתן. אלא מה שעבד נפלא כל כך ברוזן ממונטה כריסטו לא בדיוק מסתדר כאן עם הדגש המפורש על תקופה, מקום והקשר. התוצאה היא בלבול צורני שמשקף ומשכפל את הבלבול העלילתי המאפיין את המחזה. על רקע המהומה הזו, הדיאלוגים המושחזים בין ביאטריצ'ה ובנדיק – שונאת הגברים המושבעת והרווק הנצחי שמסרבים להבין שנועדו זה לזה – מקבלים ממד מטופש מהרגיל. ביצוע מרשים של זהרירה חריפאי. "המון רעש על לא כלום" (צילום: דניאל קמינסקי)אבל גם אם פרשנותם השאפתנית של ריקלין, הקר ופרנס (שגם הלחין את המוזיקה) לא לגמרי משכנעת, וגם אם ההצגה דורשת זמן רב כדי לחמם מנועים ולהמריא – המחצית השנייה עולה בהרבה על הראשונה - "המון רעש על לא כלום" היא הפקה מרשימה, בעיקר בזכות הליהוק. קלאודיו והרו הם שני תפקידים תובעניים, כמעט בלתי אפשריים: מה מוביל את הקצין הצעיר הזה לחשוד באופן כה היסטרי בסובבים אותו? כיצד מגלמים אשה צעירה המגיבה בפסיביות לסדרה ארוכה של השפלות פומביות? מיכאל אלוני ושי־לי הירש מתמודדים עם המשימה בגבורה ובסך הכל גם בהצלחה. תענוג לראות את מיכה סלקטר (בנדיק) ושירי גולן (ביאטריצ'ה) מחליפים מהלומות מילוליות בתזמון כה מדויק: כמה אירוני שדווקא בבאר שבע הם זוכים להתמודד עם קלאסיקה כהלכתה. אורי רביץ מגלם את דון פדרו (כאן, עם צלקת עצומה וקצת מוגזמת על לחיו הימנית) כדמות מאיימת אך בדרכה גם נדיבה וחביבה, ואילו אלון אופיר המצוין (דון ג'ון) מוסיף עוד נבל תככן לגלריית הטיפוסים המפוקפקים שהוא כה מיטיב לגלם. יוסי צברי, בתפקיד המפקח השוטה, גונב כהרגלו את ההצגה, בסיועם של אורי זגורי וניב פטל כשני שוטרים לא יוצלחים. גם אלכס פלג, בתפקיד לאונאטו, יוצק חום ומורכבות לדמותו של האב הממהר מדי להתנער מבתו. אבל ההצגה שווה צפייה בראש ובראשונה בזכות הופעתה המרגשת של זהרירה חריפאי כאורסולה. מתרוצצת על הבמה במרץ מדהים, שופעת חום ותבונה, משננת בפשטות ישירה את הלקח באוזני עמיתיה הצעירים והקהל, חריפאי מפגינה כאן נוכחות רהוטה וצלולה שמזכירה לנו כיצד אפשר להפיק כל כך הרבה מלא כלום ואגב כך גם נושאת אותנו אחורה - לאו דווקא אל סיציליה של שנות ה־60, אלא אל הימים שבהם התיאטרון הישראלי לא חשש להתמודד עם קלאסיקה.

המון רעש על לא כלום - מאת וויליאם שייקספיר, בימוי: עידו ריקלין. תיאטרון באר שבע.

*#