אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"הורה" של אוהד נהרין: אנרגיה בדחיסה

לב העניין ביצירתו החדשה של נהרין היא שפת הגאגא. אין זאת יצירה בוהקת כמו "ממותות" או "פרויקט 5", אבל היא עוד שלב במסע אישי של נהרין לבדוק את האפשרויות הגלומות בשפה החדשה שיצר

תגובות

לב העניין ביצירתו החדשה של נהרין היא שפת הגאגא. אין זאת יצירה בוהקת כמו "ממותות" או "פרויקט 5", אבל היא עוד שלב במסע אישי של נהרין לבדוק את האפשרויות הגלומות בשפה החדשה שיצר.

כדי שזאת תיראה במלוא צלילותה, הוא העמיד על הבמה מתחם נקי של קירות ירקרקים המזכיר חדר ניתוח. לקיר האחורי דבוק ספסל ארוך ללא רגליים (בעיצובו של אמיר רווה), מעין פסל, שעליו יושבים הרקדנים בהמתנה. זה הבית שממנו יוצאים לרקוד ואליו הם חוזרים. הרקדנים לבושים בבגדים עליונים שחורים, כמעט בגדי ריקוד, ורגליים חשופות. הכל ענייני, ללא קישוטים; רק מה שהכרחי כמסגרת לעיקר - שפת הגוף.

המחול הוא קומפוזיציה בהירה, המחברת ומארגנת בחלל את משפטי התנועה של הגאגא. התנועה מעוצבת על ידי דימויים, ונראה כאילו קיים בגוף רעב פנימי לפשפש ולגלות את כל הדפנות הפנימיות שבו.

המחול פותח בתנועה אטית והרקדנים מתקדמים מהספסל לעבר הקהל כמו אלים ענקיים הנוחתים מעולמות אחרים. בהמשך יש הרבה הקפאות של פוזיציות, כמו לאפשר לאנרגיה הפנימית המפעפעת בגוף להסמיך עד לנקודה שבה אי אפשר עוד לזוז, כדי שהדחיסות הפנימית תקרן החוצה. זה לוקח זמן ונהרין קשוב לכך.

ופתאום הרקדנים כעדת ציפורים מטורפת, כל אחד נע על הבמה עם המשפט התנועתי שלו. כדי לתת לאותו חיבור של פיסות אקראיות של משפטים תנועתיים מסגרת כוללת, יש מוטיב שמופיע ונעלם, כמנצח על ההתרחשויות, הלקוח דווקא מתרגיל בלט קלאסי המוכר בשם פה דה בורה (pas de bourre). צעד זה משמש בבלט כמעבר לקראת הצעד העיקרי, אבל כאן הוא מבוצע באטיות ומקבל נפח וחשיבות כמעט טקסית.

הקומפוזיציה של המחול פוגשת מוסיקה שהיא קולאז' של סגנונות שונים ותקופות שונות בעיבודו של אידאמו טומיטה וכן יצירה של ריוז'י איקדה. יש בה קטעים של ואגנר, מוסורגסקי, צ'רלס אייבס ואפילו הנעימה הידועה מתוך "מלחמת העולמות" של ג'ון ויליאמס. הקומפוזיציה הטהורה פותחת צוהר להידברות עם דימויים הקשורים לקטעי המוסיקה המוכרים.

                            "הורה". לרגע נוצרת אינטימיות (תצלום: גדי דגון)

מעניין במיוחד המפגש עם המוסיקה של "אחר הצהריים של פאון" לדביסי. נהרין מודע לכך שכאשר רואים את מחול הגאגא שלו על הבמה, אי אפשר שלא לראות בו-בזמן בדמיון, כמו שכבה מרקדת נוספת, את יצירת המופת של ואצלב ניז'ינסקי מתחילת המאה הקודמת. לאורך הריקוד של נהרין שזורות שניות שבהן הידיים מושטות קדימה, מזכירות במשהו את הפיגורות הדו-ממדיות על אגרטלים יווניים עתיקים שבהן עשה ניז'ינסקי שימוש עשיר בגרסה שלו.

בולט אולי יותר מכל הקטע שבו אחת הרקדניות נשכבת על הרצפה, גבה לקהל, בתנוחה המזכירה את ניז'ינסקי המתבונן בנערות המרקדות. אבל בגרסה של נהרין זאת בחורה המתבוננת דווקא בקבוצת גברים. ואם הגרסה של ניז'ינסקי מסתיימת באוננות הרי כאן כולם פוצחים במערבולות סוערות של ריקוד אגן.

לקראת סוף היצירה משתנה מערכת היחסים בין הרקדנים. קודם הזכירה במשהו את מרס קאניניגהם עם הפנים החתומים, כשהקומפוזיציה יוצרת מערכות יחסים של קווים ומקצבים, ואילו עכשיו הרקדנים מעבירים את מוקד ההקשבה מתוכם לעבר הרקדנים האחרים ונוצרת אווירה אינטימית.

אלא שהשינוי לא עומד בהסתערויות של גלי הרקדנים הקמים מהספסל ומתקדמים לעבר הקהל ובולעים כל מה שעומד בדרכם, לצלילי מוסיקה מ"מלחמת העולמות", וריקוד הזוג נהפך למקוטע, מחושמל. הרקדנים חוזרים לשבת על הספסל, כמו הסתיים הטקס. ואולי לא: רקדנית אחת, שכמו נשכחה, נשארת עומדת על רגל אחת והדבר דורש פתרון.

כתבות שאולי פספסתם

*#