פלפלים צהובים: האוטיזם מעולם לא נראה נורמלי יותר - ביקורת טלוויזיה - הארץ

פלפלים צהובים: האוטיזם מעולם לא נראה נורמלי יותר

נדמה שהכל עובד ב"פלפלים צהובים": השחקנים מעולים, הילד חמוד והמוזיקה נעימה לאוזן. אבל הבעיה העיקרית היא שהנושא שעומד בבסיסה - ילד שסובל מאוטיזם - מטופל בכפפות של משי ולא באמת נאמן למציאות

זיו יצחקי, עכבר העיר אונליין
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
זיו יצחקי, עכבר העיר אונליין

אין סיבה לקנא בקרן מרגלית, היוצרת של “פלפלים צהובים”. היא הכניסה את שתי רגליה עמוק לתוך בריכת הספקטרום האוטיסטי, וסביר להניח שהיא תזכה להרגיש בגלים חמימים של פרגון והוקרת תודה על כך שהיא מביאה את הנושא החשוב הזה אל שעת צפיית השיא של ערוץ 2. גם גלים קרירים של חוסר שביעות רצון סביר שיגיעו בהמשך מכיוונם של הורים, מורים ומומחים שהטיפול באוטיסטים הוא חלק משגרת יומם. אבל ככה זה כשבוחרים לגעת בנושא כל כך רגיש, וכאשר כל ניואנס בדרך שבה מוצג עמרי אוחיון, גיבור הסדרה, ייבחן במיקרוסקופ. כי אפשר להבין שעמרי שובר את ליבם של הוריו, אבל גם אפשר להניח שברחבי המדינה מאות זוגות הורים צפו בפרק הראשון של ”פלפלים צהובים” ואמרו לעצמם - "הלוואי עלי ילד כזה".

“פלפלים צהובים” מספר את סיפורה של משפחה במושב בערבה שמסתבר שבנה עמרי סובל מפי.די.די, או נמצא על הספקטרום האוטיסטי. עד כמה חמור מצבו? משני הפרקים הראשונים אי אפשר עדיין להבין לגמרי. כן אפשר לומר בשלב זה שעמרי שייך לקטגוריה היותר “רכה” של אוטיזם, ונמצא על הספקטרום הספרותי אי שם לצד ריי של “איש הגשם” וכריסטופר מ“המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה”. אם האובססיה של השניים האלה נגעה למספרים ולמתמטיקה, האובססיה של עמרי סובבת סביב שירים ישראליים. הוא רק בן חמש אבל זוכר מאות שירים בעלי פה, יודע לספר מתי נכתבו, על ידי מי, מי המבצע ובאיזה אלבום הופיעו.

 הבחירה העלילתית הזאת מאפשרת מצד אחד לערפל את הראייה של הוריו של עמרי ולחשוב שהוא גאון חמוד עם תחביב מתוק. באותה מידה היא מאפשרת ליוצרי “פלפלים צהובים” לעטוף את הגלולה המרה ששמה אוטיזם בשכבת סוכר עבה בדמות שירי אמצע הדרך מכל הזמנים. גם העובדה שמיכאל ספזוצקי הוא ילד מקסים עם זוג עיניים גדולות ותמימות, מסייעת להפחית מעוצמת המכה שחש כל מי שנתקל בפעם הראשונה בחייו באדם שתפקודו הקוגניטיבי שונה מהנורמלי. וכך מרוב ריפודים והמתקות אנחנו יודעים שמשהו לא בסדר עם עמרי כי כולם מדברים על זה, לא בגלל משהו שעמרי שעושה. גם כשהוא חוזר על האובססיה שלו שוב ושוב, התוצאה היא שאנחנו עוד פעם שומעים שיר ישראלי אהוב. לא בדיוק מסוג הדברים שמטפסים על העצבים.

בגלל זה הסצינה שבה איילת, אמו של עומרי, פורקת את תסכולה די מגיעה משום מקום ולא עומדת איתנה על שתי רגליים. כל תזוזה לכיוון אחר של הספקטרום האוטיסטי כבר היתה עשויה לאלץ את הצופה להתמודד עם מראות של ילד מקופל בפינה ימים שלמים, דופק את הראש בקיר, מתפרץ על הוריו בהתקף זעם אלים או סובל מהתקף אפילפטי. אפשר היה אולי להסביר את ההימנעות של יוצרי “פלפלים צהובים” מלהרחיק למחוזות האלה ברצון למנוע מהצופים מראות קשים, אבל בכל פרק נתון של “סופר נני” רואים ילדים הרבה יותר מתישים ומתסכלים מעמרי.

מעבר לנושאים של ייצוג נכון, אם יש דבר כזה, של הספקטרום האוטיסטי, עושה “פלפלים צהובים” עבודה טובה בכל מה שקשור לרקימת דרמה משפחתית בה האתגרים שמציב עמרי שזורים במתחים המשפחתיים שקיימים בה גם ככה. עלמה זק שוב מוכיחה שאי אפשר שלא לאהוב אותה גם כשלדמות שלה יש כמה קווי אישיות פוסטמיים במיוחד, יוסי מרשק מקסים כהרגלו, אורי פפר מצליח לשכנע כהיי טקיסט כושל ויהודה ברקן מפתיע בהופעה מתונה ומדודה. רק על הגימיק של התאילנדים בתפקיד המקהלה היוונית אפשר היה לוותר. בין התפקיד המסורתי בקולנוע ובטלוויזיה הישראלית של דמויות סבילות-אילמות שרואות ואינן נראות לבין התפקיד של המספר יודע הכל, אפשר היה להתאמץ ולמצוא להם מקום יותר טוב אי שם באמצע.

"פלפלים צהובים", ערוץ 2, 22:35

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ