אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מאקשן ועד קאט: כך תצליחו בתעשיית הקולנוע הישראלית

בקשו עזרה בחברים הכי טובים מהלימודים, שנוררו אוכל מאולמות אירועים ואל תתייאשו אף פעם. שני קולנוענים צעירים, מלהקת מנוסה, במאי ותאורן יעזרו לכם להיכנס לאט ובטוח לתעשיית הקולנוע המקומית

תגובות

בן: "אמא, החלטתי מה אני רוצה ללמוד"אמא: "משפטים? רפואה? קואוצ'ינג?"בן: "קולנוע!"אמא: "למה אתה עושה לי זה? לא נתתי לך מספיק? לא עשיתי לך קציצות ברוטב כשחזרת מהצבא?"בן: "אבל אני רוצה לעשות סרטים"אמא: "אז תצלם את סרט הבת מצווה של הבת-דודה שלך"

מתוך שיחה חצי-דמיונית בין אמא לבן

כמעט כל מי שמספר למשפחתו וחבריו שהוא חולם להיות קולנוען, זוכה לתגובות צוננות. אם אתם מחכים לירושה נדיבה ורוצים לשמור על מקומכם הקבוע בארוחות יום שישי, רצוי שלא תספרו לאמא על שאיפותיכם חסרות השחר כמובילי תעשיית הקולנוע הישראלי. אך מה שאמא לא יודעת, ואולי גם אתם, הוא שההצלחה היא בהחלט ברת השגה. כך, לבד מאמביציה חסרת מעצורים, הדרך אל האוסקר (לפחות הישראלי), כוללת סדרת פעולות שכדאי ורצוי לבצע. אז לפני שתתיישבו בכסא הבמאי, קראו מאלף ועד תו את הטיפים של מי שכבר הצליח לו.

יוני גבע (30), בוגר החוג לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת ת"א, כיום בעל חברה הפקה עצמאית המתמחה בפרסומות, התחבט בעצמו: "אחרי שנה בה למדתי כלכלה ומנהל עסקים, החלטתי לקחת את הסיכון והתלבטתי בין מסלול הפקה בסם שפיגל לבין בימוי באוניברסיטה. בסופו של דבר בחר באוניברסיטה, בחירה שאני שמח בה עד היום. אם אתה באמת רוצה את זה, ומלא בכל המוטיבציה הדרושה, תקבל את הכלים".

טיפ חינוכי: "חשוב ליצור כדי להראות: אם קיבלתי תרגיל לאוניברסיטה, עשיתי ממנו פרסומת. אם הייתי צריך לביים פתיח, התאבדתי כדי לעשותו על הצד הטוב ביותר. חשוב לנצל את המשאבים שכן עומדים לרשותך. כל הזמן תעשה, רק אל תשב על התחת".

אסף פולונסקי (27) הוא יוצר עצמאי שהפסיק את לימודיו באוניברסיטה עוד בשנה א'. כיום, אחרי שני סרטים קצרים שביים, הוא תלמיד במגמת הבימוי של ביה"ס AFI לקולנוע בלוס אנג'לס. ולא שיש לו אשליות בקשר ללוס אנג'לס: "ההחלטה לעבור לחו"ל הייתה לא פשוטה, מעין הגשמה של חלום ישן. חשוב להבין שלימודים בחו"ל הם רק עוד מדרגה, דואגים להבהיר לנו בכיתת הבימוי, למרות שהיא מכילה סוללה של אנשים מוכשרים, שסטטיסטית ייצאו מפה רק שני במאים".כל תרגיל באוניברסיטה הוא הזדמנות לחשיפה (צילום: אילוסטרציה - dreamstime)

אורית אזולאי, מלהקת קולנוע וטלוויזיה וותיקה ומוערכת, עורכת תסריט ומורה בביה"ס לקולנוע סם שפיגל בירושלים, לא שוכחת אלמנט חשוב אשר מוכרח להימצא במנגנון בית הספר, והוא רמת החשיפה: "חשוב מאד עד כמה העשייה שלך בתוך בית הספר מקבלת חשיפה ציבורית, בפסטיבלים או בהקרנות פנימיות. כסטודנט, יש סיכוי לסרט שלך להתקבל לפסטיבל בו מזהים כישרונות סטודנטיאליים, כמו למשל בקאן. חשיפה כזו היא פתיחת שער מדהימה, ומקפצה גדולה כיוצר".

טיפ ליוצאים מן הכלל: "האפשרויות הרבה יותר פתוחות בפני צעירים. יש להם אנרגיות והם פחות מפונקים. אך בסופו של דבר הכל פרסונלי. תמיד יהיה את האחד שהחוקים לא יתפסו לגביו".

ואילו רשף לוי, תסריטאי, במאי, מחזאי ואף סטנדאפיסט, נשאר סקפטי (הפעם): "אם חייבים ללמוד קולנוע? אין לי מושג. אני לא למדתי באוניברסיטה", הוא מתוודה, "אבל למדתי לבד. קראתי עשרות ספרים, ניתחתי סרטים ותסריטים ולמדתי מאנשי מקצוע". והמדיומים השונים, לדבריו, רק יוצרים געגוע: "בכל פעם שאני עובד על 'הבורר' אני מתגעגע לקולנוע, אך גם כשעשיתי את 'איים אבודים' התגעגעתי לכתיבה רחבת היקף שטלוויזיה מאפשרת לך". ובכן, ללמוד או לא ללמוד? זו השאלה. "מי שלא לומד בבית ספר חייב להיות בעל משמעת עצמית ואובססיה למקצוע, מדובר באמנות שיש בה צדדים טכניים כמו שיש בהלחנה לפילהרמונית".

טיפ מוזיקלי: "זה נכון שפול מקרטני לא למד תווים, אבל ג'ון לנון כן".

מבוא לכלכלה: איך מממנים את הסרט הראשון?

אם אתם סטודנטים או עצמאיים, תלמידי תיכון או מפיקי על, עניין התקציב הוא הראשון לעמוד על הפרק. גבע מספר לכם על השילוב בין הפקת פרויקט גמר לתשלום שכר דירה: "כסטודנט לקולנוע אתה לומד לשנורר", הוא מודה, "בעצמי עשיתי סרט חיילים בשקל וחצי". אז איך מתקמבנים על קרב יריות? "שלחתי חבר לנסות ולקנות נפצים של פורים בטירה. אף אחד לא מכר לו, כמובן. חשבו שהוא שוטר. במקום מכונת עשן הבערנו צמיגים, כך שיצא שמכבי אש התקשרו אלינו כל שעה וגם הרימו מסוקים". אך גבע מעדיף להסתכל על חצי הכוס המלאה. "זה מאד מחשל", קובע, "כיום תמיד אדע איפה בתקציב אוכל לחסוך. בארץ יחסית מאד קל לגייס ספונסר, המון עוזרים. יש נכונות אדירה לעזור לקולנוע, לפחות ממה שאני מרגיש".

פינת השימוש הכפול: "במהלך הלימודים עשיתי פרויקט לאינטרנט, אז קבלנו מ'עלית' מלא חפיסות וופלים. כסטודנט עני, במשך שנה אכלתי וופלים".

טיפ קולינרי: "אוכל רצוי לקחת מכל מיני אולמות אירועים, או כמובן מ'לחם ארז' – הספונסרים הגדולים ביותר של סרטי הסטודנטים, והם אפילו לא יודעים את זה".

גם יצירותיו של לוי ידעו ימים טרופים יותר: "את הסרט הראשון, 'אהבה קולומביאנית', עשיתי במימון מינימאלי. נכנסו לפרזנטציה בקרן הקולנוע ואמרנו שזו הגרסא שלנו ל'ביג לבובסקי'. באותו הזמן הוועדה הורכבה מאשת שמאל קיצונית, פלשתינית שנבחרה לייצג את המגזר, מפיק מזדקן ששנא אותנו כי לא באנו עם קטטר, ותסריטאי חבר שלא הפסיק לקרוץ לי ולסמן לי שיהיה בסדר. אשת השמאל התעצבנה ושאלה למה מראים בסרט זונה מאושרת. אני טענתי שהיא לא מאושרת, ושי כנות אמר לה שזה כמו ב'אישה יפה'. המפיק שמע 'אישה יפה' ונדלקו לו דולרים בעיניים. החבר עשה לנו 'כן' עם הראש והייתה תחושה שזה בכיס שלנו. אבל אז הפמיניסטית אמרה שאם מאשרים סרט על זונה מאושרת היא מציתה את עצמה. בסוף לא קיבלנו כלום. שום קרן לא הסכימה לגעת בנו. אנחנו החלטנו שאנחנו הולכים לקולנוע איתו, ובכל זאת יצא סרט כזה שרואים אותו שש שנים אחרי שהוא נעשה. וכן, יש בו זונה מאושרת".

טיפ לרעל בעיניים: "הכל מבוסס על תסריט ומשחק, לטוב ולרע. אם לא קיבלתם מימון פשוט תשיגו שחקנים מעולים וצלם צעיר ועצבני ותעשו את הסרט שלכם. אל תעצרו בשום שלב מול תשובות שליליות. עדיף לעשות סרט עצמאי ואחר כך להשתחל לתעשייה הממסדית, מאשר להיות מתוסכל בתחתית ולקטר כמה התעשייה הזאת דפוקה".

לדעת פולונסקי, אפשרות אופציונאלית נוספת היא לגור ברחוב: "לצערי אין יותר מידי סיפורי אגדות על מציאת כסף", הוא נשמע מיואש, "זה סיזיפי ומייגע. סרט קצר מטבעו לא אמור להכניס כסף, אז למה שמישהו ישקיע בו כסף?". ואכן, בשני סרטיו ("ריצ'רץ'" ו"במיטה בעשר בלילה") בחר פולונסקי להיות ספונסר לעצמו: "את כל הכסף שחסכתי לאורך השנים, מבר המצווה, פיקדונות צבאיים ועבודות מזדמנות, שמתי בסרט הראשון. נכנסתי למינוסים שלא תיארתי לעצמי שיהיו לי בגיל 24. אחר כך כיסיתי חלק מן ההוצאות בעזרת קרנות, וכן הקרנת הסרט בסינמטק ת"א ובאוזן השלישית. לסרט השני הגעתי מוכן, עם הוכחות בשטח, לכן קיבלתי במהרה את תמיכת קרן מקור לסרטי קולנוע וטלוויזיה. אם לא הייתי זוכה לה, כנראה שהיית מראיינת אותי בביתי החדש – קופסת קרטון ברחוב".

טיפ בקבלת החלטות: "הגעתי למצב שבו חסכתי כסף והייתי צריך לקבל החלטה: או שעוזבים את בית ההורים, או שטסים לטיול הגדול לחו"ל – או שעושים סרט. בחרתי בסרט".

למען הסר ספק, גם אותה תעשייה נשגבת עצמה, איננה נקודה המשרה אושר צרוף על השותפים לה. "אני תאורן כבר 15 שנה", מספר עמית רוזן, תאורן ויושב ראש איגוד עובדים בקולנוע ובטלוויזיה (אק"ט), "בתעשייה שמצד אחד אינה יציבה, ומצד שני בעלת הילה וקסם שקשה לעמוד בפניהם. תעשיה שקשה לנהל בה חיי משפחה נורמאליים, כזו שבה אני מקבל לפעמים שלוש הצעות עבודה באותו היום, ולפעמים יושב בבית ומטפס על הקירות עד שאני מקבל יום צילום אחד בחודש".

טיפ לנפש: "הדבר החשוב ביותר הוא מוטיבציה – ליצור, לעבוד, ולהתפרנס מעשייה קולנועית".

אל תשכחו מאיפה באתם: בשביל מה יש חברים?

בכל התחלה של דרך קולנועית, מתגבשת קבוצת חברים אשר לימים תהפוך לברנז'ה בפני עצמה. אך עד אז, כיצד תדרבן את חברך העורך לעבוד שעות נוספות? איך מתנהלים מול מפיקה שהיא גם בת זוג? ואיך, לעזאזל, תגיב כשחברך הטוב ביותר צילם שוט שרוף? "את מוש משעלי, שצילם את שני סרטיי, אני מכיר כחבר מיחידות ההסרטה הצה"ליות", מספר פולונסקי, "מאז אני עובד רק איתו כצלם. מערכת יחסים מקצועית שהפכה לחברות מפרה ומאתגרת. הוא הראשון שאני מדבר איתו על סרט". ואילו גבע עומד על היתרונות. "אחרי שכל אחד יודע את הקריזות של השני, הופכים לצוות משומן של אנשים שסומך אחד על השני ועובד גם מחוץ למסגרת האקדמית. תמיד ארצה סביבי את האנשים שהייתה לי איתם טבילת אש. את חברת ההפקות הקמתי, בהתחלה, עם חבר מהלימודים".

טיפ מחייב: "חשוב להכיר שחקנים ולהתגלגל איתם. אני מרגיש איזו מחויבות כלפי שחקן ששיחק בשבילי עשרות ימים בחינם, כשאגיע לעשות פיצ'ר אני מאמין שאזכור אותו".

אזולאי מצידה מתייחסת לעובדות בשטח: "כך נולדה החמישייה הקאמרית", היא מציינת, "בית ספר הוא מקום שמציע בראש ובראשונה את האפשרות הזו. לאורך השנים נוצרו שיתופי פעולה גדולים וקטנים שיצרו תוצרים נפלאים. אם אלה עודד דוידוף ונח סטולמן שעשו את 'מישהו לרוץ איתו', או משרדי הפקה חדשים שהולידו דור שלם של מפיקים צעירים. מקומם להתפתח הוא גדול הרבה יותר מבעבר. אפילו עכשיו אני עובדת עם במאי צעיר, עידן אובל, אשר עובד עם מפיק וצלם מאותה הכתה".

אז איך בכל זאת גר זאב עם כבש? "חייבים לערוך תיאום ציפיות", קובע גבע, "לפעמים אתה מצפה מבן אדם שיתרום את כל כולו, אבל בעצם הוא צריך לעבוד על אלף דברים משלו במקביל. לקח לי זמן להבין את זה. בהתחלה התעצבנתי על חברים שלא עזרו, אבל חייבים לשמור על איפוק כדי לעבוד".

אזולאי מאמינה שבוגרי בתי הספר מתחלקים לשלושה סוגים עיקריים שאינם תלויים אך ורק בכישרון: "בעלי האישיות היוצרת הם טוטאליים וחסרי פשרות. כשרונם גדול ומובהק מספיק כדי להגיש הצעה לפיתוח קרנות. אלה האנשים שמקבלים מענק פיתוח לזמן כתיבה, חיים וכותבים, ותוך שנתיים משיקים פרויקט ראשון". אך לא כולם הם יוצאים מן הכלל. "יש בוגרים שאין בהם מספיק אש ודבקות במקצוע ברמה האישיותית, וגם אם יגישו הצעה, עד שלב קבלת התשובה לא יעשו מספיק. לא פעם נתקלתי באנשי צוות טכניים שבעיני כשרונם רב על כשרון במאי הסרט בו הם עובדים, אך מסתבכים בניהולם העצמי. פתאום הם חייבים לשווק ולדחוף את עצמם".

ואיך אפשר לשכוח את הסוג האחרון ומעורר הקנאה, הלוא הוא ברי המזל. "אריאל בנבג'י, תלמיד שלי, הוזמן בסיום לימודיו לביים סדרת טלוויזיה העוסקת בציבור הדתי, ואחרי שנה וחצי מרגע סיום לימודיו, סיים לביימה. בתור במאי צעיר ודתי לשעבר, הסיקו כי הוא מכיר את החומרים, יחד עם התרשמות מתוצריו הנפלאים מבית הספר. יש לו כשרון גדול, אך גם הרבה מזל. כולנו יודעים שיש גם הפוכי מזל. כמו שיש הרבה לא מוכשרים שעושים, יש גם הרבה מוכשרים שלא עושים".

טיפ פילוסופי: "טעויות נובעות משני מצבים בסיסיים – יוהרה או חוסר בטחון. או שאני לא מספיק או שזה לא מספיק טוב. בין שני היסודות האלה, סימפטומים אופייניים, צריך למצוא איזון. טוב לקום בבוקר עם הידיעה שאתה לא הולך להמציא שום דבר באמת".ההתמדה משתלמת. זוכת האוסקר קת'רין ביגלו על הסט של "מטען הכאב"

רוזן ממתיק את רוע הגזירה, ומספר שגם במציאת העבודה הקדחתנית יש מי שעומד ליד בוגרי בתי הספר האמביציוזיים. "אני  מייצג כ-700 אנשי מקצוע מכל המחלקות הטכניות והאמנותיות על סט הצילומים: צלמים, עוזרי צלם, מעצבים אומנותיים ומחלקתם, תאורנים, אנשי גריפ, אנשי קול, עוזרי במאי וניהול תסריט, מלבישות, מאפרות ומנהלי לוקיישן. בקרוב אני מקווה שנאגד גם את מחלקת הפקה. אתר האינטרנט של האיגוד הוא מנוע החיפוש הראשון לכל מפיק שמחפש אנשי צוות מקצועיים (www.act.org.il). אנחנו מקבלים אנשי צוות על-פי קריטריונים מקצועיים ברורים, אבל גם אנשים חסרי ניסיון בתור מתלמדים, שיוכלו לגדול ולהתפתח בבית שלנו. אנו פועלים בימים אלו לבניית תוכנית לשילוב סטודנטים יחד עם מוסדות הלימוד השונים בארץ, שצומחת מרגע לרגע".

טיפ גמיש: "כל הזמן להתעניין ולחקור, לחפש את הפטנט החדש שהומצא בתחום, את הטכנולוגיה הכי חדישה, ותמיד לבוא לעבודה עם חשק ללמוד מצעירים וותיקים כאחד, להיות נכונים לאמץ שיטות עבודה חדשות ולהכיר בכל פעם אנשי צוות חדשים, ללמוד לעבוד איתם ועם השיגעונות שלהם".

"ההמלצה הראשונה שלי לכל יוצר קולנוע זה קודם כל לעבוד בטלוויזיה", מפריך לוי את כל טענות יפי הנפש, "זו הדרך היחידה לשרוד במקצוע הזה. כמו שכל שחקן חייב לעבוד בתיאטרון, כל קולנוען חייב את הלחם והחמאה של 'הוט' ו'יס'. אם רוצים להתפרנס מקולנוע, חייבים לביים ולכתוב סדרות. חוץ מזה, ספילברג אמר לפניי שמתוך עבודה לטלוויזיה הוא למד לביים. זה המקום לנסות ולטעות, ללמוד טכניקות ולהבין מה עובד ומה לא". ואחרי הכל, איך אפשר בלי מעט היבריס: "סרט גם יקבל פרסים, וכמה צרפתים ילחצו לכם ידיים ויבטיחו לכם הבטחות שקריות בקאן במשך שבוע. סדרה אחת טובה ולא תוכלו ללכת ברחוב כי כולם ייראו וכולם יכירו. זה נחמד".

*#