אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מ"קזבלן" ועד ואלס עם באשיר": המוזיקה של הקולנוע הישראלי

מבול של סרטים ישראלים נופל עלינו בשנים האחרונות. למרות שחלק לא מבוטל מהם זוכה להערכה ולפרסים ברחבי העולם, לא מוקדשת מספיק תשומת לב לפס הקול. איך נראית המוזיקה בסרטים שלנו ולמה בעצם אין לנו פס קול מונומנטלי כמו זה של ספרות זולה?

תגובות

בשבוע שעבר הלכתי לקולנוע לראות את סרטו החדש של דורון צברי, “המדריך למהפכה". אי שם באמצע הסרט, צברי החליט שהדרך הטובה ביותר להביע את המחשבה שלו היא באמצעות שיר. דמותו השפופה של שמוליק קראוס מלאה לפתע את הפריים והשיר "זה קורה" החל להתנגן. זה באמת קרה, המסר עבר והלב התחיל להרגיש. הרגע בו תמונה נעה ומוזיקה מתחברים יחד בסינרגיה, הוא רגע קסום שסוחף אותך כצופה למחוזות שונים ומשונים, מבלי שתוכל או תרצה להביע כל התנגדות לכך.

במאי שמכיר ביכולתה של המוזיקה ומקדיש לה מחשבה בהליך היצירה שלו, זוכה בבונוס אדיר ובכלי נוסף להעברת המסרים שלו. המפגש בין הקולנוע למוזיקה מוליד לעתים יצירות מוזיקליות נפלאות שעומדות בפני עצמן, במיוחד כאשר זה נעשה מתוך רצון לחרוג מהבנאליות וליצור קולנוע ומוזיקה מאתגרים ומעניינים. שתי דוגמאות בולטות מהשנים האחרונות הן פס הקול של "Into the wild” שכתב אדי וודר סולן להקת Pearl Jam ופס הקול של "The virgin suecide” של להקת AIR הצרפתית. שני אלבומי מופת, שמלבד העובדה ששיחקו תפקיד מרכזי בסרט, הפכו למוכרים ומוערכים בפני עצמם.

אולם פס קול משובח לא חייב להיות מולחן בעבור הסרט כדי להיות שחקן מרכזי בעלילה או בכדי לעמוד כאלבום עצמאי. קוונטין טרנטינו מדגים את זה בכל סרט מחדש, כאשר ברור שישנה שימת לב אדירה לבחירת השירים, והמקום לו הם זוכים בעלילה. הדוגמה הבולטת ביותר היא  "ספרות זולה" שהפך לאחד מפסי הקול האהובים ביותר ברחבי העולם.

סצנת הריקוד המפורסמת מ"ספרות זולה":

בישראל המצב מורכב יותר, בשל העובדה ששוק הקולנוע קטן יחסית, ונמצא בשלבי גדילה.כמובן שהיו כאן הצלחות מסחררות בתחום הקולנוע המוזיקאלי דוגמת "הלהקה" ו-“קזבלן" שראויים להערכה על התרומה שלהם לתרבות המקומית אולם הסרטים האלו הם  בעלי אופי מסחרי מובהק, ולא סובלים מעומק רב במיוחד. גם האפשרות להיות יצירתיים וניסיוניים במוזיקה, מסובכת הרבה יותר ודורשת במאי שיודע מה הוא רוצה, ומתעקש על כך. העובדה שהתמלוגים עבור שירים, בייחוד אלו שאינם ישראלים, יכולים להגיע למאות אלפי דולרים בעבור שיר בודד, גם היא איננה מקלה על הסיפור. ובכל זאת, במהלך השנים הצליחו מספר סרטים להשתמש במוזיקה ככלי ביטוי מרכזי, ליצור קולנוע מאתגר ולהנפיק אלבומים שעמדו כיצירות מוערכות לכל דבר ועניין.

יהורם גאון מותח את החזה ב"קזבלן":

אולי הניסיון המעניין והמוצלח ביותר בכל הקשור למוזיקה וקולנוע בארץ הוא "שבלול" של בועז דווידזון. עצם העובדה שהאסוציאציות הראשונות לשבלול הן איינשטיין, חנוך ואפילו רוקפור, ולא במאי הסרט, הם הוכחה טובה לכך. שבלול הוא ה"לילה של יום מפרך" הישראלי. הסרט שעוסק ביצירת מוזיקה, בשילוב פיקטיבי של מוזיקאים אמיתיים ומפורסמים. הוא סרט הרוק הישראלי היחידי, או לפחות היחידי שראוי להתקרא כזה. שבלול הוא יוצא דופן גם ביצירה שלו, כיוון שהיה חלק מפועלה של חבורת לול, והתגלגל להיות גם סרט וגם אלבום. רשימה חלקית של שירים כוללת את "מה אתה עושה כשאתה קם בבוקר", "אבשלום", "לילה של כוכבים", "קח לך אישה", "למה לי לקחת ללב". כמות להיטים בלתי נתפסת, מתוך אחד האלבומים הכי חשובים שנוצרו כאן, ושמהווה את עמוד השדרה של הסרט.

נעימת "שבלול":

"החיים על פי אגפא" של אסי דיין ידע גם הוא להשתמש במוזיקה כהלכה, כאשר את הסרט מלווה דני ליטני בתור הפסנתרן של "הבארבי", הבר בו מתרחשת עלילת הסרט, במונולוגים וקטעי שירה יפהפיים. קטעים שמדגימים עד כמה השילוב בין מוזיקה לקולנוע הוא מוצלח, ותוך יצירת סרט בועט, יפה ועצוב. שיר הנושא של הסרט, שנכתב על ידי אסי דיין, הוא ב"במקום הזה" שהוקלט מאוחר יותר באלבומו  של ליטני מין-OUT.

ארבע שנים לאחר יציאתו של החיים על פי אגפא יצא לאקרנים הסרט "קלרה הקדושה" בבימויים של אורי סיוון וארי פולמן. את הסרט הסוריאליסטי הזה ליווה פס קול תואם, בניצוחו של ברי סחרוף שכלל גם גרסה אינסטרומנטלית של "חם על הירח" וגרסה אקוסטית של "ניצוצות", והפך לאחד מפסי הקול הישראליים הטובים ביותר שיצאו כאן. סחרוף ופולמן עבדו יחדיו גם בסרטו הבא של האחרון, “Made in Isrsel”, יצירה קולנועית ומוזיקאלית הזויה ומשובחת, שלא זכתה להערכה הראויה לה. סרטו הבא של פולמן כבר הדגים עד כמה הבמאי הזה מודע לחשיבותה של מוזיקה בסרטים שלו, תוך הפגנת תעוזה בהפקדת המלאכה בידיו של מקס ריכטר – יוצר גרמני-בריטי משובח שבעברו עבודה עם ה-Future sound of London וקריירה עצמאית מרתקת. פס הקול מורכב ממוזיקה אינסטרומנטלית של ריכטר, בשילוב קטעים קלאסיים וכן שלושה שירים מעולים, שנשזרים בדיוק רב בתוך הסרט: Enola Gay של OMD, This Is Not A Love Song של PIL וביירות של זאב טנא שנעדר משום מה מפס הקול הרשמי של הסרט.

This Is Not A Love Song מתוך ואלס עם באשיר:

כתבות שאולי פספסתם

*#