אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"פורגי ובס": רפסודיה בשחור

סיפור הולדתה והתקבלותה של האופרה "פורגי ובס" של גרשווין כרוך בתהפוכות החברתיות והפוליטיות במעמד השחורים בארצות הברית. השבוע היא תוצג בתל אביב בהפקה של בית האופרה של קייפטאון, שממקם את העלילה בדרום אפריקה בתקופת האפרטהייד

תגובות

כאשר כתב המלחין ג'ורג' גרשווין (1898-1937) את האופרה שלו, "פורגי ובס", שהועלתה בבכורה ב-1935, הוא עיצב את הדמות הראשית פורגי במיוחד לקולו של גדול הזמרים האפריקאים-אמריקאים של זמנו, פול רובסון - שהיה גם לוחם רדיקלי לזכויות בני קהילתו. וכאשר ליהק הבמאי אוטו פרמינג'ר את צוות השחקנים לסרט שביים על פי האופרה רבע מאה אחר כך, ב-1959, הוא פנה לאחד הזמרים האפריקאים-אמריקאים האהובים של זמנו ופעיל חברתי נועז גם הוא, הארי בלפונטה, לצורך גילום התפקיד הראשי.

ואולם, שני אמנים חשובים אלה, כוכבי-על כל אחד בזמנו ומייצגים חסרי פשרות של הקהילה שלהם, סירבו לקבל את התפקיד. ולא רק הם: שורה של חברי הקהילה, ובהם דיוק אלינגטון וכן סידני פואטייה, שנבחר במקום בלפונטה לסרט עטור הפרסים של פרמינג'ר, יצאו בחריפות נגד "פורגי ובס": "הצטערתי שלקחתי לבסוף את התפקיד", אמר פואטייה בראיון לאופרה וינפרי לפני עשור, "לא היתה בסרט דמות אחת שלא לקתה בסטריאוטיפיות ושטחיות".

סיפור הולדתה של "פורגי ובס" ואופני הקבלה שלה מאז הולחנה לפני 75 שנה ועד ימינו - כולל ההפקה של בית האופרה של קייפטאון שממקם אותה עכשיו בדרום אפריקה בתקופת האפרטהייד ומעלה אותה השבוע באופרה הישראלית בתל אביב - הוא סיפור מרתק של תהפוכות חברתיות ופוליטיות, וכן תהפוכות סגנוניות מוסיקליות. אפשר להבין את התקוממותם של בני זמנה ומקומה האמריקאים: האופרה נכתבה על פי הספר "פורגי" של בן הדרום הלבן דובוז הייווארד, שנולד וגדל בעיר הקטנה צ'רלסטון בדרום קרוליינה הגזענית ועליה כתב.

העלילה נסובה על אודות גבר עני נכה (פורגי) וחסר כל, שמעניק מחסה לזונה (בס) המאוימת על ידי רוצח - מאהבה והסרסור שלה. פורגי ובס מתאהבים ואף אוספים לביתם ילד עזוב, אך הסרסור-רוצח מופיע ותובע את נערתו. פורגי מתקומם והורג אותו, נלקח לחקירה ולבסוף משוחרר, רק כדי לגלות שבינתיים עבריין קטן וסוחר סמים מפתה את בס ולוקח אותה עמו לניו יורק, להמשיך בדרך חייה הקודמים. פורגי יוצא על עגלתו הרתומה לתיש כדי למצוא אותה.

מחאה של לבנים

הספר של הייווארד על "הכושי הדרומי הפשוט", כדבריו, רצוף במקרה הטוב סטריאוטיפים קולוניאליסטיים על אודות "הפרא האציל" שנשמתו זכה אבל הוא בור ושטוף באמונות טפלות, ובמקרה הרע - כולל קטעים גזעניים של ממש: על טבעם הקלוקל ואף ריח הגוף הרע של "הכושים" (niggers) שיש בהם מן החייתיות. השיער סומר לקריאת תיאורי אותם שחורים, שמהמרים ומחוללים שטופי זימה, ושנשותיהם הן אחת משתיים: או נשות בית חמות, "כושיות" שופעות איברים שכולן גוף, או זונות שיכורות ומסוממות כמו בס.

האופרה שהלחין גרשווין על פי הייווארד, ובעבודה צמודה משותפת אתו, אינה ברוח האקספרסיוניזם הגרמני, שפונה אל הפינות האפלות בנפש האדם כדי להבליט את אנושיותו, וגם לא ברוח האופרות של בריטן או יאנצ'ק, שמציבים זה נגד זה את האינדיבידואל הטוב אל מול החברה המושחתת והקלוקלת, וגם לא בסגנון סופרים כמו דיקנס, שמוצאים גאולה בביבים או פונים אל הרבדים הנמוכים של החברה כאלגוריה. לא, "פורגי ובס" היא הדבר עצמו, המציאות כפי שראו אותה הלבנים בני זמנה; ואם יש מידה של מחאה ביצירה, נגד היות השחורים קורבנות של אפליה גזעית ודיכוי, הרי זו מחאה מבחוץ, של לבנים "שוחרי טוב".

"פורגי ובס" בהפקה של בית האופרה של קייפטאון. רק אנשי המשטרה האכזריים מגולמים על ידי לבנים

רובסון, בלפונטה, אלינגטון - אלה היו הדוגמאות המובהקות של תנועת הייצוג העצמי שהחלה בקרב האפריקאים-אמריקאים כבר בעשור שלפני פורגי ובס. "עלינו - אבל לא בלעדינו" - זו אחת הסיסמאות של גישת הייצוג העצמי, שאליה התייחסו ביצירותיהם בשנות ה-20 סופרים ומחזאים אפרו-אמריקאים כמו לנגסטון יוז, נלה לארסן ואלאן לוק. אפילו וירג'יל תומסון, מבקר המוסיקה (הלבן) הגדול של זמנו ומלחין בזכות עצמו, כתב בביקורתו אחרי הבכורה של האופרה שהייצוג על ידי מישהו מחוץ לקהילה מוצדק רק אם הקהילה אינה מסוגלת לייצג את עצמה, "וזה אינו נכון לכושים ב-1935", כדבריו.

אהבה טהורה בשכונה

גרשווין, כך נדמה, לא היה מודע לכל זאת. חייו הקצרים נראים עתה כביוגרפיה שהובילה כל כולה ל"פורגי ובס". הוא היה שקוע באופן טוטאלי במוסיקה שלו, כפי שכותב עליו וולטר רימלר בביוגרפיה "דיוקן אינטימי" מ-2009, אבל חייו היו גם מלנכוליים: יחסים לא פתורים עם אחיו הבכור איירה, שעמו שיתף פעולה בשירים הגדולים של שניהם (וקצת באופרה); רומן ארוך עם אשה נשואה באהבה שלא התממשה לכדי חיים משותפים; התפתחות מוסיקלית קלאסית מאוחרת שניצניה רק החלו לפרוח - ומחלה קשה, סרטן במוח, שהביאה למותו בהיותו בן 38, לפני שהגשים עצמו כמלחין של ממש.

שיריו נותרו על בימת המיוזיקל, ויצירותיו הרציניות כמו הקונצ'רטו לפסנתר מ-1925 ורפסודיה בנוסח בלו מ-1924 היו רק שלבים ראשונים בהתפתחותו, ונקטלו - בין היתר על ידי פרוקופייב. לרוע המזל, בזמנו של גרשווין, שנות ה-20 וה-30, לא היתה ביקורת על מחזות זמר, כי הם לא נחשבו אמנות אלא תעשיית בידור, וההיבט הרציני, שרק החל לנבוט, של המלחין הצעיר, התקבל בקרירות על ידי המבקרים והמלחינים של זמנו. באופן טראגי, ההכרה ראשונה הגדולה בו באה רק ב-1976, עשרות שנים אחרי מותו, כש"פורגי ובס" הוקלטה לראשונה במלואה בלי קיצורים ועיבודים על ידי תזמורת קליבלנד, והוצגה באופרה של יוסטון.

לגרשווין, "פורגי ובס" היתה נקודת תפנית משל עצמה. ביצירה, שהוא ראה בה את גולת הכותרת שלו, הוא נקט שאפתנות מוסיקלית שגילתה לעין כל את גאוניותו. בדרך רדיקלית הוא מיזג בה מוסיקת עם יחד עם ג'ז ומוסיקת נשמה שחורה, עירב תרבות גבוהה בנמוכה, והשרה סגנון קלאסי על הכל - וזאת בהקשר פוליטי-חברתי, בעירוב סגנוני פורץ דרך שנוצר כבר אז, בשחר הג'ז והבלוז והרבה לפני ההיפ-הופ של ימינו. ובכתר היצירה המוסיקלית הנהדרת הזאת השירים שזוכים לחיי נצח: "סאמרטיים", "אני אוהבת אותך פורגי", "בס, את נערתי", "איט איינט נססרלי סו", "יש לי הרבה לא-כלום" - שירים שגם מתנגדיה של האופרה, ובהם רובסון ובלפונטה עצמם, וגם ג'ימי הנדריקס, מיילס דייוויס, ואלה פיצג'רלד עם לואיס ארמסטרונג, ביצעו אותם בביצועים בלתי נשכחים, מבליטים את האהבה הטהורה שבכל זאת הצליחה לצמוח בשכונת "קטפיש רואו" הגיהנומית באופרה.

ביצוע הבכורה של "פורגי ובס" באירופה מראה עוד פנים של הסיפור המורכב: היה זה בקופנהאגן הכבושה ב-1943, בשלושה שבועות רצופים של אולמות מלאים, עד שהנאצים איימו לפוצץ את האולם. ועם זאת, לצופי זמננו קשה לראות את הצוותים האפריקאיים או האפריקאיים-אמריקאיים המלוהקים בהפקות "פורגי ובס" ממלאים את צווי הסטריאוטיפ בדרך שקשה לפעמים לעיכול. הלוא כבר ראינו זמרות לבנות בתפקיד בטרפליי היפאנית וזמרים לבנים בתפקיד אותלו, וזמרות אפריקאיות-אמריקאיות כמו ג'סי נורמן באופרות מהנרי פרסל ועד מוצרט וורדי; ומיהו אפריקאי? מאיזה דור? עד איזה גבול של בהירות העור?

גרשווין לא הותיר צוואה, ולכן - כדברי הביוגרף שלו רימלר - אין שחר לשמועה כאילו דרש שרק אפריקאים-אמריקאים ישתתפו בהפקה כדי לספק להם עבודה ולקדמם בסולם החברתי; אבל הוא התנגד לשיתוף לבנים שיצבעו פניהם בשחור, כפי שהיה נהוג אז, וכפי שהונצח בסרט "זמר הג'ז" בכיכובו של אל ג'ולסון, ובכך חסך מבוכה נוספת מהצופים.

מסקרן איפוא לראות את האופרה בגרסתה הדרום-אפריקאית, שמפרקת את מהותה של "פורגי ובס" כאופרה תקופתית שיש לראותה בראי זמנה, כחלק מההיסטוריה האמריקאית, מנותקת מהמציאות של היום. בית האופרה של קייפטאון, שהיה נפרד לשחורים ולבנים והרשה ל"לא-לבנים" להיכנס בשעריו רק פעם בשבוע, ורק הם, יכול להעלות עתה בטבעיות יצירה עם צוות אפריקאי כולו - למעט אנשי המשטרה האכזריים המגולמים באופרה על ידי לבנים. זה מזכיר את הדרך הארוכה שעשו האפריקאים-אמריקאים עד שמריאן אנדרסון הורשתה לשיר במטרופוליטן, ובסופו של דבר, מעורר תקווה גם במקומותינו.

*#