אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

חייל, שפר הופעתך: המלבישה של "התגנבות יחידים"

מהגופיות הלבנות ועד הכפתורים הקטנים ביותר. רונה דורון, המלבישה של "התגנבות יחידים", מספרת איך מאפיינים דמויות שלבושות כולן במדי צבא

תגובות

"העבודה שלי נמדדת בפרטים הקטנים... בבד, בגזרה, בתפירה ובכפתורים", אומרת רונה דורון, המלבישה של הסרט "התגנבות יחידים" ואחת ממעצבות התלבושות הבכירות בישראל. "בקולנוע כל פרט קטן מוקרן בענק, כך שאפילו הסמל הקטן שעל החולצה הצבאית נראה גדול, ולכן אני חייבת לשאוף לשלמות ויודעת שאסור לרמות".

ואכן, השאיפה לשחזור תקופתי מדויק ניכרת בסרט, וכך גם האפיון הייחודי שהעניקה דורון לכל שחקן, בעיקר בהתחשב בעובדה שהשחקנים לבושים רוב הזמן במדי צה"ל. "כשהמפיק פנה אלי, הוא אמר לי שזו המשימה הכי קלה שאקבל אי פעם: תביאי את המדים, תעשי כמה סצינות אזרחיות וזהו", מחייכת דורון וממשיכה, "אבל ידעתי שמדובר בעבודה מסובכת יותר".

אחרי שבחנה אלבומי צה"ל וספרים מן התקופה, היא גילתה שמדי צה"ל של שנות ה-50 היו שונים מהמדים המוכרים היום. "אלה היו מדים כמו של הצבא הבריטי", היא מסבירה, "בעלי גוון ירוק צהבהב, ובגזרה שונה מזו של היום".

כדי להשיג את האותנטיות הרצויה היא חיפשה בדי דריל ("שהיו בעובי מסוים, שכבר לא קיים היום"), צבעה אותם בצבע המדויק ("הייתי צריכה להתחנן כדי שמצבעות תעשייתיות יפסיקו את העבודה שלהם לטובת האלף מטר בד שאני הבאתי") ותפרה עשרות מדי א' וב', לפי הגזרה המקורית של מדי הצבא הבריטי.

"זה היה תהליך מתיש וארוך, מרמת הפרוטוטייפ ועד אחרוני הכפתורים, שאפילו הם כבר לא קיימים היום". אחרי שהמדים היו מוכנים הם אף נשלחו לכיבוס ויישון כדי שיהיה להם מראה משומש ובלוי מעט.

מחשבה רבה ניכרת אפילו מאחורי המכנסיים הקצרים והחולצות או הגופיות הלבנות שהחיילים לובשים בסצינה הפותחת של הסרט. "אני כפייתית" היא אומרת, "את המכנסיים הקצרים תפרנו לפי גזרה של זוג אותנטי שהיה לי משנות ה-50, והתעקשתי שאפילו גופיות הסבא שלהם יהיו מהשנים ההן, עם החורים הגדולים, ולא גופיות שאפשר למצוא בשוק הכרמל היום".

מתוך "התגנבות יחידים"

באחת מהסצינות הבולטות בסרט משתתפים החיילים במסיבת סלון בורגנית. זו היתה הזדמנות לדורון להלביש את השחקנים באופן כמעט "מד-מני", שחרג מהצבאיות ששולטת בסרט. "זו אכן היתה הזדמנות להתפרע", היא אומרת, "רציתי לעשות מעין תצוגת אופנה צנועה של שנות ה-50 ולהתמקד בדברים הקטנים, כמו השמלה האדומה שליאל דניר לבשה, שהיתה שמלה שיש לי משנות ה-50, ושדרכה ניסיתי לספר את כל ההיסטוריה של הדמות".

באותו אופן הלבישה את הבנים בחליפות של שנות ה-50, צעיפי אסקוט ופריטים אחרים, שידגישו את הבורגנות הזעירה על רקע הבסיס הצבאי וההתיישבות העובדת. "אני תמיד חושבת איך אני יכולה להראות שהבגד היה שייך לשחקן מאז ומעולם... איך הבגד ישרת את הסרט ועדיין ייראה חלק בלתי נפרד מהדמות".

צוות השחקנים התבקש לא להסתפר ולא להתגלח במשך כמה חודשים לפני תחילת הצילומים. "פעם סיפרו את כולם אותו דבר", אומרת דורון, "וכשהבאתי את הספרים והחוברות והסתכלנו על החיילים בתקופה ההיא ראינו שלרובם היתה בלורית מתנפנפת ושיער פנים כמו זקן או שפם". את משקפי הקרן שחובש מיכאל אלוני הביאה דורון מהאוסף שלה, וגם הם, כמו שאר הפריטים, משנות ה-50. "מיכאל רצה משקפיים עגולים כמו של ז'בוטינסקי, אבל התעקשתי על משקפיים אחרים. הוא בא אלי אחרי הפרמיירה והודה שצדקתי".

לצד הרצון לשחזר בפרטי פרטים את התקופה שבה מתרחש הסרט, דורון ביקשה לאפיין כל דמות ודמות, אפילו בתוך המסגרת הצבאית וההומוגנית. "ניסיתי לתת לדמויות ייחוד בפרטים הקטנים: החיילים האשכנזים שהיו לבושים בקפידה, המזרחים שהיו מרושלים יותר, והצברים, שהיו 'שלוכים לייט'," היא מתארת, "אלה דברים קטנים שניסינו לדייק בהם, כמו מי צריך לכפתר את החולצה ומי ישאיר אותה פתוחה, למי יהיה סוודר ולמי לא, ולאיזה שחקן לתת ללכת עם חולצה בתוך המכנסיים ואיזה שחקן ישאיר את החולצה בחוץ".

היא מודה שצוות השחקנים של הסרט הפיח בכל אלה חיים והפך את התלבושות לבגדים של אנשים אמיתיים. "בגד בלי שחקן זה כלום", היא מוסיפה, "לא רק הבגד עושה את האדם, אלא גם האדם עושה את הבגד. זו שפת הגוף, הכריזמה, הסקס אפיל והיכולת של אדם לתקשר עם מה שמונח עליו". לכן, היא טוענת, החזרה לבגדים של שנות ה-50 היא גם שאיפה לחזור לזמן שבו לבגדים היתה יותר חשיבות. "איך אפשר לתקשר עם טי-שירט?" היא שואלת, "או לנסח איזו אמירה כשאתה נועל כפכפי הוואניאס, בשעה שפעם הלכו בעולם עם נעלי אוקספורד ולבשו חולצות רקומות?"

דורון התחילה את דרכה כמלבישה של הטלוויזיה הישראלית במחלקת הדת והמורשת ("עשיתי תלבושות לסרטים נוצריים ששודרו בחג המולד ולתוכניות דת ששודרו ברמאדן"). תפקידה הראשון בקולנוע היה כמלבישה בקומדיה "מבצע שטריימל" של בני שוילי שיצא ב-1984 ומשם המשיכה לסרט "זעם ותהילה" של אבי נשר (שאתו עבדה מאז על כמה סרטים, בהם "פעם הייתי" מהשנה האחרונה). היא זכתה בפרסי האקדמיה על הסרטים "עץ הדומים תפוס", "מרקו פולו", "סוף העולם שמאלה", "שלוש אימהות" ו"איים אבודים", ועדיין מנסה, לדבריה, ללמוד מכל פרויקט שהיא עובדת עליו. "אני מנסה תמיד לדבוק במה שאני רואה לנגד עיני כשאני קוראת את התסריט", היא אומרת. "אני לא רואה את הבמאי ולא את המפיק, אלא משתמשת בדמיון שלי. אני מאמינה שעדיף לא להשתמש בדבר מאשר להשתמש במשהו לא מדויק. אני רוצה שבעוד 20 שנה אנשים יסתכלו על הסרט ויגידו 'ככה זה היה בשנות ה-50, אז אדע שהצלחתי".

*#