אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

חיים סטיינבך: אמנות שאי אפשר לקטלג

צעצוע לעיסה לכלבים הוא אחד החפצים ששבו לאחרונה את דמיונו של חיים סטיינבך. בביקור בארץ מספר האמן המינימליסטי האמריקאי הבולט, שגדל בישראל עד גיל 13, מה הקשר בינו לבין ולטר בנימין ואיך הגה את הרעיון לעבודה חדשה שהוא מציג בבית לואי ויטון בלונדון

תגובות

אחת העבודות של האמן חיים סטיינבך עשויה מפסל של ברנקוזי. "חבר אחד שלי, אספן, אמר לי: 'חיים, אני סומך עליך ועל העין שלך. קח את הברנקוזי שלי ותעשה אתו מה שנראה לך'. ועשיתי את זה", הוא מספר.

סטיינבך הוא אמן אמריקאי בולט, שהציג לצד רוברט ראושנברג, ג'ף קונס, ריצ'רד פרינס וברברה קרוגר. הוא נולד ברחובות וגדל בתל אביב, אך את בר-המצוה שלו, כולל עלייה לתורה, כבר חגג על ספינה, שלקחה אותו ואת הוריו לניו יורק ב-1957. השבוע, לפני שייסע ללונדון, לחנוכת עבודתו החדשה בבית לואי ויטון, בילה בישראל עם אביו ואמו, בני 92 ו-89, בקרב משפחתם. בנוסף לכך נפגש עם דביר אינטרטור, בעליה של גלריה דביר בתל אביב, לקראת תערוכה שתתקיים בגלריה בחודש מאי הקרוב ובה יוצגו יצירות של סטיינבך, חברו האמן משה ניניו והצלם האמריקאי כריס ויליאמס.

היצירה של סטיינבך, המתאפיינת בעיסוק באובייקטים, צמחה מאמנות מינימליסטית ומהפשטה של המודרניזם. היא מעניינת בין השאר משום שאי אפשר לקטלג אותה בשום הגדרה עכשווית.

נוף של ים, בתי מלון ומפרשיות לפנינו - חוף הים של תל אביב. "לגדול בתל אביב, בעיר שכל כך הושפעה מהבאוהאוס - הארכיטקטורה של העיר הותירה חותם עמוק בזיכרוני", הוא אומר. "ציירתי כבר מגיל 15, רק שאז הושפעתי מוואן גוך, ואז בגיל 19 מסזאן, וכשהייתי בן 25-26 התחלתי להיות מושפע מפופ-ארט ומאמנות מינימלית".

בן 27 החל לימודים לתואר שני באמנות באוניברסיטת ייל. "אז", הוא מספר, "השתנה גם קנה המידה": מכן הציור לציור על הרצפה, או כזה שתופס את כל הקיר. עם הזמן התפתחו ציוריו לכיוון מצומצם ומינימלי; ובשלב מסוים נקלע למבוי סתום, מבחינתו, בהיסטוריה של הציור. "היה הרבה דיון בנושא", הוא אומר. "שאלות חדשות הועלו ביחס לתרבות, לרקב תרבותי, לאילוזיה וריאליזם ותת-מודע".

אלה היו שנות ה-70, וכמו אמנים רבים אחרים, סטיינבך התלבט. עם תיאוריות האמנות הקונצפטואלית והמינימלית החל הדיון באובייקט וחזרו שאלות הבוחנות את חלל המוזיאון. "קארל אנדריי לקח אותנו מהפדסטל לרצפה", מזכיר סטיינבך. "יכולת ללכת על זה, אבל זה היה פסל. ואם הלכת על זה, אז נהפכת לפסל. הצופה במוזיאון נהפך לאובייקט לא פחות מאשר האובייקט עצמו. זו היתה שאלה של שפה ודקדוק באמנות הקונצפטואלית - איך יוצרים מחדש את הדימוי או החלל. זה גרם לי לחשוב על חפצים מחיי היום-יום".

מתוך הפרויקט המיוחד "Mr. Peanut", 2008 | באדיבות גלריה Overduin and Kite, לוס אנג'לס

עם הזמן התפתחו עבודותיו למקטעי חדרים או חללים: פיסות טפטים, מדפים וחפצים ממקורות שונים, המסודרים בחלל ביחסים פנימיים. אך גם אלה עברו רדוקציה ונותרו בצורתם המדויקת והבהירה ביותר - סדרות אובייקטים מונחים על גבי מדפים גיאומטריים נקיים. "המדף, בעבורי, נהפך למעין במה לסידור וסידור חוזר של אובייקטים ולמקום שבו אפשר לבחון איזו שפה נוצרת כאשר אתה מייחס דבר לדבר", הוא מסביר.

מכד עתיק ועד דגני בוקר

ב-1987 הציג סטיינבך בתערוכה הקבוצתית "ניו יורק עכשיו" שאצרה סוזן לנדאו במוזיאון ישראל בירושלים. עד אז כבר הספיק להציג במרבית מוסדותיה החשובים והמבוססים של האמנות באירופה ובארצות הברית. בצמד העבודות בתערוכה, ששמן "Stay with Friends", כלשון פרסומת טלוויזיה אמריקאית לעידוד תיירות בישראל של אותן השנים, הציב סטיינבך כדי חרס עתיקים לצד קופסאות דגני בוקר.

"הייתי בירושלים", הוא מספר, "וכמה דברים שראיתי במוזיאון ישראל הציתו את דמיוני: כדים וכלי קיבול שהיו בשימוש לפני אלפי שנים, למים או לשמן וכדומה. האוצרת במוזיאון המליצה לי על חנות שבה אפשר עדיין לקנות כאלה, וכך קניתי שם קצת קדרות מתקופת הברונזה. אחר כך הלכתי לסופרמרקט לקנות משהו ושם מצאתי קופסת דגני בוקר אמריקאית, 'קלוגס'. אותו עיצוב, אותו דבר - חוץ מכך שצד אחד היה בעברית. ואז גיליתי גם דגני בוקר מקומיים - אני חושב שזה היה של 'תלמה'. גם בקופסה הזאת צד אחד היה באנגלית והשני בעברית. וכך - לפנינו הרעיון של סחר חליפין והמרה. אפשר לומר שזה כלכלה, אבל זה לא רק זה".

למרות הקשר הביוגרפי שלו לישראל, הציג סטיינבך רק בתערוכות מעטות בארץ, ויצירותיו, ככל הידוע לו, לא נרכשו מעולם על ידי אספן ישראלי פרטי. ג'רמאנו צ'לאנט, אוצר ותיאורטיקאי אמנות איטלקי, מצא קווי דמיון בינו לבין ולטר בנימין ופרימו לוי, כמי ש"'נקרע' ממעונה של תרבותו העתיקה ומצא מלים חדשות, כוונה חדשה", כדבריו בקטלוג תערוכתו של סטיינבך ב-1989 במוזיאון בורדו לאמנות עכשווית בצרפת.

סטיינבך: "אני חושב שכאשר מישהו כותב על הקשר בעבודתי לבנימין ולפרימו לוי, זה מפני שהוא קורא את זה בעבודה. אחרים יגידו: 'לא, לסטיינבך אין שום קשר לכך, הוא רק מתעסק בסימולציה', שזה העתק של העתק של ה'חדש'. אני מתעניין מאוד בשאלות האלה, בניסיונות של פרימו לוי ובנימין וכו' לשייך את הכתיבה שלהם לאמנות אחרת.

"בעבורי, ההיסטוריה שלי נמצאת בנקודה מסוימת במהומות של המאה ה-20. נולדתי בישראל, המשפחה שלי נמלטה ממחנות הריכוז בגרמניה ואיבדתי דודות ודודים. גדלתי עם זיכרון של אובדן. הורי - הם נולדו בגרמניה, הילדות שלהם היתה שם. כל אובייקט, ישן או חדש, מכיל בתוכו את זיכרונות הלידה מחדש והאובדן".

על התערוכה שהציג בארץ בשלהי שנות ה-80 הוא אומר: "האמנים שם הוכרו ככאלה המנהלים שיח שהיה פורץ דרך במונחים של פיתוח שפה סטרוקטורלית חדשה, של דברים ויזואליים ושל גישות פילוסופיות העוסקות בבעלות ומקוריות. האם אנחנו באמת מקוריים? מקוריים איך בדיוק? כמה מתקבל או נכנס דרך התוכן שלנו, האם אנחנו מראות של מה שמסביבנו יותר מאשר יוצרים מקוריים?" ייתכן כי באותה העת הקהל כאן עוד לא היה מוכן לאמנותו, מה שעשוי להסביר מדוע לא רכש בישראל מעמד כמו זה שיש לו בחו"ל.

העולם כתפריט

החפצים שמוצאים את דרכם ליצירתו של סטיינבך באים משוק הפשפשים, מהמכולת, מחנות הכל-בו. הוא מתאר עצמו כמשוטט, כבכתביו של בנימין, ומוצא בכך קשר לקבוצת הסיטואציוניסטים שהיתה חלק ממהפכת הסטודנטים של סוף שנות ה-60. "אני מתערב, מנצח על תזמורת. אני ממשיך תמיד לתאר מחדש את התמונה, לערוך אותה, לתקן אותה, ואולי מגיע לתמונה שאפילו אני לא מבין, עד שמישהו מגיע ואומר: 'היי, תראה! זו האמירה האמיתית של הרגע!' ואז כולם מסתכלים ומתחילים להתווכח".

עבודתו במשך השנים היא המשכית, פיתוחו של הרעיון, הרגע, הסדר המסוים. יצירותיו מתאפיינות בניקיון ובחירה מוקפדת, בגימור חסר פשרות. הוא מדגיש: "אני לא מדביק או מבריג את החפצים למדף. הם רק מונחים. ואם השומר במוזיאון לא מסתכל, אז מישהו עובר ונוגע, מחפש לבדוק אם זה מנייר או מברונזה וצבוע מאוד בדיוק, ואז הוא מזיז את האובייקט סנטימטר או שניים. בסוף היום או השבוע, אם האוצר לא מסתכל ואומר 'או-או, הסטיינבך לא בסדר' וחוזר לתוכנית המקורית ומסדר, אז מישהו יבוא ויראה את העבודה וילך ויכתוב שהסטיינבך הזה לא טוב הפעם, לא ברור למה. אני גדלתי בתרבות ובחברה שבהן אני חש בנוח כשהשטיח נקי והכלים בארון, אחרת אני לא מוצא שום דבר ומשתגע".

מתוך הפרויקט המיוחד "Mr. Peanut", 2008 | באדיבות גלריה Overduin and Kite, לוס אנג'לס

עם זאת, תהליך עבודתו, כמשוטט ומלקט, משוחרר ומקרי. "כזרם התודעה", הוא מגדיר. את הסדר הספציפי, הקומפוזיציה, מתעד סטיינבך בצילום ובתוכנית אדריכלית. "אם קנית עבודה שלי ושמת אותה בבית, ואתה רוצה לנקות אותה, אתה צריך להרים את האובייקטים ולהחזיר אותם", הוא אומר. "אבל זה כמו הריטואל של היום-יום עצמו - הכיסא הזה אמור להיות בצד הזה של השולחן, תחזיר את הכיסא הזה לשם ואת זה למטבח. זאת השגרה היומית ובאופן מסוים העבודות שלי משקפות את זה".

אשר לקושי בהגדרת עבודתו, לפעמים היא מקוטלגת כ"אמנות קומודיטי" - כזאת המתייחסת פחות לאסתטיקה ונתפשת במידה רבה כאמצעי מחאה נגד הקפיטליזם, בנוסח אנדי וורהול. על השיוך הזה סטיינבך מוחה בתוקף: "קומודיטי (מסחר) היא מלה שמריחה משטחיות או אפילו חוסר כנות. אני חושב שהדיון בזה, שהתחיל בודריאר, מעניין מאוד, אבל רוב החוקרים וההוגים ששייכו אותו לעבודה שלי לא הבינו אותו בעצמם. העבודה שלי לא מחקה או מתארת משהו, היא עוסקת בפיסי, בדברים קיימים והקשר ביניהם". הוא משתמש ברדי-מייד, אך אינו אמן רדי-מייד. יש מבקרים הסבורים שהוא חלק מקבוצה שמכונה Appropriation Artists, אמנים שאבותיהם הרוחניים הם מרסל דושאן ופבלו פיקסו ועיסוקם בבדיקת גבולות האמנות.

בעיני רוחו של סטיינבך, העולם הוא כמו "מתכון שהמצרכים משתנים בו לאורך הזמן ועל פי המקום". הוא מספר על אובייקט החוזר בשנים האחרונות בעבודתו - צעצוע-לעיסה לכלבים ושמו "קונג", שראה לראשונה ב-2006: "הלכתי לבנק שלי, כמה רחובות מביתי. שוטטתי. נכנסתי לחנות חיות מחמד - אני לא נכנס לשם בדרך כלל - וראיתי את החפץ הזה. שאלתי מה זה. הבנתי שזה משחק-לעיסה לכלבים, עשוי מגומי שחור וחלול, ושאפשר לשים בפנים רוטב של בשר ואז הכלב ממש רוצה לנשוך את זה. חשבתי שזה יפה! כמו פסל של ז'אן ארפ ממש, או כד יפאני. אז קניתי אותו, אף על פי שאין לי כלב, ולקחתי אותו לסטודיו. זה אובייקט גאוני, ונראה לי שיש לי הרבה פוטנציאל אתו. גם עשיתי אתו עבודה משותפת עם המעצב הישראלי רון ארד, קוראים לה 'kong Arad'".

לפני כמה חודשים שאלה אותו אחת הגלריסטיות שלו בניו יורק, טניה בונאקדאר, אם יהיה מעוניין לעשות עבודה לחנות הדגל של לואי ויטון בלונדון, לרגל אירועי יריד האמנות "Frieze", שבו הוא גם מציג בביתן הגלריה. בעבר כבר שיתף פעולה עם בתי אופנה שונים. "פיקאסו עיצב תלבושות ותפאורה לתיאטרון, דושאן עיצב חלונות ראווה, גם אנדי וורהול, וגם היה מעצב סקנדינווי שעשה בגדים עם דוגמה מונדריאנית", אומר סטיינבך. "גם בחנות של ויטון מוכרים ספרי אמנות, כך שזה כבר קיים שם, החיבור לאמנות. אמרתי לה, 'טניה, זה עוד חודשיים ואני לא בטוח שאצליח לעמוד בכזה לחץ'. היא אמרה, 'למה שלא תאמר שאתה פתוח לרעיון?'"

סטיינבך מספר שכאשר יצא מהגלריה עברר ליד חנות לצורכי בניין ושם מצא אובייקט ושמו Safety Boots: מין פאנלים צהובים המשמשים לבניית גדרות ולייצוב עמודים זמניים. עוד ראה שם פלס שפועל בעזרת בקרני לייזר. "חזרתי לסטודיו עם ה'סייפטי בוטס' והמשכתי לחשוב על הפלס-לייזר הזה במשך יומיים", הוא מספר. "לא חשבתי אז על הקונוטציה ועל הפירוש ועל כך שזה נקרא מגפיים ויהיה בקונטקסט של תיקים ונעליים. היתה לי פשוט יצירה. ואז התקשרתי לטניה ואמרתי לה, 'את יודעת מה - נראה לי שאולי יש לי משהו ללואי ויטון'".

*#