אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

שליחותו של סטולמן להחזרתה של הספרות העברית לקולנוע

התסריטאי נח סטולמן, שעיבד את ספרו של א"ב יהושע "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש" לסרט העולה לאקרנים בסוף השבוע, שואף לקחת את הקולנוע הישראלי למקום אחר, כזה המשלב מציאות ודמיון. בעיניו, החזרה אל הספרות היא סימן לבגרות של תעשיית הסרטים המקומית

תגובות

התסריטאי נח סטולמן לא מתרשם מתיאוריית ה"אוטר", השולטת זה שנים בקולנוע המקומי. על פי השיטה הזאת, הבמאי הוא היוצר שמשאיר את חותמו האישי על הסרט והוא גם שכותב בדרך כלל את התסריט. סטולמן מציג בשנים האחרונות אלטרנטיבה לכך. הוא מאמין שדווקא חלוקת עבודה בין תסריטאי לבמאי, כנהוג בהוליווד למשל, יכולה לתרום לשיפור פניו של הקולנוע הישראלי, והוא סבור שתסריטאים מקצועיים יכולים לא פעם לעשות עבודה טובה יותר מבמאים שמתעקשים לכתוב את סרטיהם בעצמם.

סטולמן הוא גם אחד היוצרים השותפים בשנים האחרונות להחזרתה של הספרות העברית אל המסך הגדול. בארבע השנים האחרונות הוא עיבד ספרים של שלושה סופרים בולטים לקולנוע: הוא כתב את התסריט של "מישהו לרוץ אתו" (2006) לפי ספרו של דויד גרוסמן, לסרט שביים עודד דוידוף; הוא עיבד את ספרו של יורם קניוק "אדם בן כלב" (2008) לסרט שביים פול שרדר (הבמאי-תסריטאי האמריקאי שבין היתר כתב את התסריט ל"נהג מונית"); ובסוף השבוע ייצא לאקרנים "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש", בבימוי ערן ריקליס, שאת התסריט שלו כתב סטולמן על פי ספרו של א"ב יהושע.

בפסטיבל לוקרנו, שבו הוקרן הסרט בבכורה באוגוסט, זכה "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש" בפרס הקהל. משם הוא נדד לפסטיבל טורונטו ואחר כך זכה כאן בחמישה פרסי אופיר, בהם פרס הסרט הטוב, הבימוי והתסריט.

בחירתם של יוצרי קולנוע רבים לבסס את סרטיהם על יצירות ספרות, ולא רק על סיפוריהם האישיים, היא בעיני סטולמן סימן לבגרות של התעשייה המקומית. "אני חושב שככל שהתעשייה בארץ נעשית מפותחת ומתוחכמת, יש יותר תסריטאים שמבינים שיש עולם ומלואו של סיפורים טובים שאנשים אחרים כבר סיפרו, ששווה לספר אותם במדיום אחר", אומר סטולמן. "היוצרים מפנים מבטם לכיוון אחר, ולא רק לתוך עצמם. הם כבר לא מספרים רק סיפורי מלחמה, סיפורי שואה והתנסויות אישיות".

מתח מסוגנן

סטולמן, בן 44, נולד בארצות הברית, עלה בגיל שלוש עם משפחתו לישראל וגדל בירושלים. "אבל בשבילנו ארצות הברית היתה הארץ המובטחת. כילד שגדל בארץ בשנות ה-70 בבועה אנגלו-סקסית, החלום שלי היה להגשים את העלייה ההפוכה של ההורים ולחזור לשם. זה מסר אנטי-ציוני, אבל זה משהו אישי", הוא מחייך.

הוא למד קולנוע בסם שפיגל, ולאחר הלימודים, כשכל חבריו עברו לתל אביב, הוא ואשתו נסעו לניו יורק. הם חיו שם 14 שנה, שני ילדיהם נולדו שם, אבל לפני יותר משנה חזרו לישראל, בין היתר בשל מעורבותו של סטולמן בהפקות ישראליות.

למרות העיבודים המרשימים שכתב לשלוש יצירות ספרות חשובות, החיוך של סטולמן מתרחב דווקא כשהוא מדבר על סדרת הטלוויזיה "תמרות עשן" - הפרויקט היחיד עד כה שלו כתב תסריט מקורי, לא מעובד, והיחיד שהופק לטלוויזיה ולא לקולנוע. גם את הסדרה הזאת, כמו את הסרט "מישהו לרוץ אתו", יצר יחד עם חברו ושותפו, עודד דוידוף.

"תמרות עשן" שודרה בהוט בשנה שעברה, הציגה עלילה מותחת באריזה מסוגננת, זכתה לאהדת המבקרים והזכירה לרבים את "טווין פיקס" המופתית של דייוויד לינץ'. "'תמרות עשן' משקפת את הסגנון ששנינו אוהבים, את הקולנוע שאנחנו רוצים לעשות: שילוב של בלש ומתח ועולם שהוא על גבול המציאות, שמשקף זרמים של המציאות, אבל דרך פילטר של... אני לא רוצה להגיד סוריאליזם, אלא דמיון והומור", הוא אומר. "אף שזה נועד לטלוויזיה, אנחנו מתייחסים לזה כאל פרויקט קולנועי".

מי שצפו ב"תמרות עשן" יזהו ניחוח מוכר ב"שליחותו של הממונה על משאבי אנוש". גם בסרט שביים ריקליס (וכך גם ביצירה המקורית של יהושע) יש עלילה הנוגעת במציאות המוכרת לכל מי שחי כאן, אבל ממריאה אל מחוזות דמיוניים לחלוטין: מגופה של מהגרת עבודה שנהרגה בפיגוע, ומסערה תקשורתית שמתעוררת בעקבות התנהלות המאפייה שבה הועסקה, הסרט עובר למסע הזוי בארץ זרה וקפואה, נטולת שם, שתושביה הם טיפוסים כפריים מוזרים, הדוברים שפה לא מזוהה (למי שאינם דוברים רומנית, יוצרי הסרט אינם מציעים כל רמז בנוגע לשפה שהם דוברים). גיבור הסיפור הוא הממונה על משאבי אנוש (מארק איווניר) במאפייה שבה עבדה האשה שנהרגה, הנשלח ללוות את גופתה במסע שהולך ומסתבך.

מתוך "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש"

"כשהמפיק חיים מקלברג פנה אלי, כבר הכרתי את הספר", אומר סטולמן. "חשבתי שלא רק שזה ספר חזק ומרגש, אלא גם יש בו משהו שנותן עצמו לעיבוד קולנועי. כבר בקריאה ראשונה מרגישים את הזרימה הקולחת והדינמית של הסיפור. חוץ מזה, היה משהו בספר שדיבר על המצב בישראל, אבל לא באופן שמאה אחוז מעוגן במציאות, אלא בצורה פואטית, כמעט חלומית. הכל מתרחש במציאות כמעט סימבולית, אבל בו בזמן הדמויות הן אמיתיות, מורכבות, מרגשות. השילוב בין הסימבוליזם העשיר של הסיפור למציאות הגשמית משך אותי מאוד. זה בדיוק מסוג הסרטים שאני נוטה לעבוד עליהם. אז יצאנו לדרך".

מבט אחר

לדעת סטולמן, אין קריטריונים חד משמעיים שלפיהם אפשר לקבוע אם ספר מסוים מתאים לעיבוד קולנועי. "כשאני קורא ספר, אני מחפש בו דימויים ויזואליים, סצינות, התרחשות שמשלבת צד ויזואלי ותוכני. זה בעיקר עניין של תחושה. מספיק שיהיו בו כמה תמונות או רגעים שאוכל לדמיין אותם כסצינות קולנועיות, ואז הנורות נדלקות ואני מרגיש שזה אפשרי. זה פחות עניין של הסיפור עצמו, כי בכל מקרה בעיבוד אתה מפרק את הסיפור לגורמים ומרכיב אותו מחדש, ואם צריך - מוסיף דמויות או סוף חדש. ב'הממונה' יש אוסף של רגעים שכקורא הרגשתי שאני רוצה לחיות אותם, והרגשתי שאפשר לחיות אותם גם כצופה של סרט".

סטולמן מציין כי "הממונה" שונה ממרבית הסרטים שנעשים כאן. "בארץ אין מסורת של סרטים שהדמיון בהם הוא אלמנט שולט או מוביל", הוא אומר. "אפשר למנות על אצבעות יד אחת את הסרטים שנעשו פה והם על הגבול שבין מציאות לדמיון, כמו 'ואלס עם באשיר' ו'אוונטי פופולו', שבעיני הם פאר היצירה. הם מכניסים אותך לתוך המציאות הישראלית, על הרבדים הפוליטיים שלה, אבל בו בזמן גם מציגים אמירה אמנותית ואישית של היוצרים. זה סוג הדברים שאני שואף, מתישהו, יום אחד, להגיע אליהם. אלה חומרים שחשובים מאוד למכלול קולנועי. גם ב'תמרות עשן' המצאנו איזה מקום ברמת הגולן, ששואב מהמציאות, אבל שמות המקומות הם לא אמיתיים, שמות הדמויות קצת משונים, הסיטואציה מוזרה במהותה. לפעמים זו דרך טובה יותר להסתכל על המציאות, דרך התת-מודע, דרך הדמיון. זה מאפשר הסתכלות אחרת".

כשהוא ניגש לעיבוד ספר לקולנוע, הוא קודם כל קורא את הספר קריאה מעמיקה: מנסה להבין מדוע כל מלה נכתבה, קורא גם בין השורות ומקפיד לקרוא יצירות אחרות של אותו סופר. "תוך כדי כך אני מסמן כל מיני דימויים, סצינות וסיטואציות שאני יודע שחייבים להיות בסרט, וגם כאלה שאני יודע שיהיו בעייתיים לקולנוע", הוא מסביר. "באמצעות הסצינות האלה אני בונה קודם כל דראפט שהוא תרגום די ישיר של הספר לתסריט. זאת, בידיעה שזה בלתי אפשרי שהדראפט הזה יעמוד בפני עצמו, כי הוא עדיין צריך לעבור עיבוד למדיום אחר. ואז אני שם את הספר בצד. אני מתייחס למה שיש לי כבסיס ומשם מתחיל לבנות את התסריט. עם זאת, במשך העבודה תמיד חוזרים לספר, כי הוא יכול לשמש סאב-טקסט של התסריט. כך שאתה כל הזמן ניזון מהספר, אבל גם דוחק אותו הצדה כדי ליצור מוצר שעומד בפני עצמו".

הוא מודה שהמעבר מהספר לסרט כרוך לא פעם בוויתורים רבים. ב"הממונה", למשל, אחד הדברים שהוא וריקליס נצמדו אליהם, ורק ברגע האחרון נאלצו לוותר עליו, היה כמה מונולוגים של דמויות צדדיות. "אלה מונולוגים של דמויות אקראיות שחולפות בסצינה, פונות אל הקורא ופתאום מוציאות אותו מהמציאות של הספר. אלה מונולוגים יפהפיים שנותנים לספר טון פואטי. ידענו שזה דבר מאוד לא קולנועי, כי זה בעצם עוצר את הסיפור, אבל צילמנו אותם, והם יצאו מאוד יפה. אבל אז ראינו שהם באמת עצרו את הסרט ונאלצנו להוציא אותם. אין מה לעשות, לסרט יש המומנטום שלו. זה מסוג הוויתורים הקשים והכואבים שצריך לעשות לא פעם כשמעבדים ספר לסרט".

הוא מספר שהקפיד לשתף את יהושע בתהליך העיבוד. "היה לי דו-שיח די מרתק אתו. המשימה שלי ושל חיים (מקלברג, המפיק - נ"א) היתה לגרום לו להרגיש שהוא בידיים טובות, שאם אנחנו משמיטים או משנים דברים, אנחנו יודעים מה אנחנו עושים ויש סיבה טובה לכך. אני חושב שהדיאלוג שלנו התחיל בזה שהוא פתאום שאל את עצמו 'מה פתאום בא הבחור הצעיר הזה ומעז לשנות לי מלים בטקסט'. אבל עם הזמן הצלחתי להבין איך ללמוד ממנו על הסצינות שהוא כתב, כדי שאדע לקחת מהן את הרוח שלהן, את הסאב-טקסט ואת המהלכים הפסיכולוגיים של הדמויות. הוא היה נדיב מאוד עם החומרים שלו, ובסופו של דבר הבין שמה שאנחנו עושים הוא לטובת הסרט. ברור שהיצמדות יתר או יראת קודש לספר לא תמיד משרתות את המטרה".

בשנה האחרונה סטולמן עובד על העונה השנייה של "תמרות עשן", שצילומיה אמורים להתחיל בנובמבר. במקביל, מקלברג שוקד כעת על גיוס כסף למימון סרט נוסף שכתב סטולמן על פי יצירה ספרותית. הפעם מדובר בעיבוד לסיפור הקצר "שניים" מאת יצחק בשביס זינגר, שהוא ודוידוף שוקדים עליו כבר עשר שנים. "זה סיפור אהבה בין שני בחורי ישיבה במאה ה-19, שאחד מהם מתחפש לאשה כדי שהם יוכלו לחיות יחד כבעל ואשה. אנחנו הפכנו אותו לסיפור בלשי על מתיר עגונות, שיוצא בעקבות השניים שברחו מכפרם ואף אחד לא יודע לאן נעלמו", מספר סטולמן.

תסריט נוסף שלו, עיבוד לביוגרפיה של מטפס הרים אמריקאי, נמצא אצל מפיק בארצות הברית, בתקווה שייהפך לסרט, ובשנה הקרובה מתכוון סטולמן לכתוב שני תסריטים נוספים, הפעם מקוריים. "אחד מהם יהיה עיבוד חופשי לספרו של אלבר קאמי 'הדבר', והשני דרמת מתח שמתרחשת בין תל אביב ללוס אנג'לס", הוא מגלה.

ומה בנוגע לבימוי? האם ההתנגדות שלו לתיאוריית ה"אוטר" היא מוחלטת, או שבכל זאת הוא מתכנן לחרוג ממנה בעתיד כדי להכתיב את דמותו הסופית של סרט כלשהו? בחיוך קטן סטולמן מודה שכן, יש לו כוונה לביים פעם סרט. משהו קונקרטי? "לא", הוא אומר, וממהר להסביר ולסייג: "תיאורטית, אם תסריטאי רוצה להעביר באמת את מה שיש לו בראש כשהוא כותב, הדרך הכי טובה היא לביים בעצמו. כך שאני רוצה לנסות. אבל מנגד, זה עניין של יכולת, כוחות וסדר עדיפויות. לא בטוח שאצליח. אולי בסופו של דבר אגלה שבכל זאת, הכתיבה היא הדרך הטובה ביותר בשבילי להחיות את הסיפורים האלה". 

*#