אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

משה נאור: "קצת נמאס לי שהצרות הקודמות של התיאטרון רודפות אותי"

לפני שנתיים וחצי קיבל לידיו משה נאור את תיאטרון חיפה, מוסד שספג בעיקר הפסדים וסבל מחוסר יציבות. היום הוא כבר יודע להגיד שיקחו יותר משלוש שנים לתקן את הכל. ראיון עם מנהל אמנותי לא טיפוסי

תגובות

כשהציע את עצמו משה נאור לתפקיד המנהל האמנותי של תיאטרון חיפה, רבים חשבו שהוא משוגע. כבר שנים רבות שהמוסד החיפאי מדשדש ונאבק לשרוד, מצליח להבריח מעליו מנהלים ושחקנים ושקוע עמוק-עמוק בגרעון כלכלי. המלחמה בהשתלטות של תיאטרון הצפון, הבריחה של השחקנים והעימותים בין המנהל האמנותי התורן למנכ"ל - כל אלה לא נתנו לתיאטרון להתרומם. במקור, נאור "חתם קבע" לשלוש שנים, תקופה שיש בה אפשרות לשינוי, אך היא מספקת לשני הצדדים בכדי להבין האם השידוך מתאים או לא. כעת, שנתיים וחצי אחרי שנכנס לתפקיד, נאור כבר יודע לספר שבחיפה כמו בחיפה, צריך קצת יותר אורך רוח. לפי תכניותיו, שבע שנים הן זמן הכהונה המתאים, שמן העבר השני לא יהפוך אותו לעוד מנהל תיאטרון שנדבק לכיסא. "אני באמצע תהליך ארוך" הוא מסביר, "כשהתחלתי אמרתי לכולם שאין לי כוונה לעשות מהלכים חדים. תיאטרון זקוק ליציבות. מצד שני, אני מפחד מהמצב שבו אהיה מכור לתפקיד, ומאחל לעצמי שאדע להיפרד ממנו יפה כשיגיע הזמן".

בינתיים על כל פנים, העבודה בשיאה. נאור מדווח כי התיאטרון מתאושש, כמות המנויים גדלה ובד בבד, כל אלה מן השנה האחרונה שבו וחידשו את המנוי. לפני כמה חודשים הוקמה "החיפאית הצעירה", קבוצת תיאטרון המורכבת משחקנים צעירים, אשר עובדים יחד כלהקה לאורך כל השנה, ומעלים הפקות המיועדות גם לקהל צעיר יותר המתגורר בסביבה. "חיפשנו קודם כל שחקנים שהם גם יוצרים" הוא מסביר, "שמחנו לגלות במהלך החזרות עד כמה האישיות שלהם חמה, מלאה ומאפשרת עבודה מעניינת". במקביל, ההצגה "מי דואג לילד" בשיתוף 40 נגני תזמורת, קצרה שבחים בביקורות, ובחודשים הקרובים תנדוד גם לתל אביב ולראשון לציון. ולמרות כל ההצלחות, נדמה שנאור עדיין נלחם ברוחות רפאים מן העבר. התדמית הפרובלמטית של התיאטרון מאפילה על העבודה האמנותית המאומצת שהוא עושה, ומאלצת אותו להסביר בעל כורחו מה השתבש. זוהי גם אחת הסיבות העיקריות שבגינן הוא ממעט להתראיין. "קצת נמאס לי שהבעיות הקודמות רודפות אותי ואת התיאטרון" הוא אומר, "חשוב לי להבין מה היה אז כדי להימנע מטעויות, אבל אני לא עסוק בהאשמות". למעשה, לדעתו של נאור תיאטרון חיפה סובל מאותן בעיות שכל תיאטראות הפריפריה סובלים מהם. בראש ובראשונה, כניסתו של ערוץ 2 הפכה את הטלוויזיה לאפיק פרנסה בטוח ורווחי יותר עבור שחקני התיאטרון. כתוצאה, התפרקו להן אט אט להקות השחקנים, ואלה האחרונים החלו לעבוד בחוזים אישיים. הרוב המכריע עבר להתגורר במרכז, והמנהלים האמנותיים נאלצו לבחור באחת משתי אופציות – להעלות הצגות סופר-מסחריות רוויות בכוכבים, או להעלות הצגות נישה. "לקהל של תיאטרון חיפה אי אפשר להביא רק נישה" הוא מסביר, "יש כאן גם אולם כזה גדול שצריך להעלות הצגות שיתאימו לו".אי אפשר להביא רק נישה. תיאטרון חיפה (צילום: יח"צ)

הוא כמעט בן 40, מתגורר בתל אביב, נשוי לשחקנית שירי נדב ואבא לילד בן שנה ותשעה חודשים. מי שסיים את לימודיו בניסן נתיב, הפך עד מהרה לאחד הבמאים הטובים והמבוקשים בארץ. בשנים האחרונות הוא חתום על הצגות כגון "ימי שלישי עם מורי", "שמו הולך לפניו" ו"סוחרי הגומי". אין בו כמעט דבר הדומה לשאר מנהלי התיאטראות המכהנים כעת, ולו מבחינת צניעותו ורצונו לפעול בסופו של יום מאחורי הקלעים. הוא ממעט להתראיין, ובחיפוש קצר באינטרנט לא תצליחו למצוא עליו אפילו ערך בויקיפדיה.   חולם על מחזאות פוליטית

לצד האולם הגדול של התיאטרון, שקד נאור על הכשרתו של אולם קטן יותר, אשר ישמש בדיוק לאותן הפקות "איכות". בין ההפקות שהועלו בו אפשר למצוא את "המכוער", "תפרים" ו"המקום ממנו באתי", כאשר בהמשך תועלה בו הפקה המבוססת על סיפורים של קפקא, ומחזה בשם "יולסס על בקבוקים" של גלעד אברון. בראשו הקודח ישנן תכניות הקשורות לניצול המרקם החברתי העדין של חיפה, לצורך יצירה בשילוב הקהילה. "באזור התיאטרון למשל" הוא מספר, "יש קהילה גדולה של עולים מרוסיה שלמעשה לא התערבבו באוכלוסייה המקומית, יש הרבה חרדים, ערבים ויש את הקהל הרחב. התיאטרון חייב לשקף את המגוון הזה, ולדעתי גם צריך לתת מקום לסוגי הקהלים ליצור בעצמם לעצמם. אני בהחלט מתכנן שיהיו כאן הצגות דוברות ערבית, שיהיו הצגות שמתאימות לציבור הדתי וכן הלאה".קצרו שבחים בביקורת. "מי דואג לילד" (צילום: אייל לנדסמן)

אם כבר מדברים על מרקם חברתי עדין, שהרי אי אפשר לראיין היום מנהל תיאטרון בישראל מבלי לדבר על סוגיית אריאל. במידה רבה, נאור "ניצל" מהדיון, ולא קיבל פניות לתגובה מצד אמצעי התקשורת. זאת למרות ששניים משחקני התיאטרון, נורמן עיסא וירדן בר כוכבא, הם בין החתומים על המכתב. כשהוא נשאל על עמדתו בנושא, נדמה שקשה לו לספק תשובה חד משמעית: "היה קשה בתוך כל הבלגן הזה להתמקם" הוא מספר. "הייתי מוצף רגשות אשם משני הכיוונים. פעם אחת כי הבנתי את המתנגדים אבל לא הרגשתי שאני יכול להצטרף אליהם, מצד שני חשבתי שיש באקט הזה משום יצירת קרעים לא נחוצים. במובן הזה הרגשתי אשם כי לא הייתי מאלה שדיברו נגד החתימה הזו".

בהקשר הזה, אם יש משהו שנאור מודאג ממנו הוא היעדר המחזאות הפוליטית בתיאטרון הישראלי. לדבריו, המחסור בא לידי ביטוי אפילו בליהוק עצמו, כאשר מטעמי שיווק יש מי שחוששים לבחור שחקנים ערבים להצגות. "אני מאוד מדוכא מזה" הוא מגלה, "אנשים מפחדים ממחזאות פוליטית, וכך התיאטרון הישראלי כמעט התרוקן ממנה". מן העבר השני, נאור בהחלט מבין כי שחקנים ואנשי תיאטרון, כמו כל אחד אחר, הם אנשים שצריכים להתפרנס. "בהצגה 'מי דואג לילד' למשל, הגיבור נמצא בתוך סוגיה מאוד דומה לכל סיפור אריאל. מצד אחד ברור שצריך 'לדאוג לילד', מצד שני, אם מזניחים את השאלות המוסריות, לא ברור איזה עולם יישאר לילד הזה".

*#