אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"יללה": מחווה של אמנות הקולנוע לאמנות השירה

הפואמה של אלן גינזברג שהסעירה את אמריקה והגיעה גם לבית המשפט, עומדת במרכז סרט חדש. יוצריו מבקשים להתחקות אחר מקור עוצמתו של השיר ולעמוד על פשר ההילה הנבואית שאפפה את המשורר

תגובות

סופר או משורר שמבקש לזכות בפרסום - מוטב שלא ישאף לביקורות טובות, או למודעה יפה בעיתון במימון ההוצאה, אלא יקווה לצו של בית משפט המבקש להעמיד אותו לדין בעקבות ספרו. זו ללא ספק הדרך הבטוחה והמהירה ביותר לתהילת עולם. גוסטב פלובר, למשל, זכה לכך עם "מאדאם בובארי" ב-1857. החשבון פשוט והגיוני: אם בית המשפט, שיש לו די והותר עבודה על פי רוב, מחליט לזמן אותך רק בגלל משהו שכתבת, כנראה כתבת משהו מעניין, וככל הנראה גם כתבת את זה טוב.

אלן גינזברג כתב משהו מעניין וטוב ב-1955. הוא הוסיף לכתוב אחר כך עוד הרבה דברים מעניינים, אבל הפואמה "יללה" והשערורייה המשפטית בעקבותיה הן שהפכו אותו, כמעט בן לילה, לדמות המובילה בתנועת הביט, למורה דרך רוחני ולמשורר שביטא את רחשי לבו של דור שלם בארצות הברית. מיום המשפט ועד מותו של גינזברג ב-1997 נמכרו 800 אלף עותקים מהספר "יללה ושירים אחרים".

סרטם של רוב אפסטיין וג'רי פרידמן, "יללה", שעלה לפני עשרה ימים למסכים בארצות הברית, מנסה להתחקות אחר מקור עוצמתו של השיר ולעמוד על פשר המעמד הנבואי כמעט שהקנה למשורר. יוצרי הסרט סיפרו כי התכוונו תחילה ליצור סרט תיעודי על גינזברג וקיוו שיהיה מוכן ב-2007, כאשר ימלאו 50 שנה למשפט המפורסם. אבל אז נתקלו בספרו של אריק דרוקר, "Illuminated Poems".

דרוקר הוא מאייר ידוע שאיוריו הרבו לעטר את שער ה"ניו יורקר" וב-1996 פירסם ספר משותף לו ולגינזברג. הספר, שהציג שירים של גינזברג בצד איורים של דרוקר, עורר בצמד הבמאים השראה והם החליטו ליצור סרט עלילתי ולשלב בו קטעי אנימציה שילוו את קריאת השירים.

השחקן ג'יימס פרנקו, שמגלם בסרט את גינזברג, תירגל במשך שעות רבות את קריאת "יללה" כדי לשחזר במדויק ככל האפשר את האופן שבו גינזברג עצמו קרא את השיר בתחילת דרכו. הפעם הראשונה שהמשורר קרא את השיר מול קהל היתה באוקטובר 1955, ב"גלריה שש" בסן פרנסיסקו. זו היתה קריאה מהפנטת שהותירה רושם רב ובלתי נשכח על כל מי שהיה שם. גינזברג עצמו אמר אחר כך כי הערב הזה היה "מוזר ודחוס באנרגיה". ג'ק קרואק, שהתלווה אליו, נהג להתייחס ללילה הזה כ"לילה המטורף".

ג'יימס פרנקו בתפקיד גינזברג ב"יללה". לא לקלקל את הקוראים

שנה וחצי אחרי ערב הקריאה הזה יצא לאור הספר "יללה ושירים אחרים", ובמארס 1957 קציני המכס הניחו ידם על הארגזים שהגיעו מהוצאת סיטי לייט והחרימו 520 עותקים בתואנה שהספר הוא תועבה. משרד התובע הראשי החליט לא לתבוע והספרים שוחררו. אבל בכך לא תם הסיפור. רק חמישה ימים חלפו ושני בלשים נכנסו לבית ההוצאה לאור, קנו עותק של הספר ואז עצרו את הבעלים לורנס פרלינגטי באשמת פרסום חומרים אסורים.

השופט שנדרש להכריע בדין עשה מלאכתו נאמנה. הוא קרא לא רק את "יללה" אלא גם את "יוליסס" של ג'יימס ג'ויס, שבית המשפט העליון מצא אותו קודם לכן נקי מתועבה, אף שהיה בו שימוש תכוף בקללות ובדברי זימה. לבסוף פסק כי משום שלפואמה "יללה" יש חשיבות ציבורית גדולה ומשום שלא נראה כי "תקלקל" את הקוראים, הרי שאין לאסור על הפצתה.

בסצינת המשפט הדרמטית בסרט מופיעים שחקנים מוכרים רבים, בהם גם מרי לואיז פארקר, המגלמת עדה מומחית הנדרשת להעיד על אופיו המגונה של השיר של גינזברג. זה תפקיד קטן מאוד לשחקנית במעמדה של לואיז פארקר והיא עצמה הסבירה כי עשתה זאת משום שהיא "חובבת שירה מושבעת, וזה דבר שאפשר לגלות עלי כבר אחרי פגישה של חצי שעה".

אבל השפעתו של גינזברג, שנולד ב-1926 למשפחה יהודית בניו ג'רזי, חרגה מתחומו של קהל חובבי השירה המצומצם. כמו המשורר וולט ויטמן לפניו הוא ייצג תקופה בהיסטוריה של ארצות הברית, ונעשה דמות מוכרת ורבת השפעה. גם שירתו, על שורותיה הארוכות והטון הנבואי שלה, ינקה מזו של ויטמן. כמוהו הרבה לנדוד ברחבי ארצות הברית, וכמוהו תיאר את נופיה, אנשיה ושלל תופעותיה.

אבל אם ויטמן תיאר את אמריקה הישנה, על המרחבים האדירים, בעלי המלאכה הקטנים ואוניות הקיטור, הרי גינזברג מתאר את אמריקה החדשה, זו של מגדלי הענק, של הגטאות האתניים, של מטוסי הסילון, הסמים והכסף. ואם ויטמן ראה לנגד עיניו ארץ רחבת ידיים ואפשרויות, גינזברג חזה בשקיעתה של אמריקה המנוונת, הכוחנית, מדולדלת הרוח.

הוא הטיף לעמדות אנטי-מלחמתיות, למיסטיקה מזרחית, לשחרור מיני, לאנטי-קפיטליזם ולשימוש חופשי בסמים, ותקף את מדיניות הגרעין ואת התערבותו של הסי-איי-אי בענייניהן של מדינות זרות. הוא הרבה לתור בעולם, והביע את דעתו בגלוי גם על הקומוניזם. ב-1965 נבחר על ידי הסטודנטים הצ'כים ל"מלך מאי" בטקס מסורתי בפראג, אבל ניסה להתפשט באותו מעמד, נעצר ושולח מהמדינה בעוון פעילות פוליטית חתרנית.

"יללה" היתה הביטוי הפואטי לכל זה. "ראיתי את טובי המוחות של בני דורי נטרפים לדעת, רעבים, אחוזי אימה ערומים,/ משוטטים עם שחר ברחובות הכושים ומחפשים את מנת הסם שלהם", כתב. זו היתה שירת מחאה מיוסרת של החריג, של היחיד מול המנגנונים האדירים של המדינה והחברה; שירה חופשייה מחרוז ומשקל, הנצמדת לנשימה הטבעית ולדיבור, כזו שנועדה לקריאה בקול והושפעה ממקצבי הג'ז שגיזנברג וקרואק נהגו לשמוע במועדונים של הארלם כאשר היו סטודנטים צעירים באוניברסיטת קולומביה.

גינזברג העיד כי לא כתב את הפואמה רק כשיר הלל כללי לחופש הביטוי של היחיד, אלא כאקט של שחרור זהותו שלו עצמו כהומוסקסואל, בזמן שהומוסקסואליות נחשבה למחלה וברבות ממדינות ארצות הברית היא נתפשה כפשע שיש לתת עליו את הדין. בעותק ששלח למבקר הספרות הידוע ליונל טרילינג כתב גינזברג על הכריכה הפנימית של הספר: "אני חושב שאנחנו בפתחו של עידן רומנטי... עידן של אמונה מחודשת באמת הערומה והאישית של היחיד".

לצד ביקורות המשבחות את הסרט החדש ורואות בו מחווה ראויה של אמנות הקולנוע לאמנות השירה, יש גם מבקרים הטוענים כי הסרט לא יעניין קהל שאינו מכיר את סיפורו של גינזברג על בוריו. הסרט, טוענים המקטרגים, נעדר כל קו עלילתי ברור. אבל כזו, ישיבו מן הסתם המצדדים בסרט, היא גם הפואמה של גינזברג, וזו אולי הדרך היחידה להעביר אותה אל בד הקולנוע.

כתבות שאולי פספסתם

*#