אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ג'ייסון דנינו הולט עובר מהמיינסטרים לשוליים

הקריירה הטלוויזיונית שלו נראתה מובטחת כשהיה מנחה צעיר באם-טי-וי, אבל ג'ייסון דנינו הולט בחר ללכת לכיוון אחר לגמרי. כעת, עם עליית הצגת הפרינג' הראשונה שביים, הוא מסביר למה חשוב לו ליצור סאטירה

תגובות

לפני חמש שנים, כשהיה ג'ייסון דנינו הולט תלמיד תיכון בן 18 הוא התקבל לאחת העבודות הנחשקות בתעשייה - מנחה בערוץ אם-טי-וי אירופה. איש לא דימיין אז לעצמו שהחיים יובילו את הכוכבן הצעיר להיות במאי בתיאטרון פרינג'. הכל ציפו שהוא ימשיך במסלול שבו בחר בתחילת הקריירה: מגיש בתוכניות בידור (גיא פינס, ערוץ 24) וכוכב של תוכניות נוער ("הנפילים"), כלומר מה שנהוג לכנות - "טאלנט".

אבל דנינו הולט החליט לשים סוף למרוץ אחר התהילה. "הרגשתי שאני צריך רגע לעשות פוס ולהקדיש זמן לעצמי", הוא מספר. "הרגשתי שאני חייב לעצור, להשכיל ולגלות את עצמי. אין ספק שיכולתי להיות היום במקום אחר מבחינת קריירה טלוויזיונית, אבל אם זאת היתה השאיפה שלי, אז זה מה שהייתי עושה".

דנינו נרשם ללימודי משחק ב"ניסן נתיב". "כשחזרתי מלונדון היה לי בן זוג שחקן שאמר לי ללכת ללמוד משחק", הוא אומר, "אז נבחנתי רק לניסן, הלכתי למקום שסטטיסטית הכי קשה להתקבל אליו, חשבתי שאם אתקבל אז יופי ואם לא אז לא".

בזמן הלימודים, שנמשכו שלוש שנים, הוא החל להתעניין גם בבימוי, ואף התנסה בהפקה פנימית של בית הספר. חודש לפני סיום הלימודים נחת על שולחנו המחזה "משורה משחרר רק המוות" של נטלי כהן וקסברג, שהתקבל עוד קודם לכן לפסטיבל עכו וכל שהיה נחוץ לו הוא במאי. הוא החליט, פעם נוספת, לשים בצד את קריירת המשחק ולצלול לתוך ההרפתקה של בימוי תיאטרון.

ההצגה עלתה השבוע בפסטיבל עכו ובהמשך תועלה בתיאטרון הסימטה ביפו. מי שראה את המחזה יתפלא אולי לשמוע את דבריו של דנינו הולט: "במקור היה המחזה הרבה יותר בוטה, אני קצת מיתנתי אותו". לא זו בלבד שלאורך 60 דקות על הבמה, השחקנים משחררים נפיחות ומדברים על יציאות אינספור פעמים, אלא שהמחזה גם מפרק לרסיסים נושאים רגישים לחברה הישראלית כמו הצבא וניצולי שואה.

עלילת המחזה עוקבת אחר חייל וחיילת שנשלחים לגייס קשישה ניצולת אושוויץ לכוחות צה"ל. המשימה המפוקפקת שלהם מתעכבת כשזו מודיעה שיש בגופה נר גליצרין וכי היא חייבת להגיע במהרה לבית השימוש. בהמשך פורץ נר הגליצרין החוצה ומצטרף להצגה כדמות טרגית אך מבדרת. הסיטואציה האבסורדית עומדת בבסיס המחזה שבוחן את גבולות הטעם הטוב, תוך שהוא מציג כתב אשמה חמור כנגד החברה המיליטנטית שלנו.

דנינו הולט. לגיטימציה להיות מופרע | תצלום: דרור ארצי

"אם מישהו יקום וייצא באמצע אני לא יודע איך אתמודד עם זה", אומר דנינו הולט, שמודע היטב לכך שההצגה שלו מעט קשה לעיכול. "אני מאוד חרדתי, ובטח בדברים האלה. הסיוט הכי גדול שלי זו דממת אלחוט לאורך ההצגה, שלא יצחקו ולא יגיבו, אז אני ארגיש כישלון".

מה משך אותך במחזה הזה?

"יש בו תעוזה. לתפישתי מותר וצריך לגעת בהכל. אם בחברה יש דברים מקודשים שאפילו האמנות לא נוגעת בהם, זה מעיד על משהו מאוד בעייתי. הקו בין בידור לסאטירה נהפך מאוד מטושטש בימינו. מאז חנוך לוין שום סאטירה אמיתית וחריפה לא הגיעה למיינסטרים, משהו שלא נועד רק להצחיק אותך. זה לא שאין במה להיכנס, אנחנו חיים במציאות בעייתית ומורכבת והאומץ להגיד משהו הוא לא מובן מאליו בימינו. היום הכל נהיה מנומס יותר".

המעבר ממיינסטרים לשוליים הוא לא השינוי היחיד שעבר עליו. גם בחייו הפרטיים היו תהפוכות לא קטנות. "בשנה וחצי האחרונות הייתי משותק לחלוטין", הוא מודה, "אכלתי את כל החסכונות שלי, לקחתי הלוואות מטורפות מהבנק וחזרתי לגור אצל אבא שלי. הייתי הכי עצמאי ומסודר שיש, עם דירה מגניבה וכל זה, אבל אני לא יודע לנהל את עצמי נכון. במקום לעבור לדירה יותר סטודנטיאלית, הלכתי עד הסוף עד שנגמר ועכשיו אני מתמודד עם ההשלכות".

הפריע לך לפעול רק בתוך המיינסטרים?

"אני צריך איזון בדברים האלה. אני מאוד אוהב טראש, אבל כשזה כל מה שאתה עושה זה מרגיש רזה. היום אני יודע שכשאני עושה רק דבר אחד חסר לי השני. כשהחלטתי להיכנס לפרינג' מאוד פחדתי שהוועדה האמנותית של פסטיבל עכו תפסול אותי בגלל מה שעשיתי עד עכשיו, שלא יתנו לי לגיטימציה להיכנס למעוז הזה. גיליתי שזה הכל פראנויות שלי, שמתייחסים אליך לפי הערך שאתה מביא ולפי היצירה עצמה".

נראה לך שתמשיך בדרך הזאת?

"הרבה דברים מעניינים קורים בפרינג' בארץ, אני בהחלט מעדיף להישאר שם קצת מאשר להיכנס ישר למעגל הרפרטוארי. בפרינג' יש לגיטימציה להיות מופרע, לטעות ולפשל. הרבה מאוד אמנים עושים דברים שהם לא מאמינים בהם כחלק מהפרנסה. כשאתה עושה יצירה מהסוג הזה אז יש חדוות יצירה, שזה דבר חמקמק ומפוספס. הציניות משתלטת נורא מהר על שחקנים ויוצרים, הרצון להרוויח, שזו תהיה הצגה כלכלית. כשאתה יודע שאתה לא הולך לעשות כסף, זה משחרר ונותן חופש".

אחרי שהיית באם-טי-וי לא חששת שהשיא שלך מאחוריך?

"אם-טי-וי לא היה יכול להיות השיא כי זה היה ההתחלה. אם הייתי רואה את זה כשיא אז הייתי מתרסק כשזה נגמר. גם צריך לשים דברים בפרופורציות, לא נהפכתי להיות בראד פיט לשנה ואז חזרתי לישראל. היו לי חוויות מטורפות, ריאיינתי להקות שהערצתי כל החיים שלי, טיילתי בעולם, אבל כוכבנות בינלאומית לא באה עם הגדרות התפקיד".

הופתעת כשהתקבלת?

"באותו הזמן היה לי מין ביטחון עצמי מופרז. פשוט ידעתי שאני יכול לעשות את זה. לא היו לי את הרגעים האלה של 'מי אתה בכלל', שהיום מציפים אותי כל הזמן. אבל לא תמיד הייתי כזה. הייתי ילד שמנמן ונשי מאוד. הבנים לא הבינו מה זה היצור הזה והבנות אהבו אותי אבל גם התאכזרו אלי מאוד".

איך נהפך הילד הדחוי לנער רברבן?

"זה היה קשור ליציאה שלי מהארון, פתאום גיליתי עולם שלם שחושק בי. יצאתי מהארון כבר בגיל 13, ואז כיסיתי על החוסר ביטחון בעודף ביטחון, זה היה המנגנון שלי. אבל עם הזמן הביטחון הזה הולך ונסדק. בשביל להגיע למקום המאוזן של היום, הייתי חייב לעבור את שני צדי המתרס. היום אני מצד אחד חסר ביטחון ומצד שני עדיין נתפש כמתנשא".

*#