אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

כריסטופר לויד שוב נוסע בזמן

כריסטופר לויד חוזר לתיאטרון שבו החל את דרכו כשחקן, כדי לגלם את וילי לומן, אב המשפחה המתמוטטת מתוך "מותו של סוכן"

תגובות

"יש כמה תפקידים שקיבלתי", אומר השחקן כריסטופר לויד בקולו החצצי, המתוח, הממולמל כמעט, "שכאשר קיבלתי את התסריט, שאלתי, 'למה אני?'. זה לא שהתנגדתי לקחת אותם, אלא שאני רוצה לדעת איזה דבר הם רואים בי ורוצים לראות בתפקיד הזה". לויד, כפוף מעל שולחן קטן שייצג את מטבחה של משפחה ברוקלינאית ידועה, הממוקם בחדר חזרות בירכתי חווה בוורמונט, מדבר על התפקידים המפורסמים בסדרת הדמויות המטורפות שגילם בקריירה שלו: הכומר ג'ים, נהג המונית המבולבל תמיד בסדרת הטלוויזיה "מונית"; קרוג, הקצין הקלינגוני הנתעב מתוך "מסע בין כוכבים 3: החיפוש אחר ספוק"; ואפילו ד"ר אמט בראון, הממציא הנלהב שלימד דור שלם של צופי קולנוע לבטא את המלה "ג'יגוואט", בג' תחילית רפה, בשלושת סרטי "בחזרה לעתיד".

לפיכך, כשלויד קיבל מלהקת תיאטרון בניו אינגלנד את ההזדמנות לגלם כמעט כל תפקיד שיחפוץ, בחירתו היתה בלתי צפויה, כמעט כמו רעיון מכונית הספורט דלוריאן הנוסעת בזמן. הוא בחר בווילי לומן, אב המשפחה המתמוטטת מתוך "מותו של סוכן", מאת ארתור מילר, שלויד מגלם בתיאטרון וסטון פלייהאוס.

זה תפקיד הרואי - יש הטוענים שזה התפקיד הקאנוני ביותר בתיאטרון האמריקאי - ותפקיד שלויד יודע שלעולם לא היה מקבל, אילולא קשריו המשפחתיים עם קבוצת התיאטרון. אבל בניגוד לבלבול החביב האופף את לויד, זו משימה שהוא ניגש אליה ברצינות תהומית, בידיעה שאולי לא יזכה שוב להזדמנות כזאת. "זה לא שאני בא, עושה הצגה וחוזר הביתה", הוא אומר. "גם אם יש בי ליקויים, גם אם אכשל בכל מיני דברים, אני יודע שאני משקיע את כל מה שיש לי".

בהתבסס על הנוכחות הפיסית לבדה, הרעיון שלויד יגלם את הכל-אדם החביב של מילר, שאיש אינו אוהב, אינו בלתי מתקבל על הדעת. לויד, אדם מלא און בן 71, מבוגר בשמונה שנים מגילו של וילי לומן במחזה. אך זרועותיו הארוכות והשריריות מעוררות ציפייה לאדם בעל חיבה לספורט ולעבודה פיסית, והעיגולים השחורים סביב עיניו מלאות החיים מוסיפים למבטו אינטנסיביות של חוכמת השנים.

התכונות האלה עומדות בניגוד עז לתפקידים הקומיים שגילם לויד בקריירה שלו ולמוניטין שלו כשחקן שחי בתוך ראשו שלו, כשם שהוא חי בתוך דמויותיו. רוברט זמקיס, שביים את לויד בסרטי "בחזרה לעתיד", מתאר את פגישתו הראשונה עם השחקן: "הוא היה ביישן מאוד, באופן מתיש. לא אמר מלה. רק ישב בשקט". כשזמקיס ושותפו לכתיבה, בוב גייל, היו שואלים את לויד שאלות, אומר זמקיס, "הוא היה עונה במלה אחת או מניד בראשו. ראינו את הטירוף בעיניו ואמרנו, 'זה האיש'".

לויד מודה בנטייה "להתבודד". תפקידו ב"מותו של סוכן", ואולי הזדמנויות רבות שקדמו לו, אולי לא היו צצים לעולם אילולא אחיו הבוגר של לויד, סאם, בשנות ה-80 לחייו, שעדיין מתגורר בווסטון. סאם, אף הוא שחקן, החל להופיע בלהקת התיאטרון וסטון פלייהאוס ב-1952. ב-1964 סייע לאחיו הצעיר, שזה עתה השלים את לימודיו בבית הספר למשחק נייברהוד פלייהאוס של סנפורד מייזנר, למצוא תפקיד בעונת הקיץ של הלהקה.

כריסטופר לויד זוכר שהפעם הראשונה שעבד בווסטון היתה קטסטרופלית. הוא מתאר הפקה של הקומדיה "A Shot in the Dark" שבה הופיע לצד אחיו ומספר כי "הוא ישב שם, רגוע, ואני הזעתי וסימנתי שאני לא זוכר את הטקסט שלי. זה היה איום".

לויד המשיך לעבוד על הבמה בעשר השנים הבאות, עד שלוהק בתפקיד החולה המלנכולי מקס טארבר, בגרסה הקולנועית של "קן הקוקייה", תפקיד שלדבריו "רומם את חיי לחוויה אחרת לגמרי", והוביל לתפקידים נוספים בטלוויזיה ובקולנוע.

מתוך בחזרה לעתיד

לויד חזר לתיאטרון וסטון ב-1990 וגילם את שרלוק הולמס לצד אחיו, שגילם את מוריארטי. מאז מנסה התיאטרון, שהפקותיו מוצגות באולם בן 300 מקומות מצפון לחנות בסגנון הכפרי הישן בוורמונט, לעודד אותו להופיע בו.

כשלויד בא לווסטון מביתו שבמונטסיטו, קליפורניה, לערב גיוס כספים ב-2009, ונשאל שוב אילו מחזות עשויים לעניין אותו "חשבתי על זה לילה אחד, וזה פתאום צץ - 'מותו של סוכן'". הוא ראה את הגרסה המחודשת מ-1975 בברודוויי, בכיכובו של ג'ורג' סי סקוט, אך לא העלה בדעתו שהתפקיד יוצע לו. "רוב העבודה שלי בקולנוע היתה דמויות מסוג אחר", הוא אומר.

סטיב סטטלר, במאי ומפיק בווסטון פלייהאוס ובמאי ההפקה הנוכחית, אומר שהתיאטרון החליט לאפשר ללויד "לעשות משהו שהוא רוצה באמת בשלב זה של חייו".

מאז שלויד התחייב לתפקיד לפני כמעט שנה הוא שקע בעבודה - שלושה שבועות בתיאטרון וסטון ולאחריהם שלושה שבועות של הופעות ברחבי ניו אינגלנד, במשכורת של 555 דולר בשבוע. הוא קרא את המחזה שוב ושוב, חודשים מראש. "המערכה הראשונה יוצרת תחושה של מחזה בן שלוש מערכות, היא כל כך מלאה חיים ומצבים", הוא אומר. "ואז מגיעה המערכה השנייה, והיא עוד יותר גרועה".

סטטלר אומר שהמפתח להצלחתו של לויד בתפקיד היה "האנושיות הרבה שלו. אילו הדמות של וילי היתה טיפשית או שנואה, המחזה לא היה עובד. זה אדם טוב שדרכו השתבשה ולויד לא הכניס מחוות זולות או טיקים או הומור שלא במקומם". חשוב מזה, הוא אומר, ל"מותו של סוכן" דרוש שחקן שכוחו עדיין במותניו ויש לו זיכרון ועוצמה.

לויד אומר שהזיכרון דווקא לא היה החלק הקל בשבילו. "יש אנשים שזוכרים בקלות. אני לא אחד מהם". ככל שהתבגר למד לפצות על כך בדרכים אחרות: "אתה מבין יותר כשאתה עצמך צריך להתמודד עם הפחדים של וילי, גם אם לא פשוטו כמשמעו. לפני עשר שנים אני לא חושב שהייתי מסוגל לעשות את זה. ההזדקנות דווקא עוזרת".

בדרכו המעורפלת, לויד אינו מסוגל לומר כיצד גייס כוחות לגנות את "הסירחון מבית הדירות" הסמוך, או לסטור למרקוס פוטר, המגלם את בנו ביף, על ש"עשה לו דווקא". "אני לא יודע איך להסביר את זה", הוא אומר. "אני מניח שיש בי הרבה רצון לבטא את עצמי. כשאני מקבל הזדמנות, אני קופץ עליה".

לויד דיבר על ידידה שראתה אותו מתכונן לתפקיד ואחר כך ראתה אותו מופיע, ולדבריו, "היא פשוט לא מבינה. אני יושב על הספה עם התסריט", אומר לויד, ומעביר יד בשערו האפור-לבן הפרוע, "מאופק מאוד, ואחר כך היא רואה את ההצגה. והיא אומרת: 'מה לעזאזל קרה פה? מאיפה - מאיפה כל זה בא פתאום?'". כשהוא נשאל אם הוא נהנה להפתיע כך, חיוך ערמומי מתפשט על פניו. "כן", הוא אומר. "למה לא?"

*#