אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

סטיב מקווין: כוכב, מיתוס ואיקונה הוליוודית

מה היה בסטיב מקווין, ששנים רבות לאחר מותו הוא נותר אייקון קולנועי ותרבותי? השנה מציינים 80 שנים להולדתו ו-30 למותו של אחד הכוכבים הגדולים, שסיפורה של הקריירה הקצרה שלו הוא גם סיפור נפילתה של הוליווד הקלאסית ועלייתה של הוליווד החדשה מתוך חורבותיה

תגובות

הקריירה של סטיב מקווין היתה קצרה מדי. היא התעצבה לקראת סוף שנות ה-50, הגיעה לשיאה בסוף שנות ה-60 והתפוגגה באמצע שנות ה-70. עשור וחצי לערך הם תקופה קצרצרה כשמדובר בכוכב קולנוע, במיוחד אם הוא גבר; הקריירות של כוכבי קולנוע תמיד ארוכות יותר מאלה של הכוכבות.

הדבר בולט במיוחד אם משווים את הקריירה של מקווין לאלה של כמה מהשחקנים שהגיעו לפסגה מעט לפניו או קצת אחריו: פול ניומן, למשל, שהקריירה שלו נמשכה מתחילת שנות ה-50 ועד למותו ב-2008, וקלינט איסטווד, שהוא ומקווין נולדו באותה שנה, 1930, והקריירה שלו נמשכת בעוז.

גם חייו של סטיב מקווין היו קצרים מדי. השנה מציינים 80 שנים להולדתו ו-30 שנים למותו, בן 50. אבל אף שסטיב מקווין מת כבר לפני זמן כה רב, והקריירה שלו היתה קצרת ימים - לא רק שהוא לא נשכח, אלא שהוא נותר חרות בזיכרון כאיקונה קולנועית ותרבותית. שמו שב ומוזכר בהקשרים שונים ודיוקנו ממשיך להופיע בפוסטרים, על חולצות טריקו ובמודעות פרסומת.

הסיבה לכך איננה רק הלהיטים שבהם הופיע, שנמנים אתם כמה מהסרטים הזכורים והפופולריים ביותר שהופקו בשנות ה-60, אלא משהו שהוא הרבה מעבר לזה: איזושהי איכות כוכבית שהיתה ייחודית לו והפכה אותו לסמל קולנועי שנושא את מורשתו גם שנים רבות אחרי מותו. כאלה היו, לפניו, גם ג'יימס קגני, המפרי בוגרט, ג'ון ויין וקרי גרנט. קשה להגדיר מה היה ייחודו של מקווין, כפי שקשה גם להגדיר מה היה הייחוד של הכוכבים שקדמו לו; שכן, כמו אצלם, דמותו הקולנועית הורכבה מחומרים רבים כל כך, לעתים מנוגדים ואף סותרים, אך משלימים אלה את אלה באופן שהיה ייחודי לו לחלוטין.

טוענים, למשל, שהסיבה שמקווין נהפך לכוכב קולנוע בעקבות הופעתו ב-1960 בסרטו של ג'ון סטרג'ס "שבעת המופלאים", ולא שאר השחקנים הצעירים שהופיעו לצדו (כגון ג'יימס קובורן, צ'ארלס ברונסון, הורסט בוכהולץ או רוברט וון), היא שלא היתה סצינה בסרט שבה מקווין, גם אם רק ניצב בשוליה, לא עשה משהו בידיו או באחד האביזרים שעמדו לרשותו, כדי לגנוב את ההצגה מכוכב הסרט, יול ברינר, כך שמבט הצופה יוסט אליו. ואולם, כשמתבוננים כיום בסרט (שהיה גרסה מערבונית לסרטו של הבמאי היפאני אקירה קוראסאווה "שבעת הסמוראים"), מגלים שגם אם מקווין היה עומד שקט לגמרי בשולי הסצינה, המבט היה נצמד אליו, כי היה משהו בפניו ובדמותו שתבעו להתבונן בו. זו אחת מאיכויותיה של אותה תכונה חמקמקה ומסתורית המכונה פוטוגניות, שלמקווין היתה בשפע רב.

מקווין ב"השוד המושלם", 1968                      מקווין, 1975                   (תצלומים: רקס)

כך שלמעשה, לא רק שהטענה בדבר הופעתו ב"שבעת המופלאים" אינה נכונה, אלא ההיפך הוא הנכון: חלק ניכר מהעוצמה של הופעותיו הקולנועיות היה טמון באיפוק שלו, בפאסיביות שלו אפילו, שהפכה את נוכחותו על הבד למושכת ומאיימת כאחת. לא תמיד ידענו מה מסתתר מאחורי חזותו הנאה והשרמנטית כל כך, וחוסר הידע הזה הוא שיצר לעתים קרובות את המתח שנבע מהופעותיו הטובות ביותר. באחד מסרטיו הידועים והמצליחים ביותר, "הנער מסינסינטי", שביים נורמן ג'ואיסון ב-1965, הוא גילם שחקן פוקר, ואמנם לא היה שחקן קולנוע טוב ממנו כדי להביע את משמעותם של פני פוקר - אותם פנים חתומות שמסתירות את כל מה שמתחולל מאחורי המסכה שהם מציגים בפני העולם.

גם כריזמה היתה לסטיב מקווין בשפע מסחרר. היו מעט כוכבים שכה רצית לחבב וכה הצלחת לחבב, אף יותר מפול ניומן או קלינט איסטווד. לא תמיד ידעת מה יש בו שראוי לחיבה הזאת, כי דמותו הקולנועית אמנם אצרה בתוכה ניגודים רבים כל כך; אבל זו אחת הדרישות להיווצרותו של כוכב, שיש בו צדדים רבים כל כך, שיש בו צד מואר וצד אפל, צד חשוף וצד נסתר, צד מושך וצד מאיים. וסטיב מקווין, בסרטיו הטובים ביותר, ביטא את הסתירות האלה בצורה מרוכזת במיוחד.

בהדרגה התגלה, בין השאר בספרים הלא-מעטים שהתפרסמו על אודותיו, שגם בחייו הפרטיים הוא אצר את הסתירות האלה, ושאישיותו הפרטית השלימה את נוכחותו הציבורית, כפי שהתגלתה על הבד; אף זה תנאי להיווצרות של כוכב, של מיתוס ושל איקונה.

לעתים קרובות, כאשר מדברים על סטיב מקווין כיום, אומרים שבהופעותיו הקולנועיות הטובות ביותר הוא ייצג על הבד את המושג קול; אבל אף שזו הגדרה מדויקת - לא היה, בתקופתו לפחות, כוכב קולנוע שהיה יותר קול ממנו - זו אינה הגדרה מספקת. כי מקווין גם היה הרבה יותר מקול: הוא היה בו-בזמן סמל של פשטות עממית ושל אלגנטיות אקסקלוסיבית, של חביבות בלתי אמצעית ושל ריחוק מתנשא, של תעוזה מעוררת הערכה ושל יהירות מתמדת, שלעתים אף גבלה בתוקפנות ובפזיזות.

                              "הבריחה הגדולה", 1963 ו"בוליט", 1968

בפניו הפשוטות אך היפות ובתסרוקתו הקצרה הוא נראה לרוב כחייל שהשתחרר זה עתה מהצבא (ואמנם הוא שירת במארינס); חייל שלעולם לא היה נעשה קצין, כי לעולם לא היה מסתדר במסגרת כה נוקשה כמו זו של הצבא. כמי שהיה לכוכב בסוף עידן המרידה של שנות ה-50, אחרי מרלון ברנדו ואחרי ג'יימס דין, היה בו אמנם המרכיב של מורד תמידי, אך של מורד שחי ופועל אחרי שהמרד תם כבר; וחלק מהלבטים שאיפיינו את דמותו נבעו מחוסר הידיעה מה עושים כעת עם ניצני המרידה שנותרו. המרידה התחלפה לפיכך בהתרסה, ואמנם, היה בדמותו של מקווין מרכיב של התרסה תמידית: כלפי הממסד, כלפי החברה ובסופו של דבר גם כלפי הקולנוע, כלפי הקריירה שלו, כלפי מעמדו ככוכב - וכלפי עצמו.

שנותיה הלא-רבות של הקריירה של מקווין חופפות את שנות דעיכתה של הוליווד הקלאסית ועלייתה של הוליווד החדשה מתוך חורבותיה. מעקב אחר סיפורו הוא גם מעקב אחר סיפורה של הוליווד באותן שנים של מעבר ותמורה, שעמם הוא ניסה להתמודד, ובאיזשהו מקום, למרות כישרונו ומעמדו, וכנראה בכלל אישיותו - הפסיד במאבקו עמם.

באדיבות פרנק סינטרה

טרנס סטיבן מקווין נולד בפרבר של אינדיאנפוליס שבמדינת אינדיאנה ב-24 במארס, 1930. אביו, שהיה טייס שהופיע במופעי ראווה, נטש את המשפחה כשמקווין היה תינוק. אמו, שהיתה אלכוהוליסטית, השאירה את הילד אצל הוריה, שבאותן שנים, שנות השפל הכלכלי, עברו להתגורר בחווה. בהיותו בן שמונה חזר מקווין להתגורר עם אמו ובעלה החדש באינדיאנפוליס, אך הסתבך שם עם חבורות של צעירים עבריינים ונשלח חזרה לחווה. משם נשלח מקווין שוב לאמו, שהתגרשה מבעלה השני, התחתנה שוב ועברה לגור בלוס אנג'לס. אותו בעל התעלל פיסית באמו של מקווין ובנער עצמו, שהסתבך שוב עם חבורות של בריונים, וכאשר נתפס גונב על ידי המשטרה, נשלח למוסד לעבריינים, שבו בילה את מרבית שנות התבגרותו. גם שם הוא הסתבך לעתים קרובות, אך לבסוף הסתגל ונשאר בקשר עם המוסד לאורך כל חייו. פעמים רבות היה מבקר בו כדי להרצות לפני התלמידים ולעודד אותם לפנות לדרך הישר.

אחרי שהשתחרר מהמוסד הוא התגייס לצי הסוחר, נטש את הצי ובמשך תקופה קצרה נדד ברחבי ארצות הברית והתפרנס מעבודות מזדמנות כגון שרת בבית בושת בטקסס, חוטב עצים ופועל במתקן לקידוח נפט. ב-1947 התגייס למארינס, וגם שם הסתבך. לאחר שנפקד שבועיים כדי לבלות עם אשה שפגש, נשלח לכלא למשך 41 יום. אך גם בצבא, כמו במוסד לעבריינים, הסתגל לבסוף ואף נודע באומץ לבו (באחד האימונים הציל ארבעה מחבריו מטביעה). ב-1950 שוחרר. מעניין, שכמה מתפקידיו הנודעים ביותר משקפים בצורה זו או אחרת פרקים מחייו המוקדמים.

כמו חיילים משוחררים רבים אחרים, שלא ידעו מה לעשות עם עצמם אחרי השחרור, החליט מקווין ללמוד משחק. הוא עבר לניו יורק וב-1952 התקבל לבית הספר לתיאטרון של המורה המוערך סטנפורד מייזנר. במקביל החל להשתתף במרוצי אופנועים, פעילות שהלהיבה אותו מאז ילדותו, ולצד מרוצי מכוניות, המשיך לעסוק בה כל חייו.

סטיב מקווין. חלק מהעוצמה של הופעותיו היה טמון באיפוק שלו | תצלום: אימג' בנק / Getty Images

שני גורמים הקשו עליו תמיד: היותו דיסלקטי וחירשותו החלקית, שנבעה מדלקת אוזניים שלקה בה בילדותו. היו שטענו שלקות זו היתה אחת הסיבות לאותה תחושה של ריכוז ושקט פנימי שהוא הפגין בכמה מהופעותיו הטובות ביותר.

הוא שיחק בכמה הצגות תיאטרון וב-1956 הופיע בתפקידו הקולנועי המשמעותי הראשון, בסרט "אלימות בשכונת העוני", ביוגרפיה של המתאבק רוקי גרציאנו, שאותו גילם פול ניומן (את הסרט ביים רוברט וייז).

מקווין כיכב בכמה "בי מוביז" (ובהם "The Blob", סרט אימים קומי מגוחך למדי שהיה עם השנים לסרט פולחן) ואז הגיעה פריצתו הגדולה, לא בקולנוע אלא בטלוויזיה: ב-1958 הוא נבחר לככב בסדרה מערבונית ששמה "מבוקש: מת או חי", בתפקיד צייד גולגלות בעל מצפון. הסדרה, ששודרה במשך שלוש עונות, הפכה אותו לכוכב. מסלול דומה עברו באותה תקופה גם כוכבים אחרים כגון ג'יימס גארנר וקלינט איסטווד, אך לא כל כוכב של סדרת טלוויזיה נהפך גם לכוכב קולנוע. ההזדמנות של מקווין הגיעה כאשר פרנק סינטרה הסתכסך עם חברו הטוב, סמי דייוויס ג'וניור, שהיה אמור לככב לצדו בסרט המלחמה "דם חם", סילק אותו מההפקה ובחר במקווין במקומו. סינטרה, שזיהה במקווין משהו שהזכיר לו את עצמו, הגדיל את תפקידו של מקווין בסרט, והבמאי, ג'ון סטרג'ס, שהתפעל אף הוא מכישרונו של מקווין, העניק לו שנה לאחר מכן את אחד התפקידים המרכזיים בסרטו "שבעת המופלאים".

ב-1961 כיכב מקווין בתפקיד חייל בצי בקומדיה הזניחה "מכונת הנישואים", ואז כיכב בשלושה סרטים שהתרחשו בזמן מלחמת העולם השנייה: "הגיהנום הוא לגיבורים" של דון סיגל ו"The War Lover" של פיליפ ליקוק, שניהם ב-1962, ו"הבריחה הגדולה" של ג'ון סטרג'ס ב-1963, שהיה לאחד הלהיטים הגדולים ביותר בקריירה שלו.

בשני הסרטים הראשונים הוא גילם חייל אמיץ, שתעוזתו גובלת באובססיביות ואף בפסיכופתיה. בסרטו של סטרג'ס הוא גילם חייל אובססיבי לא פחות, אך האובססיה שלו קשורה ברצונו להימלט ממחנה השבויים הגרמני שבו העלילה מתרחשת. בשלושת הסרטים הוא מופיע כחלק מיחידה של גברים, אך גם מוצג כאינדיווידואליסט וכמתבודד; כדמות שהאנטי-חברתיות שמונחת ביסודה גובלת בסוציופתיה.

"הבריחה הגדולה" הוא עדיין אחד מסרטי ההרפתקאות המלחמתיים המהנים ביותר שהופקו אי פעם, ובשיאו זכה מקווין להפגין את כישוריו ברכיבה על אופנוע (אף שאת פעלולי הרכיבה הנועזים ביותר בסרט, ובהם זינוק שלו עם האופנוע מעל גדר תיל, לא הוא ביצע אלא פעלולן מקצועי, מפני שחברת הביטוח של הסרט סירבה להרשות לו להסתכן בצורה כה חמורה).

בחמש השנים הבאות כיכב מקווין בסרטים מצליחים ומצליחים פחות: באותה שנה של "הבריחה הגדולה" הוא גילם שוב חייל בקומדיה נשכחת ושמה "חייל בגשם", שביים ראלף נלסון, וגם כיכב לצד נטלי ווד בסרט נועז לזמנו ששמו "אהבה עם הזר המושלם" שביים רוברט מאליגן ("מות הזמיר"). בסרט הוא גילם נגן ג'ז שאשה צעירה, שעמה קיים סטוץ שהוא אפילו אינו זוכר, מודיעה לו שהרתה לו ומבקשת שיעזור לה לארגן הפלה. העובדה שהסרט נחשב לקומדיה רומנטית, אך עסק במין מחוץ למסגרת הנישואים ובהפלות (ואף תיאר את התהליך הבלתי חוקי בזמנו בכל הזוועה שלו), הפכה את התוצאה ליצירה מעניינת מאוד; אך הביקורת והקהל בזמנם התקשו לקבלו.

"Baby, The Rain Must Fall", מלודרמה גותית מ-1965, שוב בבימויו של מאליגן, נכשל, אך "הנער מסינסינטי" שהופק באותה שנה זכה להצלחה. "נבאדה סמית", מערבון מ-1966 בבימויו של הנרי האתאוויי, לא נחל הצלחה, אך באותה שנה כיכב מקווין שוב בתפקיד מלח מרדן בסרטו של רוברט וייז "היאנגצה הגועש", שהתרחש בסין בשנות ה-20, והתפקיד זיכה אותו במועמדות היחידה שלו לאוסקר.

ואז הגיעה שנת 1968, שהיא השנה המכרעת בקריירה של סטיב מקווין. נורמן ג'ואיסון עמד לביים את "השוד המושלם", שגיבורו הוא מיליונר אלגנטי, תעשיין מצליח, ספורטאי מוכשר וגם שודד מתוחכם. ג'ואיסון, שביים את "הנער מסינסינטי", רצה שמקווין יגלם את התפקיד הראשי, אך מפיקי הסרט התנגדו בטענה שמקווין אינו יכול לגלם דמויות אלגנטיות ומתוחכמות, המשתייכות למעמד הגבוה. אבל ג'ואיסון התעקש, מקווין קיבל את התפקיד, והסרט, שבו כיכב לצדה של פיי דאנאוויי, שהיתה אז, בעקבות "בוני וקלייד", בשיא הקריירה שלה, היה ללהיט ענק.

עם אלי מקגרו ב"הבריחה", 1972

באותה שנה גם הוחלט להפיק מותחן משטרתי ושמו "בוליט", שיביים הבמאי הבריטי פיטר ייטס. שוטרים לא היו באופנה ב-1968 - השנה שבה הגיעה לשיאה ההתנגדות למלחמת וייטנאם; הם כונו "חזירים" ונחשבו לאויבים הגדולים ביותר של הצעירים שיצאו לרחובות כדי למחות נגד המלחמה. מפיקי הסרט החליטו איפוא שאין מנוס אלא לתאר את דמותו של הגיבור השוטר כמורד וללהק שחקן בעל דימוי כזה. הבחירה, לפיכך, נפלה על מקווין, והתוצאה היתה סרט פעולה מהמוצלחים ביותר שהופקו אי פעם, שכלל גם את סצינת מרדף המכוניות המסעירה ביותר שהופקה עד אז.

שני הסרטים זכו להצלחה אדירה וביססו את דמותו של מקווין כפי שנחרתה בסופו של דבר בזיכרון הקולקטיבי: אלגנטית, מתוחכמת, תוקפנית וכובשת לב כאחת. להופעתו ב"בוליט" היה גם ממד אירוני, כי השחקן נודע בדעותיו השמרניות דווקא. בבחירות שהתקיימו באותה שנה הוא הצביע לריצ'רד ניקסון והביע את תמיכתו במלחמה בווייטנאם. אך לקהל שנהר לראות אותו ב"השוד המושלם" וב"בוליט", שכלל צעירים רבים, לא היה אכפת: בשבילם הוא סימל את האנטי-ממסדיות בכל היקפה הרומנטי, האלגנטי והנועז.

זה היה השיא, ומכאן התחילה הקריירה של מקווין להתפזר לכיוונים שונים, חלקם משונים. ב-1969 הוא כיכב ב"הפרחחים", סרט שונה מאוד מאלה שהופיע בהם עד אז, כמעט סרט לכל המשפחה, שהתבסס על ספר מאת ויליאם פוקנר. הסרט, שביים מארק ריידל ("האגם המוזהב"), נכשל.

חלומו הגדול של מקווין היה ליצור סרט שיעסוק במרוצי מכוניות. מכיוון שב-1966 הופק סרט גדל-תקציב על מרוצי מכוניות ושמו "הפרס הגדול", וב-1969 הופק סרט נוסף שעסק בנושא הזה ששמו "ניצחון", בכיכובו של פול ניומן (אף הוא חובב נודע של הספורט), ושני הסרטים לא הצליחו במיוחד, המפיקים לא ששו להשקיע בסרט נוסף שיעסוק בנושא הזה, במיוחד בסרט בעל אופי כמעט תיעודי. מקווין השקיע בו איפוא את רוב כספו. הסרט, "לה מאנס" שמו, על שם מסלול המרוצים הקשה ביותר באירופה, יצא לאקרנים ב-1971 והיה לכישלון הגדול ביותר בקריירה של מקווין. טוענים שהוא מעולם לא התאושש מהאכזבה שהסב לו כישלון הסרט, שאת מלאכת הבימוי שלו הפקיד בידי במאי עלום למדי, לי ה' קטצין, ושהאכזבה הזאת היא שעוררה בו רצון להפנות עורף להוליווד.

גם חייו הפרטיים של מקווין התערערו באותן שנים. ב-1956 הוא התחתן עם רקדנית ושמה ניל אדמס, שהופיעה במחזות זמר בברודוויי ופרשה מעבודתה עם נישואיה לשחקן המתחיל עדיין. נולדו להם בן ששמו צ'אד (שהיה לשחקן לא מצליח במיוחד) ובת ושמה טרי (שמתה ב-1998). ב"הבריחה", סרט פשע מ-1972 בבימויו של סם פקינפה שהתבסס על ספר מאת ג'ים תומפסון, כיכב מקווין לצדה של אלי מקגרו, שבאותן שנים היתה נשואה למפיק רוברט אוונס ("הסנדק", "צ'יינטאון"). בספר שפירסמה כמה שנים לאחר מות בעלה מספרת ניל אדמס שמקווין בגד בה במשך כל שנות נישואיהם, אך הרומן שהתפתח בינו לבין מקגרו היה רציני יותר מהרומנים הקצרצרים שקדמו לו. מקגרו התגרשה מאוונס, מקווין מאדמס, והשניים התחתנו ב-1973. בספרה גם מספרת ניל אדמס כי מקווין נהג להתעלל בה פיסית, ממש כפי שאחד מאבותיו החורגים התעלל באמו, ושיחסו לנשים בכלל היה אלים.

העיתונות התמלאה בדיווחים על סגנון חייהם המשונה של מקווין ומקגרו, שעברו להתגורר במדבר בבית מבודד וסירבו לקיים כל מגע עם הוליווד. עם זאת, בשנות נישואיו למקגרו, שהסתיימו ב-1978, כיכב מקווין בשני להיטים נוספים. האחד היה "הפרפר" ב-1973, בבימויו של פרנקלין שאפנר, שבו גילם את אנרי שארייר, שהיה אסיר באי מבודד וחיבר את רב המכר שעליו התבסס הסרט (מקווין כיכב בו לצד דסטין הופמן, שהופעתו נראתה מוגזמת בהשוואה לזו המאופקת להפליא של מקווין). הלהיט השני, גדול אף יותר, היה סרט האסונות "המגדל הלוהט" ב-1974, שביים ג'ון גילרמין ומקווין כיכב בו לצדו של פול ניומן.

ב-1969 הציע ניומן למקווין לככב לצדו במערבון "קיד וקסידי", אך מקווין סירב מכיוון שלא הסכים ששמו של ניומן יופיע בקרדיטים לפניו (תפקידים נוספים שהוצעו לו, אך הוא דחה אותם מסיבות שונות, היו בסרטים "קן הקוקייה", "מפגשים מהסוג השלישי", "גטסבי הגדול" ו"אפוקליפסה עכשיו", שבו הציע לו פרנסיס פורד קופולה לגלם את קולונל קורץ, התפקיד שמילא לבסוף מרלון ברנדו). ב"קיד וקסידי" הגיעו ניומן ומקווין לפשרה: שמו של אחד מהם נכתב בפינה הימנית העליונה של המסך ושל השני הופיע באמצע צדה השמאלי של התמונה, כך שאם קראתם את השמות משמאל לימין, שמו של האחד היה ראשון, ואם קראתם את השמות מלמעלה למטה, שמו של האחר הופיע ראשון. היה זה אחד הפתרונות היצירתיים ביותר לסוגיית הקרדיטים בתולדות הקולנוע האמריקאי, אך הוא גם עורר מידה מסוימת של גיחוך, והכל ידעו שהיה זה מקווין שהתעקש עליו.

פפ סטיב מקווין עם פול ניומן במגדל הלוהט

באותן שנים היה מקווין לשחקן שמקבל את השכר הגבוה ביותר בהוליווד, אך הוא כיכב רק בעוד שלושה סרטים, ששלושתם נכשלו. הוא נעלם למשך ארבע שנים אחרי "המגדל הלוהט", וכשהחליט לחזור בחר לככב בגרסה קולנועית של מחזהו של הנריק איבסן "אויב העם", בבימויו של ג'ורג' שייפר, במאי טלוויזיה לרוב. אף אחד לא הבין את החלטתו זו של מקווין, שהופיע בסרט כשהוא מעוטר בזקן עבות וכמעט לא מזוהה. המקורבים לו טענו שהיה זה ניסיון מצדו להוכיח שהוא שחקן רציני ואיש תרבות, אך הסרט, שהיה קורקטי למדי, כמעט שלא הופץ מסחרית.

שני סרטיו הנותרים היו זניחים למדי: מערבון ושמו "טום הורן", שביים הבמאי העלום ויליאם ואיירד, שהיה אף הוא בעיקר במאי טלוויזיה; ו"הצייד" שביים במאי חסר חשיבות נוסף, באז קאליק, ובו מקווין סגר מעין מעגל בקריירה שלו: הוא גילם בו שוב צייד גולגלות, כמו בסדרת הטלוויזיה שהפכה אותו לכוכב 20 שנים קודם לכן, אך הפעם לא במערב הפרוע אלא בארצות הברית כיום.

שני הסרטים יצאו לאקרנים ב-1980, כשמקווין כבר היה חולה מאוד, והדבר ניכר בהם. הוא לקה בסרטן ריאות, שעל פי הספרים הרבים שהתפרסמו עליו מאז מותו לא נבע מהיותו מעשן כבד אלא מכך שהבגדים שלבש במרוצי המכוניות הרבים שבהם השתתף היו עשויים מאסבסט.

בשנת חייו האחרונה הוא התחתן בשלישית, עם אשה ושמה ברברה מינטי, שהיתה צעירה ממנו ב-23 שנים. בשנות חייו האחרונות גם חזר לדת ומינטי היתה שותפה לגילוי שלו מחדש את ישו. הוא מת ב-7 בנובמבר, 1980.

מקווין נחשב לאחד מעשרת הכוכבים המתים שבשמם ובדמותם נעשה השימוש הרב ביותר בפרסומות (בין השאר של מכוניות פורד ושעוני רולקס, שאחד הדגמים שלו נקרא על שמו). הזמרת שריל קרואו והלהקה "Drive-By Truckers" חיברו שירים הנושאים את שמו, ושמו מוזכר גם באחד השירים של "אר-אי-אם". גם ברוס ויליס, גם קווין קוסטנר וגם קולין פארל הכריזו בראיון זה או אחר שסטיב מקווין היה אחד השחקנים שהשפיעו עליהם ביותר וגרמו להם לרצות להיות לשחקני קולנוע. משהו בפרסונה ובנוכחות הקולנועית של מקווין נשאר מודרני ורלוונטי כפי שהיה כשהוא מלך בפסגה ההוליוודית. אולי היה זה השקט שלו, אולי המבט המצמית שניבט מעיניו הכחולות ואולי האיום שנכלל בדמותו והפך כל אחת מהופעותיו למעין אתגר מסוכן לצופים, שהתבוננו בו ונכבשו בקסמו.

*#