אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הרומן האפריקאי של אדריכלי ישראל

בחסות הקשרים שטוותה שרת החוץ גולדה מאיר עם מדינות אפריקה, תוך הדגשת הגורל המשותף של עמים שהתשתחררו מעול הקולוניאליזם, פעלו ביבשת מיטב האדריכלים הישראלים. במשך שני עשורים הקימו בה מבנים למוסדות שלטון, מלונות ענק ויישובים שיתופיים ברוח הקיבוץ. יש הטוענים שתור הזהב של האדריכלות הישראלית באפריקה היה פרויקט קולוניאלי בפני עצמו

תגובות

לפני 40 שנה, בראש השנה של 1970, הכתיר מוסף "הארץ" את היזם משה מאיר בתואר "הישראלי של תש"ל" - או "איש השנה" בתרגום לתקופתנו. תחת הכותרת "נוטר כרמי זרים" תוארה בהרחבה פעילותו העסקית המזהירה במערב אפריקה וקשריו המשובחים עם הצמרת הפוליטית של היבשת. "מדינת ישראל קטנה בשביל משה מאיר", נכתב אז, "הוא מקים שיכונים, גורדי שחקים, מלונות פאר, בונה ריביירות וארמונות לנשיאים. זה יותר מ-20 שנה הוא נע ונד בעולם - צועני, כדבריו, ומבלה את רוב עתותיו במטוסים או במטהו הראשי בז'נבה".

המניע המיידי לבחירה במאיר היה טקס החנוכה החגיגי של מלון "איבואר" בעיר אבידג'אן, בירת חוף השנהב. איבואר היה פרויקט תיירותי אדיר במונחים של שנות ה-70 ועל אחת כמה וכמה בקנה מידה אפריקאי. הוא הקיף 400 דונמים של גנים ומדשאות, שני מגדלים עם 520 חדרים ממוזגים, קולנוע, זירת סקי-קרח, מסעדות, בתי קפה, מועדוני לילה, מעגנה פרטית וקזינו מפואר, שהיה הראשון לפעול ביבשת. עיצוב הפנים של היינץ פנחל, מעצב רשת מלונות "דן" אז, שיקף את ההתפעמות המערבית מאפריקה הפראית. לא בכדי מיהר "האקונומיסט" להכריז על "איבואר" עוד באותה השנה כמלון היפה בעולם.

בישראל התבוננו בינתיים בהערצה בפעילות של מאיר. יזם על, מיליונר תוצרת בית שהצליח "לעשות את זה בגדול". מאיר זכה לשבחים, מהולים בדוק של קינאה, השמורים כיום למתעשרים החדשים של תעשיית ההיי-טק.

איבואר היה רק הצעד הראשון בפרויקט הריבירה האפריקאית, שבסיומו קמה עיר חדשה בת 120 אלף תושבים על גדות הלגונה הטרופית בצמוד לאבידג'אן. הפרויקט תוכנן על ידי אדריכלים ישראלים ומומן באמצעות גופים פיננסים בינלאומיים, כשעל הכל מנצח מאיר. נשיא חוף השנהב, ד"ר פליקס הופואה בואני, העניק מצדו את כל הסיוע הנדרש בהסרת החסמים הביורוקטיים שהיו עלולים להקשות על "חברו הקרוב", כלשונו.

"מאיר היה יושב לילות שלמים עם הופואה-בואני וחולם אתו על העתיד של חוף השנהב", נזכר השבוע האדריכל טומי (טומס) לייטרסדורף, שעמד בראש צוות התכנון של הריביירה האפריקאית. "הוא נסע עם כסף משלו כשאנשי עסקים זרים עוד בכלל פחדו להגיע לשם".

לייטרסדורף, שהיה נשוי לבתו של מאיר, היה בן פחות מ-30 כשהתחיל את ההרפתקאה האישית שלו ביבשת. בעבורו ובעבור אדריכלים ישראלים צעירים רבים, אפריקה היתה כר פעולה מדהים מבחינת היקף והזדמנות. "כשאתה מקבל כזה פרויקט כילד צעיר זה משהו אדיר, כי במקצוע שלנו אתה מתכנן וטוחן מים עד שאתה רואה את הבולדוזר בשטח. פה היו שולפים מאתנו את התוכניות עוד לפני שגמרנו לשרטט אותן. אתה צריך לזכור ששליטים אפריקאים כמו הופואה-בואני הם כמעט כל יכולים - עם הפלוס והמינוס של זה. אתה מגיש את התוכנית לאדם אחד שהוא גם ועדת התכנון וגם שר האוצר. אתה מסכים אתו וגמרת. בלי בולשיט. למחרת העבודות כבר מתחילות", הוא אומר - ומחווה בידיו תנועה גדולה ונלהבת.

על אף ממדיה הלא שגרתיים, הריביירה היתה רק פרויקט אחד מיני רבים שתוכננו (ולעתים קרובות גם בוצעו) על ידי ישראלים באפריקה. היצוא של אדריכלות לאפריקה ולאסיה היה, החל בשנות ה-50 ועד תחילת שנות ה-70, חלק ממדיניות דיפלומטית מוצהרת. הממשלה ביקשה לפרוץ את הבידוד הגיאוגרפי והכלכלי של ישראל ולמצוא שותפות אסטרטגיות חדשות בקרב מדינות "המעגל השני", כדוגמת איראן, קפריסין ומדינות אפריקה השחורה.

לקשר עמן היו כמובן אינטרסים הדדיים, מעין תן וקח מדיני, פוליטי וצבאי: ישראל סייעה בתהליך המודרניזציה, בטכנולוגיות מתקדמות, במומחים חקלאיים ובהקמת תשתיות שונות. המדינות המתפתחות, מצדן, יצרו שיתופי פעולה עם חברות ישראליות ונהפכו לידידות במגרש הבינלאומי. ב-1964 היה מספר המומחים הישראלים באפריקה כפול מזה של כל חברות ה-OECD, ביחס לגודל האוכלוסייה. מספר מפתיע בהתחשב בכך שלישראל לא היתה אחיזה ביבשת מעולם.

מי שהובילה ביד חזקה את המעורבות באפריקה היתה גולדה מאיר. כשרת חוץ פעלתנית ודעתנית, היא הפכה את הקשר המתגבש עם מדינות העולם המתפתחות לשליחות אישית ולאומית. באחת ההתבטאויות הידועות ביותר שלה בהקשר האפריקאי, אמרה מאיר למנהלי סולל בונה: "אינני רוצה שתפסידו שם, אבל למען השם, לא רווחים גדולים".

בתוך חמש שנים, החל ב-1952, הצליחה מאיר לייסד יחסים דיפלומטיים עם כל מדינות אפריקה השחורה. בספרה האוטוביוגרפי "My Life" (פוטורה, לונדון, 1976) היא נימקה כי הקשר ההדוק בין היהודים לאפריקאים מבוסס על הגורל המשותף כמדינות שהשתחררו מעול הקולוניאליזם: "למדינות המתפתחות באפריקה היה עניין גדול במה שישראל יכלה ורצתה לתת. כמוהם, אנחנו השתחררנו משלטון זר. כמוהם, אנחנו היינו חייבים ללמוד כיצד לתבוע מחדש את האדמה... העצמאות לא הוגשה לנו על מגש של כסף אלא אחרי שנים של מאבק, בדיוק כמו אפריקה... לא היינו יכולים להציע לאפריקאים כסף או נשק, אבל מצד שני היינו חופשיים מהכתם של הניצול הקולוניאלי כיוון שכל מה שרצינו בתמורה היה ידידות".

הסיוע התכנוני והאדריכלי שהעניקה ישראל לאפריקה קיבל ביטוי מעניין במיוחד, גם בהשוואה לפעילות דומה של מדינות אחרות ביבשת. בראש ובראשונה הוא סייע לעצב את הפנים הממלכתיות של המדינות הצעירות, אחרי שנים של דיכוי קולוניאלי. ישראלים תיכננו שם הכל: תשתיות, בתי ספר, מוסדות ציבור ומוסדות שלטון, ערכו מחקרים על דיור ומגורים, ואפילו סייעו בהכנה של תוכניות מתאר לאומיות לצ'אד וסיירה לאון.

באותו האופן מצאו את דרכן ללב היבשת גם צורות הישוב המקוריות שהתפתחו בישראל. ישובים שיתופיים ברוח המושב והקיבוץ הוקמו בניגריה, טנזניה, קניה, חוף השנהב, אתיופיה וזמביה. שיכונים ציבוריים שמזכירים את באר שבע או בת ים תוכננו והוקמו בגאנה, אוגנדה וחוף השנהב. פעולות הסיוע אוגדו על ידי מכון IPD שהקימו משרדי החוץ והשיכון והסוכנות היהודית. כך נהפכה האדריכלות למכניזם מכונן של מדיניות החוץ הישראלית.

"ברומן של ישראל ואפריקה יש ממד גדול של היקסמות הדדית", אומר ד"ר חיים יעקובי מהחוג לגיאוגרפיה באוניברסיטת בן גוריון. ד"ר יעקובי שוהה בימים אלה כעמית מחקר באוניברסיטת קיימברידג', לצורך מחקר מקיף על ישראל ואפריקה, והוא עומד לפרסם בקרוב שני מאמרים גדולים בנושא - הראשון בכתב העת היוקרתי "ג'יאופוליטיקס" והשני בכתב העת ההולנדי "oase".

האפריקאים מוכנים לקבל עזרה מישראל, מכיוון שהיא בעצמה מדינה שעברה דה-קולוניזציה ומכיוון שהיא הצליחה לעמוד מהר מאוד על הרגליים", מסביר יעקובי. "הנרטיב של שותפות הגורל מרבה לחזור על עצמו בשני הצדדים. מצאתי הרבה מסמכים של מנהיגים אפריקאים שמגיעים לישראל, ובנאומי הסיום שלהם הם מקפידים להדגיש שהעמים באפריקה והיהודים צריכים להיות יחד. כל המנהיגים הישראלים נוסעים לשם. הנשיא יצחק בן-צבי הגיע לשם בסוף שנות ה-50, משום שאפריקה עיניינה אותו כמקום שמסתתרים בו שבטים יהודים שנעלמו. הוא היה כבר בערוב ימיו, מה שמלמד אולי על החשיבות הרבה שהוא ייחס לביקור".

זלמן ענב, אחד האדריכלים הישראלים הפעילים ביותר באפריקה, בילה שמונה שנים מחייו באדיס אבבה, בירת אתיופיה. ענב הוא בוגר הטכניון, חבר הקורס המיתולוגי של 1954, שבו למדו בין השאר האדריכלים צבי הקר ודן איתן. אחרי כמה עבודות ממשלתיות, כשהרגיש עדיין "טכנאי ולא ארכיטקט", החליט להמשיך את לימודיו בבית הספר היוקרתי של ה-AA בלונדון ונרשם למחלקה לאדריכלות טרופית. בריטניה, שהיתה אז מעצמה קולוניאלית בשלבי התפוררות מתקדמים, ביקשה לקבץ מתכננים ממדינות מתפתחות מרחבי העולם, כדי לעסוק באופן פרטני ורוחבי באתגרים שמציבים אזורים אקזוטיות.

את הביקור הראשון ביבשת ערך ענב ב-1959. הוא נסע לעיר אסמארה באתיופיה (היום באריתראה), כדי לבקר במפעל בשר שהפעילו שני אחיו. בשונה משאר מדינות אפריקה השחורה, אתיופיה מעולם לא היתה תחת שלטון קולוניאלי, אולם התשתיות שלה לא היו מפותחות בהרבה מאלה של שכנותיה. בתוך זמן קצר נוצר קשר בין ענב לבין משפחה יהודית שהתגוררה בלב אדיס אבבה והוא תיכנן בעבורם בניין מגורים. "הגעתי לשם בלי שום ציוד. לא היו לי ניירות עבודה או כלים, שלא לדבר על סרגלים או עטי שרטוט", הוא נזכר, "נתנו לי איזה פינה בחנות שהיתה בבעלותם וככה תיכננתי את הכל".

ענב קם מהשולחן ומתחיל לפשפש בארגז ארכיון גדול, המכיל מזכרות מהתקופה. הוא שולף תצלום שחור-לבן של הבניין ומיד הכל מתבהר. השפה מוכרת להפליא - חזיתות עם פריקאסטים (לבני בטון מתועשות), גיאומטריה סדורה, מרפסות שמש גדולות. זה נראה כאילו שיכון ישראלי טיפוסי נחת באמצע רחוב אפריקאי. "בכל בניין שעשיתי שם חיפשתי תמיד את ההתפתחות הטכנולוגית. למשל, באחד מבנייני המגורים שלי התקנתי את המעלית הראשונה באתיופיה ודאגתי שהיא תהיה מזכוכית, כדי שהאנשים יוכלו להתבונן על התנועה שלה. היו עומדים שם כל היום ומסתכלים למעלה-למטה".

הפעילות של ענב באפריקה היתה שונה בתכלית מזו של מרבית האדריכלים הישראלים שפעלו ביבשת. שלא כמוהם, הוא קבע את מקום מגוריו באדיס אבבה ואף גייס שותף אתיופי בשם מיכאל טדרוס. בגיליון מיוחד שפירסם ה"נשיונל ג'יאוגרפיק" ב-1965, צולמו תחת הכותרת "Ethiopian Adventure" השותפים זה לצד זה, לבושים בהידור, כאשר טדרוס חנוט בפפיון קטן בסגנון האדריכל לה קורבוזיה.

זאת היתה אחת השותפויות העסקיות הראשונות בין לבנים ושחורים באתיופיה והמגזין ראה בה סימן מעודד לעתיד לבוא. העסקים של ענב וטדרוס הלכו והתרחבו, ותוך זמן קצר הם החלו לעבוד גם בעבור הממשלה האתיופית ובצמוד לקיסר היילה סלאסי. השניים תיכננו את משרד החוץ האתיופי, את המרחצאות התרמיים של אדיס אבבה, כמה בנייני אקדמיה ואפילו הניחו הצעה בעבור ארמון הקיסר.

מלון איבואר בריביירה של אבידג'אן בחוף השנהב בתכנונו של טומי לייטרסדורף (תצלום מתוך אוסף וולפסון-קולור-מאיר, תל אביב)

אחד הפרויקט הגדולים היה מכרז של הבנק הבינלאומי, לתכנון כמאה בתי ספר באזורי הפריפריה. ענב זכה במכרז בזכות פיתוח של שיטות עבודה זולות, שאיפשרו את התיעוש של הבנייה. "כל הזמן ראיתי מולי את המטרה של העלאת רמת החיים באתיופיה", אומר ענב. "החברים הכי טובים שלי היו הנכדים של הקיסר ואנשים אחרים מהמעמד הבינוני המצומצם. היינו אוהבים לשבת יחד ולחלום איך אפשר לקדם את אתיופיה".

החיבור למקום התבטא היטב בעבודותיו של ענב. בבניין משרד החוץ למשל, ניתן לראות שילוב בין אדריכלות מודרניסטית של בטון חשוף, לבין צורות מסורתיות. החזית שלו מורכבת מאלמנטים חוזרים של "כוכב שלמה", הסמל האתיופי הלאומי. "הקיסר רצה שם מגדל מזכוכית כמו האו"ם. זה נתפש בעיניו כדבר הכי מתקדם בעולם. אני סירבתי, כי לא היה לזה שום קשר לאתיופיה. בסוף הם היו מאוד מרוצים מהתוצאה". גם במקרה הזה היתה "סולל בונה" החברה הקבלנית, בדומה לפרויקטים רבים אחרים באפריקה באותה תקופה.

הפעילות של ענב קיבלה ביטוי גם במגרש הציבורי. יחד עם עוד כמה חברים הוא הקים את אגודת הארכיטקטים והאינג'ינרים של אתיופיה. במקביל הוא לימד באוניברסיטה המקומית ופתח את המחלקה ללימודי אדריכלות. הוא דובר אמהרית שוטפת, אף שאינו מסוגל לכתוב או לקרוא. הוא חוזר ומזכיר לאורך השיחה כי העקרונות החשובים ביותר בעבודה שלו, היו תחושת שליחות אישית וניסיון לכונן כבוד הדדי בין העובדים הישראלים במשרדו לבין האתיופים. "כשלקחתי אנשים מהארץ לעבוד אצלי שאלתי כל אחד - האם אתה מוכן לקבל הוראות מאפריקאי? מי שהיסס או פתאום התחיל לשאול שאלות נדחה על המקום. אף פעם לא הייתי פטרון, תמיד ניסיתי לעשות ביחד".

צורה בעקבות אקלים

המופע של האדריכלות הישראלית באפריקה כרוך באופן הדוק בסגנון המודרניסטי ששלט באותה תקופה בעולם. מבחינה זאת הפעילות של אדריכלים ישראלים מחוץ לגבולות המדינה, היתה המשך כמעט ישיר לרעיונות שיושמו בבאר שבע, חיפה ובתל אביב. עם זאת, בעוד שביטויים של מקומיות נחשבו כמעט למוקצים בארץ, באפריקה העזו האדריכלים לנסות ולשאול מוטיבים מהתרבות המקומית.

אחת הדוגמאות הבולטות לכך היא אוניברסיטת "איפה" בניגריה, שתוכננה מתחילתה ועד סופה במשרד התל-אביבי של האדריכל אריה שרון בין השנים 1960-1978. הקשרים ההדוקים של שרון עם בן גוריון וצמרת הממשל (כמתכנן תוכנית המתאר הראשונה של ישראל), סייעו לו בקשריו עם המדינה המתפתחת. כאשר הניגרים ביקשו להקים אוניברסיטה חדשה, הם פנו אל שרון, בזכות ניסיונו בתכנון קמפוסים בארץ.

תוכנית האב שהגה שרון התוותה קמפוס עצמאי - בדומה לגבעת רם בירושלים - עם סידור צמוד למדי של הבניינים, שנועד לקצר את המעבר ביניהם. שרון קרא לזה "צורה בעקבות אקלים", בעקבות אמירתו המודרניסטית הידועה של האדריכל האמריקאי לואיס סאליבן: "צורה בעקבות פונקציה". השפה שפותחה בקמפוס שילבה, אם כן, מוטיבים ניגריים - אמנותיים ואקלימיים - בתוך בניינים מודרניסטים למהדרין.

האמן, האדריכל והמוסיקאי הרולד רובין, שעבד במשרדו של שרון, הוביל את הפרויקט במשך 15 שנה. הוא מסביר כי צורת הפירמידה ההפוכה של בנייני הקמפוס, נועדה ליצור "מחווה אופקית" מול האופי האנכי של הג'ונגל המקיף אותם. הצורה הזאת סייעה גם ללכוד את הבריזה העדינה ולהגן על חללי הפנים מהגשם העז.

רובין, כיום תושב תל אביב, הכיר את אשתו, המחזאית והתסריטאית מרים קיני, בעת עבודתו באפריקה, לאחר ששהתה שם כבת זוגו של אחד הקבלנים הישראלים. הוא תיכנן מבנים רבים באוניברסיטה, חלקם הושלמו רק בשנים האחרונות. בניין האסיפה הכללית למשל, מציג שילוב של מוטיבים גיאומטריים אפריקאיים בגוף הבניין, כגון עיגול עם קווים חותכים. בבניין אחר הוא שילב תבליט בטון פלסטי אדיר עם רמזים אירוטיים. "סגן המזכיר של האוניברסיטה אמר לי שאני לא אחשוב שהם לא יודעים מה עשיתי שם", מעיר רובין.

טומי לייטרסדורף, שתיכנן בקצה השני של אפריקה, סבור גם הוא כי האקלים היה אחד מהעקרונות התכנוניים החשובים ביותר בעבודתו. "השפה היא קודם כל נגזרת של האקלים. זה מקום שיש בו 98% לחות ואתה צריך לכוון את הבניינים כך שיתפסו את הבריזה. מצד שני, הקליינטורה אצלי היתה אירופית. ניסיתי לשלב את הציריות של הכפר האפריקאי עם הרחוב הראשי והכניסה בסופו עם הממדים של העיר המערבית", הוא צוחק.

קיימים מקומות שבהם האדריכלות הישראלית באפריקה היתה תמונת מראה למתרחש בישראל, למשל בבניין הפרלמנט של סיירה לאון בפריטאון, שתוכנן על ידי דב כרמי, צבי מלצר ורם כרמי ונחנך ב-1962. הדמיון שלו לבניין הכנסת בירושלים אינו מקרי משום שדב ורם כרמי היו מעורבים גם בשלבי התכנון הסופיים של הכנסת. הכיפה השטוחה המעטרת את גגו של הפרלמנט בסיירה לאון הופיעה אף היא באחת מההצעות שהגישו האב והבן במסגרת תחרות התכנון של המשכן.

הרומן האפריקאי של אדריכלי ישראל החל לגווע בסוף שנות ה-60 והגיע לקצו בתחילת שנות ה-70. הסיבות מגוונות, אולם ניתן להצביע על שני אירועי מפתח שגרמו לשינוי היחס מצד מדינות אפריקה: מלחמת ששת הימים, ששילשה את שיטחה של ישראל וגרמה לה להיתפש ככוח קולוניאלי בעצמה, ומלחמת יום כיפור, שש שנים לאחר מכן, שבה החליטו חלק ניכר מהמנהיגים האפריקאים לתמוך במצרים וסוריה, ולנתק את הקשרים האסטרטגיים והכלכליים עם ישראל. בנוסף, היו גם סכסוכים עסקיים שהתפתחו לעתים כמעט לממדים דיפלומטיים, ומנגד, כר רחב של שחיתות בקרב הפקידות האפריקאית הגבוהה. בירושלים ניסו להמשיך ולתחזק את היחסים עם היבשת, ופנו להדק את היחסים עם דרום-אפריקה, שגונתה לפני כן בשל משטר האפרטהייד.

ד"ר יעקובי מציע לבחון את 20 שנות הפרויקט הישראלי באפריקה באופן נרחב ובעין ביקורתית. לטענתו, אפריקה היתה מעבדה לאישוש התזה המרחבית הישראלית "שהיא קולוניאלית בבסיסה", כלשונו. "כל פרויקט ההתיישבות של ישראל אחרי 1948 היה ניסיון נועז, שהוכיח את עצמו בהרבה מאוד מובנים. מודל הפיתוח הישראלי, המודרניזציה, כור ההיתוך, המערביזציה, היה בעיני המנהיגים האפריקאים דבר רצוי".

ד"ר יעקובי סבור כי לפעילות הישראלית באפריקה - לא רק בתחום האדריכלות - היה ממד כלכלי חשוב, אבל לא פחות מכך גם ממד אידיאולוגי. הוא מסביר כי "יש מושג פסיכואנליטי שנקרא פנטסיית ההצלה. הפנטסיה שהנה אני הולך ומושיע מישהו בזכות המוסר הגבוה יותר שלי".

האם יש פה בעצם פעולה קולוניאליסטית? ישראל תופסת את המקום של המעצמות בשנות ה-50 וה-60?

"אני מאוד נזהר לדבר על קולוניאליזם. מדובר על מאמץ שקשור בעקיפין למלחמה הקרה, ואולי ניתן לראות אותו כחלק ממהלך אימפריאלי אמריקאי, שבו ישראל משמשת זרוע. אני לא חושב שהפעילות של ישראל באפריקה היתה קולוניאליזם. אולי אפשר להגיד שישראל יצאה את המודל שלה לחוץ לארץ ודרך זה היא למעשה ביקשה לנרמל את עצמה".

זלמן ענב מצדו מתנגד בתוקף לתזה הקולוניאלית. "יש מחשבה כזאת בארץ של אנשי שמאל שחושבים שישראל קולוניאליסטית. צריך לזכור ששנות ה-60 היו העשור האפריקאי. לא פעלנו שם לבד. היו שם גם יוגוסלבים והולנדים ובריטים. אתיופיה היתה אבן שואבת להרבה מדינות שרצו לצאת החוצה. שתי סיבות משכו אותן", טוען ענב, "אחת היא סיבה אגואיסטית. שוק חדש. השנייה היא רצון אמיתי לעזור. כשגולדה אמרה אז שישראל רוצה לעזור באפריקה, היא באמת התכוונה לזה. אני נסעתי מסיבות אגואיסטיות שלי. רציתי לעבוד באפריקה ואחר כך גם המשכתי לעבוד בארצות מתפתחות".

עשית שם כסף?

"בטח, זו לא בושה. אני חי רק מאדריכלות".

בשונה מענב, טומי לייטרסדורף לא האמין בשליחות אישית גדולה באפריקה. "לא הייתי אומר שנסעתי מסיבה אידיאולוגית. זה נורא נחמד להגיד את זה, נחמד שגולדה רצתה שליחות. בשבילי זה היה בעיקר אקסייטמנט שאין לך בשום מקום אחר", הוא מודה.

יש טענה שבחסות האדריכלות נעשתה פה פעולה קולוניאליסטית ישראלית.

"זה שאלה שלא חשבתי עליה. אם אתה לוקח את ההגדרה הקלאסית של קולוניות, אז יש לך את בריטניה שבאה למקום לוקחת את כל האוצרות והולכת הביתה. אנחנו באנו למקום והתפרנסנו יפה. זה לא היה כל כך בוטה. זה היה עם המון רצון לתת - ואת מה שהיה לנו נתנו בכיף. הנשיא שלהם היה אומר למתנגדים שלו 'הם הקימו לנו את העיר והם הולכים אחר כך הביתה, הם לא לוקחים אתם את העיר'".

מעניין לציין שאחרי תום עבודתם באפריקה, לייטרסדורף וענב היו מעורבים באופן נרחב במפעל ההתנחלויות. ענב גם תיכנן את ביתו של אריאל שרון בחוות השקמים ושורה של וילות בעבור בכירי צה"ל בצהלה. לייטרסדורף תיכנן את מעלה אדומים - תוכנית בקנה מידה "אפריקאי" - בדומה לריביירה של אבידג'אן.

40 שנה אחרי סיום הרומן האפריקאי, כשהיא מוכה וחבולה במגרש הבינלאומי, יתכן שישראל צריכה לבחון מחדש את תוכניות הסיוע שלה למדינות מתפתחות. ה"טיים" סיפר בכתבה ב-1972 כי ישראל מקציבה כעשרה מיליון דולרים לסיוע חוץ, מחצית מהסכום למדינות אפריקה. זה סכום שולי ביחס לתועלת העתידית שהוא עשוי להביא.

ד"ר יעקובי סבור מצדו שישראל מעולם לא הפסיקה להיות מעורבת באפריקה, אלא רק שינתה את פניה. "יש היום באפריקה הרבה מאוד יזמים פרטיים, זה מה שגלובליזציה עושה ליחסים האלה", אומר יעקובי. "קח למשל את סוחרי הנשק שפועלים שם - המדינה עומדת מאחוריהם בכל מיני דרכים. או המודל החקלאי של חבל לכיש שמשועתק היום באנגולה - ברור שגם לזה קשורה ישראל. זה פשוט מופע אחר של אותה המעורבות".

*#