אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"ז'יל וג'ים", רומן מהסרטים

עם צאת תרגום עברי חדש לרומן "ז'יל וז'ים", חוזר אורי קליין אל הסרט מ-1962 שהתבסס על הספר. המסקנה: סרטו של טריפו הוא בכל זאת היצירה החשובה יותר

תגובות

את "ז'יל וג'ים", סרטו של פרנסואה טריפו שיצא לאקרנים בתחילת 1962, ראיתי לפני שקראתי (בתרגום לאנגלית) את ספרו של אנרי פייר רושה שעליו מבוסס הסרט. כעת, כמעט 50 שנה אחרי, התהפך הגלגל: קראתי שוב את הספר, שלא מכבר ראה אור מחדש בעברית, ואז צפיתי שוב בסרטו של טריפו.

יחסי לשתי היצירות האלה לא השתנה במשך השנים. הצפייה הראשונה שלי בסרטו של טריפו היתה חוויה מסעירה. לא רק שהתאהבתי בסרט, התאהבתי גם בז'אן מורו שגילמה את קתרין. ואיני מכיר מישהו מבני דורי, גברים ונשים כאחד, שלא התאהבו בה בעקבות הצפייה בסרט.

למען האמת, אינני יודע אם התאהבתי במורו או בקתרין. ואם אכן התאהבתי בקתרין, כפי שהתאהבו בה גם שני גיבורי הסרט, ז'יל הגרמני וג'ים הצרפתי, הרי יש בזה אלמנט מעט מטריד, שכן קתרין אינה האשה הנעימה ביותר שנראתה על בד הקולנוע. למעשה, היא מטורפת למדי, אובססיבית למדי, נקמנית למדי, אפילו שטחית למדי; אינני בטוח שהייתי רוצה להיתקל בה בחיים עצמם. אבל על בד הקולנוע קתרין היא ז'אן מורו עם פני המסכה הטרגית-קומית שלה, שהשמש זורחת בהם כשהיא מחייכת והלילה יורד עליהם כשהיא נעטפת במלנכוליה שהיא חלק בלתי נפרד מהקסם הרומנטי שלה.

תולדות הקולנוע מלאות בדמויות של סירנות מסוגה של קתרין, שסוד קסמן באופיין האקסצנטרי והאימפולסיבי. ואין זה מקרה שמורו מבצעת בסרט שיר ששמו "המערבולת". ברוב המקרים הדמויות הנשיות האלה, שאמורות להיות כובשות לב, הן מטרידות וטורדניות. גם קתרין היא כזאת, אך טריפו הצליח לעצב את דמותה באופן כה עשיר ומורכב, שעובדת היותה פנטסיה גברית אינה מפחיתה מהסרט אלא להיפך, מעצימה אותו. כך, לקראת סוף הסרט, רגעים ספורים לפני שהיא משליכה את עצמה ואת ג'ים למצולות במכוניתה, היא פונה לז'יל ופוקדת עליו להסתכל בהם; הספק-חיוך שעל פניה חושף את כל מהותה של הפנטסיה שנגלתה לאורך הסרט כולו. פנטסיה שנעשית ערטילאית יותר ויותר ואנושית יותר ויותר ככל שהסרט מתקדם אל סופו - שבו חוזר הדימוי של המים שעובר לאורכו. קתרין היא המערבולת שהסרט כולו נסחף לתוכה.

לא רק סיפור פרטי

כשקראתי את ספרו של רושה בפעם הראשונה נהניתי מהקריאה בעיקר בהשוואה לסרט. התפעלתי מהאופן שבו טריפו, יחד עם התסריטאי ז'אן גרואו, הקנו למקור הספרותי מבנה שהוא בו-בזמן מהודק יותר ופרוץ יותר. התפעלתי מהדרך שבה עיצבו את דמותה של קתרין מתוך מכלול הנשים המופיעות בספר, שתפקידן בו משמעותי יותר מאשר בסרט. זה נכון גם מבחינה עובדתית גרידא: בעוד שקתרין נראית בסרט, שאורכו 105 דקות, כבר בדקה העשירית שלו - הרי בספר, בתרגומו הנוכחי לעברית (הוצאת ספרי עליית גג וידיעות ספרים, בתרגום מנחם כרמי), היא מוזכרת רק בעמוד 79 מתוך 227 עמודיו. אך לעומת הסרט, הספר מחולק לשלושה חלקים, שהאמצעי שבהם נקרא "קת", שכך נקראת קתרין לאורך הספר.

פרט זה מוביל לסוגיית השמות: בסרטו של טריפו מובלטת העובדה שג'ים נקרא ג'ים ולא ז'ים. שמו של הספר בעברית, לעומת זאת, הוא "ז'יל וז'ים", ובתחתית עמוד 36 של התרגום העברי מופיעה הערה שלפיה ז'יל אמנם אומר שחברו מעדיף להיקרא "ג'ים", אך מערכת המהדורה העברית החליטה להשאיר את השם "ז'ים", כי כך הצרפתים מבטאים אותו וכך התרגלנו בעברית מאז הסרט. אני אתייחס כאן לספר כאל "ז'יל וז'ים", כי כך נכתב שמו בתרגומו לעברית, ואל הסרט כאל "ז'יל וג'ים", כי כך אני התרגלתי לקרוא לו.

מכיוון שצפייתי הראשונה ב"ז'יל וג'ים" היתה לגבי חוויה כה עזה, הספר, אף שהקריאה בו היתה מהנה, נדמה לי כיצירה פחותה יותר; מבחינתי היא אישרה את ההנחה הרווחת שסרטים טובים נוצרים לרוב על בסיס יצירות ספרותיות טובות פחות. הקריאה בספר, בגלל סגנונו, דמתה בעיני לקריאה בתסריט, ולא התפלאתי לפיכך שטריפו התפעל מהספר כשמצא אותו במקרה בדוכן ספרים משומשים על גדת נהר הסן בפאריס (בנספחים לספר מסופר כיצד מצא אותו טריפו ויצר קשר עם הסופר הקשיש. רושה מת ב-1959 מבלי לדעת שספרו ייהפך ליצירה מוכרת ברחבי העולם).

כמה היבטים של הספר הפתיעו אותי בקריאה השנייה. למשל, לא זכרתי שאצל רושה קתרין היא גרמנייה ולא צרפתייה. לא זכרתי גם שז'יל יהודי, עובדה שמצוינת בספר פעם אחת ובסרט אינה מוזכרת כלל. לא זכרתי גם עד כמה סרטו של טריפו נאמן לספר; ולא רק מפני שהוא מלווה בקטעי "וויס-אובר" רבים הלקוחים מהיצירה הכתובה (וקורא אותם השחקן מישל סובור), אלא משום שקצבו הוא זה של הספר. יש בסרט משהו קולח, קצבי, קטוע לכאורה וכאילו מאולתר (גם אם הוא לא), שחופף את סגנונו של רושה.

ואולם, אף שהקריאה השנייה חשפה ספר מעניין יותר מכפי שסברתי לפני כמעט 50 שנה, בכל זאת אני סבור שסרטו של טריפו הוא היצירה החשובה יותר מבין השתיים. מה שיש בסרט ואין כמעט בספר היא ההתייחסות לאמנות שבה כל אחד משני היוצרים בחר לספר את סיפורו: הספרות במקרה של רושה, הקולנוע במקרה של טריפו.

אהבה, אובססיה, מוות

"ז'יל וז'ים" הוא רומן מהנה לקריאה. שכתוב בשנינות ומאחד במיומנות בין קדרות לאירוניה, בעיקר בכל מה שנוגע לעיסוק שלו באותו נושא כה צרפתי: אפשרות קיומו של קשר בין נשים לגברים מחוץ למסגרת המסורתית של הזוג. ייתכן שמומחים לתולדות הספרות הצרפתית יגלו בספרו של רושה רבדים שנעלמים מעיני, אך לי יש הרגשה שהספר, למרות מעלותיו, הוא יצירה במשקל קל ומעברה לבד הקולנוע היטיב עמה. לעומת זאת הסרט, אף שגם בו יש מידה של קלילות, הוא יצירה כבדת משקל, בראש וראשונה משום שהסיפור הפרטי המוצג בו משמש את טריפו להצגת סיפור רחב הרבה יותר: סיפורה של המחצית הראשונה של המאה שעברה וסיפורו של הקולנוע בה.

עלילת הסרט מתחילה ב-1912 (זו של הספר ב-1907) ומסתיימת ב-1933. אחת הסצינות האחרונות בסרט מתרחשת בבית קולנוע שבו שלושת הגיבורים צופים בשריפת הספרים בברלין, ומיד אחרי הקטע הזה עוזבים את האולם. השילוב של קטע הארכיון הזה בסרט (כמו של קטעי ארכיון נוספים) מוסיף לו נפח היסטורי ותמטי שחסר בספר.

ז'אן מורו (במרכז), אוסקר ורנר (מימין) ואנרי סר ב"ז'יל וג'ים". הולדתה, התעצבותה, התייצבותה והריסתה של אמנות

סצינת שריפת הספרים משמעותית במיוחד מכיוון שהיא מופיעה בסרט זמן קצר לפני שטריפו מציג בפרטנות את תהליך שריפתם לאפר של גופותיהם של קתרין וג'ים. בזמנו היו מבקרי קולנוע שבאו בטענות לטריפו על שהציג בסוף הסרט סצינה כה אכזרית שלא התאימה לרוח היצירה, אך מובן שזו היתה טעות מצדם. סרטו של טריפו מתאר לא רק את סופו של סיפור אהבה משולש, אלא את סופה של תקופה שהולכת לקראת הזוועה. אותה זוועה שבמהלכה טריפו, שהיה ילד כשפרצה מלחמת העולם השנייה, ייהפך לנער ואחר כך יהיה למבקר קולנוע, שיחד עם קבוצת צעירים כמוהו יחפוץ להעמיד במבחן את התרבות האירופית ולשנות את פני הקולנוע הצרפתי.

אם רושה בספרו ביסס את העלילה על יסודות אוטוביוגרפיים מחייו שלו, הרי טריפו עושה ב"ז'יל וג'ים" משהו רדיקלי בהרבה: הוא מעצב את השנים שקדמו להולדתו שלו (ב-1932) כזיכרון הקולנועי שעיצב אותו, ומולו מציב את האלטרנטיבה הקולנועית שהתפתחה אצלו, קודם כל בכתיבתו הביקורתית ואחר כך בעשייתו הקולנועית. כמעט כל סצינה ב"ז'יל וג'ים" מהדהדת בזיכרון קולנועי מימי הראינוע ומשנות הקולנוע הראשונות, מהסרטים התיעודיים שהופקו בהם ומהסרטים העלילתיים שהופקו בימי הסרט האילם ובעשור הראשון של הסרט המדבר והמזמר. דרך הנצחת סיפורם של קתרין, ז'יל וג'ים, עוסק סרטו של טריפו לא רק בנפתולי הרגש האנושי, אלא מתאר את הולדתה, התעצבותה, התייצבותה והריסתה של אמנות. האהבה, התשוקה, האובססיה, הטירוף והמוות המאפיינים את הסיפור הפרטי המוצג בסרט מייצגים את השלבים שאותה אמנות עברה בדרכה אל מלחמת העולם השנייה; מלחמה ששינתה לתמיד את מהלכה של אותה אמנות ובראה מתוך חורבותיה, מתוך האפר שלה, את הקולנוע המודרני, שטריפו ובני דורו היו ממניחי היסוד שלו.

אוסקר, אנרי ובעיקר ז'אן

גדולתו של הסרט "ז'יל וג'ים" נובעת גם משיעור הקומה של השחקנים שנבחרו לגלם את דמויותיו. ז'אן מורו הופיעה בסרטים, לרוב בתפקידי משנה, כבר מסוף שנות ה-40, אך רק בסוף שנות ה-50 יצא שמה בחוגי הקולנוע, בעקבות הופעתה בשני סרטים של לואי מאל, "מעלית לגרדום" ו"הנאהבים". לפני "ז'יל וג'ים" היא הופיעה בתפקיד עצמה בתפקיד אורח קטנטן ב"400 המלקות" של טריפו, ובין "הנאהבים" ל"ז'יל וג'ים" כיכבה בין השאר ב"יחסים מסוכנים" של רוז'ה ואדים, "מודראטו קאנטאבילה" של פיטר ברוק ו"הלילה" של מיקלאנג'לו אנטוניוני. אבל "ז'יל וג'ים" הוא הסרט שהפך אותה לאיקונה בינלאומית.

השחקן האוסטרי אוסקר ורנר, המגלם את ז'יל, היה מוכר בעיקר כשחקן תיאטרון מוערך, שכיכב במספר מועט של סרטים, מרביתם באוסטריה וגרמניה, כולל ניסיון הוליוודי קצר ב-1951 (הוא הוזמן להשתתף בסרט המלחמה של אנטול ליטבק "החלטה בטרם שחר", אך הוליווד לא מצאה חן בעיני השחקן שנודע בהתנהגותו האגוצנטרית והיהירה). בעקבות ההצלחה הגדולה של "ז'יל וג'ים" נהפך ורנר לכוכב קולנוע בינלאומי ואף היה מועמד לאוסקר בעבור הופעתו ב-1965 בסרטו של סטנלי קריימר "ספינת האשליות". שנה לאחר מכן שיתף פעולה שוב עם טריפו בסרטו הדובר אנגלית "פארנהייט 451". בעוד שעבודתם של ורנר וטריפו ב"ז'יל וג'ים" היתה הרמונית, שיתוף הפעולה השני שלהם נודע במחלוקות הסוערות שפרצו בין השניים. ורנר מת ב-1984 בן 61.

את הצלע השלישית במשולש גילם השחקן הצרפתי אנרי סר, ש"ז'יל וג'ים" היה הסרט הראשון שבו כיכב. סר מעולם לא היה לכוכב גדול, אך הופיע בסרטים רבים, בהם "הקרב על האי" של אלן קאבאלייה ו"האש שבפנים" של לואי מאל.

יש לציין שלושה שחקנים נוספים: מארי דיבואה המקסימה, המגלמת בסרט את תרז היודעת לעשן כקטר, כיכבה ב-1960 בתפקיד הנשי הראשי בסרטו העלילתי הארוך השני של טריפו, "ירו בפסנתרן". סאבין הודפאן, שהיתה בת שש כשגילמה את דמותה של סאבין, בתם של קתרין וז'יל, הופיעה במשך השנים בסרטים רבים נוספים (ב-1964 גם הופיעה בסרטו הבא של טריפו, "העור הרך"). בוריס באסיאק, שהיה מוסיקאי, גילם בסרט את אלבר, המאהב המזדמן של קתרין, וגם חיבר את "המערבולת", השיר שקתרין מבצעת בסרט.

את המוסיקה לסרט כולו הלחין ז'ורז' דלרו, שגם חיבר את המוסיקה לסרטים אחרים של טריפו ובהם "ירו בפסנתרן". הוא גם הלחין ב-1971 את המוסיקה לסרטו של טריפו "שתי אנגליות ביבשת", שהתבסס על הרומן השני שכתב אנרי פייר רושה, שהתפרסם ב-1955 ועסק אף הוא במשולש: הפעם הוא היה מורכב מגבר ושתי נשים, שתי אחיות (הצלחת הסרט נפלה בהרבה מזו של "ז'יל וג'ים"). עוד הלחין דלרו ב-1980 את המוסיקה לסרטו של הבמאי האמריקאי פול מזורסקי "ויל ופיל", שהציג את סיפורם של שני גברים צעירים שנפגשים בהקרנה של "ז'יל וג'ים", נעשים חברים ומתאהבים באותה אשה.

*#