אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

איזה "שיעור" צריך התיאטרון הישראלי לעבור

על "השיעור" של יאיר שרמן, הפקה פרובוקטיבית ומסוגננת להפליא, ועל הקשר בינה לבין שערוריית התיאטרון באריאל

תגובות

יאיר שרמן חזר מלימודי תיאטרון בניו יורק, הרגיש שאיש אינו מכיר אותו כאן, וגמר אומר להעלות הצגה שידברו עליה בעיר. הוא הצליח: גרסתו למחזהו של יונסקו, "השיעור", אכן מעוררת באזז, לא מעט בזכות הביקורות המשבחות שפירסמו עמיתי צבי גורן ומרט פרחומובסקי. הייתי מעדיף להיות הראשון שמדווח, בהתלהבות של ז'אק קוסטו, על הפנינה הנדירה שהתגלתה במעמקי צוותא 2; אבל גם עכשיו, באיחור, אני שמח להעתיר שבחים משלי. השיעור - לכל הפרטיםמחזהו הקצר של יונסקו (1951) מתאר מפגש פדגוגי בין תלמידה חביבה וזחוחה (היא מבקשת להשלים בהקדם דוקטורט טוטלי, רב תחומי) ובין מורה אבירי, המחמיא לנערה על הידע הגיאוגרפי העשיר שהיא מפגינה בראשית פגישתם (אמת! פריז היא אכן בירתה של צרפת! אני מברך אותך!). אבל מכאן הולכים הדברים ומשתבשים: המורה הופך אלים יותר ויותר, התלמידה נתקפת שיתוק, "מתמטיקה מובילה לפילולוגיה, ופילולוגיה מובילה לאסון", כפי שמזהירה עוזרת הבית שפולשת לחדר שוב ושוב כדי לעקוב אחר המתרחש. לכאורה, יש כאן סימטריה: מצד אחד, כל מי שניסה אי פעם לסייע לילד להכין שיעורי בית בחשבון (גלגולי עיניים, פיהוקים עזים, הבעת טמטום קפואה, יללות מחאה, דלת נטרקת) לא יוכל שלא להזדהות עם זעמו המתגבר של המורה; מצד אחר, כל מי שניסה לעקוב אחר חוט המחשבה הפתלתל של מרצה נפוח, המתפלש ברטוריקה ריקה מתוכן, לא יוכל שלא להזדהות עם התלמידה הנאנקת בייאוש. אבל יונסקו מזהיר אותנו לא ליפול בפח: יש אולי משהו נלעג ביומרנותה הריקה של התלמידה, אבל המורה הוא זה שעושה שימוש אסור בכוחו, בסמכותו, בעריצותו. אין זה מקרה שבתום השיעור, כשגופתה המעוותת של התלמידה שרועה על הכסא, העוזרת מושיטה למורה את סרט הזרוע שלו שעליו מתנוסס צלב קרס: כך מגייסים רציונליות מדעית כדי להוביל לפאשיזם, סתימת פיות ומוות. שרמן הפקיע את העלילה מההקשר המקורי, הריאליסטי לכאורה (עיירה צרפתית מנומנמת), ותחת זאת מיקם אותה במעין גרסה הזויה של חדר יהודי מסורתי: התלמידה הפכה לתלמיד, צלב הקרס הפך לפאות ותפילין, ושתי ההחלטות הללו מוסיפות ממד מקומי אפל, הן למשיכה הארוטית בין המורה לצאן מרעיתו והן למשמעותו האקטואלית של השיעור. זוהי פרובוקציה בוטה, כמובן, אבל היא מתאזנת הודות לביצוע המסוגנן לעילא ולעילא: שכבה עבה של איפור לבן מכסה את פני השחקנים, המוזיקה (לירון גרוסמן) מקוטעת ומטרידה, ואילו התפאורה (אבי אוזן), התלבושות (יערה שקד) והתאורה (קרן גרנק) מעוצבות בקווים אקספרסיוניסטיים עזים, המעידים על השפעה יפנית אך בעיקר מתכתבים עם הדימויים המוכרים מהפקת "הדיבוק" של הבימה, אותה הצגה חלוצית ופורצת דרך שהולידה את התיאטרון העברי. זהו חיבור מחוכם, לא רק בגלל שזוהי דרכו של שרמן לרמוז לנו שגם הוא – כמו רובינא ומסקין בשעתם - ניצב על קו הזינוק, אלא משום שהוא מרוקן מתוכן את הביקורת (הלגיטימית, כמובן) על כך שייצוג המורה בהצגה נסמך על סטריאוטיפים אנטישמיים בוטים: שרמן מזכיר לנו כי איש לא ייצג את היהודי הדתי הגלותי בצורה כעורה וגרוטסקית יותר מאנשי הבימה עצמם. משחקם המדויק של מיכל גרס הנפלאה (התלמיד), קארין היימן (העוזרת) ושרמן עצמו (המורה) מתמודד בהצלחה עם החלל הבעייתי של צוותא 2 ונותן לצופים תחושה שנקלעו למעבדת תיאטרון מרתקת (ולראיה: הנורה על ראשו של התלמיד נדלקת בכל פעם שיש לו הארה). זוהי הפקה מבריקה ומרשימה, אבל אחרי שמעכלים את החוויה, נדמה שמשהו כאן לא לגמרי מסתדר; אולי כי כמו המורה, גם העיבוד הסנסציוני עושה שימוש במניפולציות ובאלימות כדי לכפות את רצונו על הזולת. מתחשק לומר לשרמן – הנה, רצית לעורר תשומת לב, והצלחת; עכשיו עשה משהו משכנע באמת. ואולי הציפיות הגבוהות עוררו אצלי טון מעט אופוזיציונרי? יכול להיות, אך דווקא משום כך חשוב לומר מפורשות: טנק המצוות של שרמן אינו רק תוספת משמעותית לנוף הפרינג' המקומי, אלא גם שיעור בהתלהבות ובדמיון. הנה, כך ניתן להמציא מחדש קלאסיקה, עם זיק חצוף ונגיעה מקומית; כך, בלי תקציבים מנופחים אך עם הרבה רצון טוב ומסירות, בוראים עולם שלם מקרטון וסמרטוטים. זהו השיעור שמנהלינו הנכבדים והבכירים צריכים לשוב ולשנן.השיעור - מאת אז'ן יונסקו, בימוי: יאיר שרמן, צוותא.עוד דונם, עוד מפעל מנויים הלקח הזה, שאמור היה לסכם, באופן אגבי ומינורי, את שנת התיאטרון תש"ע, קיבל משנה תוקף עם פריצתה לחיינו של פרשת אריאל ומכתב האמנים המסרבים להופיע ב"בירת השומרון". בשעה ששורות אלה נכתבות (יום רביעי שעבר; ככה זה כשסוגרים שני "עכברים" בשבוע) הסערה טרם שככה לגמרי: אף אירוע תיאטרוני בשנים האחרונות לא עורר אמוציות כה חזקות. טוב, מובן שפרשת אריאל אינה בדיוק "אירוע תיאטרוני". כאן הרי טמונה האירוניה הגדולה בסיפור הזה – מאז ימי פריחתם של חנוך לוין ("מלכת אמבטיה", "ייסורי איוב") ויהושע סובול ("פלסטינית", "סינדרום ירושלים"), הדרמה עצמה כמעט לא הגיעה לכותרות; רק פולמוס חוץ בימתי כזה מצליח באמת לשלהב את הרוחות. אי אפשר שלא להריע לשחקנים וליוצרים שחתמו על המכתב, כנגד כל האיומים וקשיי הפרנסה והטוקבקיסטים המתלהמים: בישראל 2010 – מקום שבו אזכור הקו הירוק הוא מעשה הגובל בבגידה, שחקנים מחויבים לשרת את האומה, והניסיון לשלב פוליטיקה ואמנות "קורע את העם" (מעניין אם לימור לבנת שמעה על ההצגה "הדיבוק") – מעשה כזה אכן מעיד על תעוזה אמיתית. אבל גם אי אפשר שלא להצביע על הפער העצום בין עמדתם האמיצה של החותמים על המכתב ובין ההפקות הבינוניות, הלעוסות, הבלתי אמיצות בעליל שהם מעלים בדרך כלל ושעל הצגתן (או לא) בשטח כבוש מתנהל כעת הדיון. עם כל הכבוד לשמואל הספרי (ויש הרבה מאוד כבוד, באמת), "הבדלה" שלו היא הרי הצגה וולגרית, מרושלת וחנפנית. אם להפגין רשעות מיותרת לרגע אחד, מותר לתהות במה נבדלים אזרחי אריאל המיוחסים משאר תושבי המדינה; מה, רק משום שהם גרים בשטחים הם רשאים להתחמק מצפייה ב"הבדלה"? אדרבא, אם סבלנו אנחנו, שיסבלו גם הם! וברצינות: היה מי שהציע להעלות את ההצגות באריאל, וכך להפגיש את קהל המתנחלים עם יצירה פוליטית רדיקלית וביקורתית. אבל איפה בדיוק מסתתרות היצירות הפוליטיות החתרניות הללו? איפה הצורות האמנותיות האלטרנטיביות? בצוותא 2, אולי – ואיכשהו לא נראה לי ש"השיעור" תוזמן למסע הופעות בשטחים. ההעלאה המחודשת של "גטו", שנחשבה עד כה לאירוע השנה בתיאטרון הישראלי (עד שפרשת אריאל האפילה עליה) היא דוגמה מצוינת: ניתן כמובן למצוא בה מסר אקטואלי באשר ליכולתם של בני אדם החיים תחת דיכוי נורא להמשיך לשמור על צלם אנוש; אבל ההפקה עצמה היא ספקטקל כה פומפוזי, כה בומבסטי, כה כוחני, עד שקשה לפעמים להאמין שהאיש שכתב אותה חתום על המכתב. דווקא את אירוע השנה אי אפשר להביא לאריאל. "גטו" (צילום: ז'ראר אלון)למרבה האירוניה, דווקא ממדיה העצומים של "גטו" אינם מאפשרים להצגה להשתנע להיכל התרבות באריאל ולאולמות בגודל דומה (אם כי "גטו" אמורה להופיע ביקנעם ובבאר שבע). אבל כאן הרי טמון עוד היבט מטריד של הפרשה הזו, שמשום מה זכה למעט מאוד תשומת לב: האקסיומה שהצגות צריכות לתזז מעיר לעיר, מכפר לכפר, ממפעל מנויים אחד למשנהו, לבדר את הקהל בכל דונם ותחת כל עז. זו תישמע אמנם השוואה חצופה ומיותרת, אבל יש יותר משמץ דמיון בין התנהלותם התמנונית של המתנחלים במשך השנים ובין צמיחתם של היכלי התרבות האזוריים שקמו בכל פינה, והפכו את התיאטראות התל אביביים הגדולים לבתי חרושת עצומים שנדרשים לספק חומרי גלם למפעלי המנויים הרעבים. ממש כשם שמתחשק להריע לשחקנים, קשה שלא לחוש סימפטיה אמיתית כלפי מנהלי התיאטראות הרפרטואריים, שאולי מזדהים עם דעותיהם של עמיתיהם אבל יודעים שהתנהגות לא זהירה עלולה להכעיס את הפריץ ולסגור את הברזים; אבל חשוב להבין שאימפריית התיאטרון שצמחה כאן במשמרת של נעם סמל וציפי פינס יצרה עיוות נוראי, מציאות שבה חייבים לייצר עוד ועוד הצגות בינוניות כדי להאביס את מפעלי המנויים כדי שיהיה כסף להעלות עוד ועוד הצגות בינוניות (ובדרך גם לממן את מחלקות השיווק העצומות המנציחות את המנגנון הזה). במצב כזה, מי בכלל מסוגל להשיב בשלילה לבקשה שמגיעה מאריאל? מי בכלל מסוגל לעצור לרגע ולהיזכר בקו הירוק? לא, אני לא כופר בזכותם של תושבי הפריפריה לצפות בתיאטרון איכותי, אבל הדגש צריך להיות בדיוק זה - איכות. מדוע ברור ש"החותנת" תופיע בהיכל התרבות הסמוך למקום מגוריך, אבל "איולף הקטן" לא? מדוע לא להפך? אולי צריך לסבסד את העלאתן של הצגות מאתגרות בפריפריה, ולהניח למי שרוצה לצפות ב"משפחה חמה" לנסוע לתל אביב? ואולי כדאי לעשות ניסיון ולהציב לתיאטראות מספר מקסימום של הצגות שהם רשאים להעלות בשנה – ולא מספר מינימום, כפי שקורה היום? גם התיאטרון צריך להתכנס. "מסילה לדמשק" (צילום: ז'ראר אלון)אגב, הנה לכם עוד אירוניה (אחרונה, אני מבטיח): למרות שפע הזיבורית המוצעת מכל עבר, מנהל היכל התרבות באריאל השכיל לגבש רפרטואר משובח למדי, שכולל שתי הצגות טובות מאוד ("תעלולי סקפן", "הרוזן ממונטה כריסטו") ולפחות שתי הצגות טובות ("מסילה לדמשק", "מעגל הגיר הקווקזי"). הרשימה אמנם כוללת כמה הפקות חלשות יותר ("הבדלה", "לרקוד ולעוף") אבל אין בה שוסים ירודים דוגמת "הזוג המוזר" ודומיו שהתיאטראות התל אביביים מייצרים אך ורק כדי שייטרפו מיד על ידי מולך המנויים.לא, החוש האמנותי המעודן יחסית שהפגינו באריאל עדיין לא מהווה סיבה מספיק טובה כדי למשוך את המכתב ולקרוע אותו לגזרים, אבל חשוב להכיר בשרירותיות המאפיינת את המכתב הצודק הזה: פוליטיקה הרי עוסקת לא רק בקו ירוק אלא גם בקווים אדומים, של המדינה אבל גם של התיאטרון. מי שמאמין, ובצדק גמור, שמדינת ישראל צריכה לשוב ולהתכנס אל תוך גבולותיה השפויים והצודקים חייב לתמוך גם בהתכנסות דומה בעולם התיאטרון – ויתור על מרחבי הענק, שיבה לפרופורציות הגיוניות, למעשה הנכון והראוי, לנס שטמון בקרטון וסמרטוטים.

*#