אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אורי קליין במסע נוסטלגי אל בתי הקולנוע של ילדותו

אורי קליין יוצא למסע זיכרונות בעקבות בתי הקולנוע הנשכחים של תל אביב: אסתר, פאר, ארמון דוד, מקסים, תכלת ואחרים, אל הימים שבהם הלך עם הוריו לסרטים, עקב במתח אחר עבודתם של מדביקי המודעות וחלם להיות אחד מהם. רוב האולמות האלה אינם קיימים עוד

תגובות

כשהייתי בן חמש או שש החלטתי מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול: מדביק מודעות של סרטים (אני חושב שהמלה "פוסטרים" לא היתה מוכרת לי אז ואינני בטוח כלל שהיא היתה בשימוש בישראל של תחילת שנות ה-50). ולא סתם מודעות של סרטים, אלא אותן יריעות בד גדולות שהיו תלויות על קירות בתי הקולנוע בתל אביב, שבה נולדתי ובה אני גר כל חיי, שעליהן צוירה סצינה מתוך הסרט שהוקרן באותה עת בבית הקולנוע עם דיוקנאותיהם של הכוכבים. המודעות הגדולות, שעליהן גם נרשמו באותיות ענק, לרוב בסגנון מסולסל, שמו של הסרט ושמות כוכביו, צוירו בידי אמנים מקומיים, ולומר את האמת, הם לא נעשו בכישרון רב. די קשה היה לזהות את פרצופיהם של השחקנים שהוצגו באותן מודעות. לרוב, אם לגבר היה שפם, סימן שזה היה קלארק גייבל ואם האשה לבשה בגד ים, סימן שזו היתה אסתר ויליאמס; אך היה למודעות הענק האלה קסם רב והאופן שבו הן הציגו את הדמויות, לרוב בסיטואציה רומנטית לוהטת, שידר משהו מקסמו של הקולנוע, שכבש אותי מגיל צעיר מאוד.

אני יודע שנהוג לעתים לפקפק בזיכרונו של ילד בן חמש או שש, אך אני זוכר את רגע הגילוי הזה, של מה שאני רוצה להיות כשאהיה גדול, בבהירות גדולה, כמין רגע שבו המציאות שבה חייתי התעצמה מול עיני. ואם לא כל הפרטים שאני זוכר מאז מדויקים, למי אכפת? הרי גם הספרות וגם הקולנוע לימדו אותנו שאם ככה אני זוכר את זה, ככה זה היה.

באירוע שבו גיליתי את הייעוד של חיי, יצאנו מבית הקולנוע "אופיר", שהיה ממוקם ברחוב גרוזנברג בתל אביב, והיה אחד מבתי הקולנוע הגדולים והמרכזיים של העיר. ראינו את "קרוזו הגדול", ביוגרפיה של הזמר בכיכובו של מריו לנזה, שנחשב לקרוזו החדש. חצינו את רחוב אלנבי לרחוב מזא"ה, שהוא המשכו של רחוב גרוזנברג, כדי ללכת הביתה. גרנו אז בסוף רחוב מזא"ה, פינת מה שהיה קרוי אז דרך פתח תקוה. הסתובבתי אחורה כדי להביט בפעם האחרונה במודעה של הסרט שזה עתה ראיתי, שהיתה תלויה בצדו של הבניין, עם פניה לרחוב אלנבי, ובדיוק כשהפניתי את המבט הסירו הפועלים את המודעה הגדולה של "קרוזו הגדול", שזה היה יום ההקרנה האחרון שלו בתל אביב (נראה שהאירוע התרחש ביום חמישי) ותלו במקומה את המודעה של הסרט שיועד להקרנה החל במוצאי שבת הקרובה. וכן, אני זוכר איזה סרט זה היה. זו היתה מלודרמה ששמה "תרזה", שאת ה"בקרוב" שלה ראיתי קודם להקרנתו של "קרוזו הגדול" (ותמיד אהבתי "בקרובים" - לצורך הרשימה הזאת נשכח את המלה העדכנית יותר, "קדימון" - והקפדתי שלא להחמיץ אותם).

תצלום ארכיון באדיבות ארכיון אדריכלות ישראל, אוסף אדריכל צבי אלחייני, תל אביב

תהליך ההחלפה של מודעת הענק האחת, שהציגה את פניו של מריו לנזה (או מישהו שדומה לו) בעת ביצוע אחת האריות שהושמעו בסרט שזה עתה ראיתי, במודעה של סרט אחר, היפנטה אותי. היתה לי תחושה שאותם פועלים, המסירים מודעה אחת ומדביקים אחרת במקומה, שקועים בלב ההוויה הקולנועית עצמה, שבה סרט בא אחרי סרט בשרשרת אין-סופית של קסם, מתח והנאה. רציתי לעמוד לצדם על הסולם כדי להיות מעורב בחוויה הגדולה והמפוארת הזאת, שחתמה את גורלו של סרט אחד וקבעה את גורלו של סרט חדש. ואם לא הייתי יכול לממש את היעד הזה, הייתי מוכן גם להתפשר ולהתמנות למדביק מודעות של סרטים על לוחות המודעות, שעדיין היו מפוזרים אז ברחבי תל אביב. על הלוחות האלה, חלקם שטוחים וחלקם עגולים, הודבק פירוט של כל בתי הקולנוע בתל אביב והסרטים המוקרנים בהם, בתוספת מספר השבועות שכל סרט מוקרן כבר. בסמוך לפירוט הודבקו פוסטרים של הסרטים החדשים שעמדו לצאת לאקרנים בסופו של אותו שבוע.

ליד הדירה הבאה שבה גרנו, בתחילת רחוב אבן גבירול בתל אביב, היה מגרש ריק ובו ניצב מין לוח מודעות שטוח שכזה. יכולתי לראות אותו ממרפסת המטבח של הדירה שבה גרנו. מדביק המודעות היה מגיע לרוב בימי חמישי בשעות הצהריים כדי לעדכן את הרשימה ולהדביק מודעות חדשות על אלה שהודבקו בשבוע שעבר, ואני, אחרי שובי מבית הספר, הייתי עוקב אחר הגעתו בדריכות. כאשר היה מגיע, גליל מודעות מתחת לבית השחי שלו, מברשת ודלי עם דבק אחוזים בידו, הייתי עוקב אחר עבודתו במתח בלתי ישוער (ממרום המרפסת של ביתי ראיתי רק את גב הלוח). ברגע שהיה עוזב את המקום, הייתי יורד למטה כדי לראות מה השתנה בעולמי הקולנועי ואיזה מודעות חדשות הוא הדביק על הלוח, שאותו החשבתי כלוח המודעות הפרטי שלי. גם עבודתו נראתה לי קסומה.

קולנוע "אופיר" אינו קיים עוד. במקומו יש חניון מוזנח. כמעט כל בתי הקולנוע האחרים שאליהם הייתי הולך אינם קיימים עוד. חלקם ניצב כחיות מתות במקום שבו היו. חלקם הוחלפו בבתי מגורים, מוסדות או סופרמרקטים ואחרים היו לחורים הפעורים בתוך העיר שהיתה פעם משופעת בבתי קולנוע. פעם יכולת לעבור בתל אביב מבית קולנוע לבית קולנוע מדרומה של העיר ועד לצפונה.

בית הקולנוע "אלנבי". אפל ומאיים                תצלום: נחום גוטמן

כמה מבתי הקולנוע היו אהובים עלי במיוחד. "אופיר", למשל, שבו הוקרנו בעיקר סרטים של חברת אם-ג'י-אם והיה לו גם אולם וגם יציע (בכלל מי זוכר שפעם למרבית בתי הקולנוע בתל אביב היו יציעים?), ואנשים היו נוהגים להדביק את המסטיקים שלעסו בזמן ההקרנה על תקרת גרם המדרגות שהיה מוביל מהיציע ליציאה, עד שהתקרה כולה נראתה כמכוסה בפסיפס של מה שנראה כחלוקי נחל צבעוניים; אהבתי את קולנוע "אוריון", בעל המבנה המוארך והצר, שניצב ליד מגרש ספורט ברחוב מכבי הסמוך לרחוב קינג ג'ורג'; אהבתי את קולנוע "מגדלור", שהיום עומד במקומו מגדל בעל אותו שם; אהבתי את קולנוע "ירון", שפעל על הטיילת בתל אביב, וכשיצאת ממנו, בעיקר אם היתה זו הצגה יומית, ראית את הים לפניך; את קולנוע "אלנבי", שליד שוק הכרמל, אהבתי פחות. היה בו משהו מעט אפל ומאיים מבחינתי. גם קולנוע "מוגרבי", שהונצח בסרטו של אפרים קישון "תעלת בלאומילך", לא היה לטעמי. היה בו משהו אנונימי מדי ובעיקר ידעתי שאסור לשבת בו בצדי היציע, כי ניצבים בהם עמודים שמסתירים את המסך. היו כמה מקרים שבהם צפיתי בסרט בבית הקולנוע הזה כשאני עומד ומנסה להציץ בנעשה על הבד דרך אותם עמודים ארורים. מגרש החניה היכן שהיה בית הקולנוע "מוגרבי"     תצלום: י' קרפטאילו שמות עבריים יפים היו פעם לבתי הקולנוע בתל אביב. קולנוע "צפון" וקולנוע "פאר", קולנוע "ארמון דוד" וקולנוע "הוד", קולנוע "מקסים" וקולנוע "תמר", קולנוע "תכלת" (שבמשך שנים רבות הוקרנו בו כמעט אך ורק סרטים תוצרת גרמניה שיועדו לצופים ממוצא יקי) וקולנוע "שחף" (בכיכר אתרים). והיה אפילו קולנוע באמצע שדרות רוטשילד, לא רחוק מרחוב שינקין, שקראו לו קולנוע "שדרות", ותמיד אפשר היה להשיג לו כרטיסים, גם במוצאי שבת, כיוון שהוא נהג להקרין סרטים שכבר הוקרנו בבתי הקולנוע האחרים בתל אביב, ועברו אליו לשבוע הקרנה נוסף ואחרון. כיום ניצב במקומו סניף של בנק.

היה גם קולנוע בתחנה המרכזית הישנה שקראו לו קולנוע "מרכז", והוצגו בו, בין השאר, כל סרטיו של אלוויס פרסלי, לפני שהמקום החל להתמחות בסרטים פורנוגרפיים. ואפילו לבתי הקולנוע שהציגו סרטים פורנוגרפיים היו שמות יפים: "זמיר", למשל, שניצב מול קולנוע "מוגרבי", ו"מתמיד", באמצע רחוב אלנבי, ששמו לא התייחס לשירו של ביאליק, אלא לעובדה שהוא הקרין סרטים ברצף במשך היום כולו. אך יותר מכל אהבתי את שני בתי הקולנוע שניצבו משני עברי כיכר דיזנגוף, כאשר הוא היה עדיין כיכר דיזנגוף - קולנוע "חן" (שהוא אחד היחידים שעדיין מתפקד כבית קולנוע - "רב חן", המחולק לכמה אולמות), ומולו קולנוע "אסתר", שנהפך לבית מלון, ובו מונצח בכרזות ומזכרות בית הקולנוע היפהפה שהיה פעם.

                                  בקרוב יהיה משכנו המשופץ של תיאטרון בית לסין. קולנוע הודעד לשנות ה-70 בערך, כל סרט שראיתי מזוהה אצלי בזיכרון עם בית הקולנוע שבו הוצג. את "חופשה ברומא" ו"ז'ול וג'ים" ראיתי ב"חן", את "האיש שידע יותר מדי" ב"אופיר", את "ענק" ב"אוריון", את "הגשר על הנהר קוואי" ו"בוני וקלייד" ב"מוגרבי", את "מזימות בינלאומיות" ב"אסתר", את "חיקוי לחיים" ב"ירון", את "שבעת המופלאים" ב"אלנבי", את "אקסודוס" ב"צפון", את "סיפור הפרברים" ב"פאר", את "זוהר בדשא" ב"מגדלור", את "סלאח שבתי" ב"הוד", את "מטריות שרבורג" ב"מקסים" ואת "אדם בעקבות גורלו", "רסיסי חיים" ו"טנגו אחרון בפאריס" בקולנוע "סטודיו", שהיה ממוקם במרתף של קולנוע "מוגרבי" ונשרף יחד עמו ב-1986.

אני זוכר גם היכן הוקרנו הסרטים שלא יכולתי לראות כי הם הוגבלו ל"מבוגרים בלבד", כלומר לבני 16 ומעלה. ואף שרציתי מאוד לצפות בהם, חששתי מהמבוכה שתיגרם לי אם הקופאי או הסדרן בפתח (אם אצליח להערים על הקופאי) יבקש ממני להוכיח את גילי. אני זוכר ש"מרד הנעורים" הוקרן ב"אוריון", "עד כלות הנשימה" ב"מקסים" ו"לה דולצ'ה ויטה" ב"בן יהודה", שלא נותר שום רמז לפעילותו בסמוך לסופרמרקט הראשון של תל אביב, שהוא, שלא כמו שכנו הנשכח, עדיין שוקק חיים.

פינסקר פינת ברודווי

עוצמתה של חוויית הצפייה בסרט באולם קולנוע נגלתה לי כמעט במקרה, כשהיא מלווה בחרדה גדולה, זמן לא רב אחרי שהחלטתי שהייעוד של חיי הוא להיות מדביק מודעות. קבענו ללכת להצגה יומית של "שיר אשיר בגשם" שהוקרן בקולנוע "אסתר". אמי ואני באנו מהבית, ואבי, שהיה מגיע ממקום עבודתו, היה אמור לפגוש אותנו בסמוך לקופות בית הקולנוע. אך אבי איחר. מחוגי השעון התקרבו לארבע, שזו היתה השעה שבה החלו אז ההצגות היומיות, ואני זוכר את החרדה שאחזה בי. מעולם לא נכנסתי לאולם קולנוע אחרי שהתוכנית כבר החלה; זה נדמה לי כדבר מבהיל שאסור לעשותו. אבי הגיע כמה דקות אחרי ארבע, ונכנסנו לאולם כשהאורות כבר היו כבויים ועל המסך כבר הוקרן ה"בקרוב", שבאותו מקרה היה ה"בקרוב" של הסרט "המלכה כריסטינה" בכיכובה של גרטה גרבו, שהיה אמור להיות מוקרן באותו קולנוע בהקרנה חוזרת.

בית הקולנוע "תל אביב". אנשים נהרו אליו כדי לראות את הקולנוע       תצלום: יעקוב אגור

זו היתה הפעם הראשונה שנכנסתי לאולם קולנוע בחושך ואני זוכר את המראה שנגלה לי. מאחר שהכניסה לאולם היתה מאחור, ראיתי את השורות המלאות אדם, הישובים עם גבם אלי כשראשיהם מוטים כלפי מעלה והם מתבוננים במסך שעליו, בדיוק ברגע שנכנסנו, נראה הקלוז-אפ הידוע של גרבו, מצולמת בפרופיל, אוכלת אשכול ענבים. המראה הזה של שורות שורות של אנשים "קטנים" המתבוננים יחד בפניה ה"ענקיות" של אשה יפהפייה נחרת בתודעתי; גם העובדה שהמתרחש באולם היה בצבע והנגלה על המסך היה בשחור לבן, הוסיפה לתחושת הקסם שהשרה עלי הרגע הזה; בוודאי לא ניסחתי לעצמי אז את הדברים בצורה הזאת, אבל באיזשהו מקום, באותו רגע של חרדה שהתחלפה בהתפעמות, הבנתי שזהו מקום שמזכיר מקדש, באירוע שהוא פולחן.

אני זוכר גם שברגע שנכנסנו לאולם הבחנתי אולי בפעם הראשונה בזרקור האור הבוהק, שיוצא מתא המקרין, שהיה באחורי האולם, שט מעל ראשי האנשים באולם, ויוצר את התמונה שעל הבד. מאז הייתי מודע לאותו זרקור, שיצר אצלי את התחושה כאילו התמונה בוקעת מראשי. לפעמים הייתי אוהב, בזמן ההקרנה, להסתובב אחורה ולהתבונן בו, לראות את גרגרי האבק שהיו מרצדים בו.

אני זוכר גם שאחרי ש"שיר אשיר בגשם" נגמר והאורות נדלקו, אמרה לי אמי שהיא לא זוכרת מתי היתה הפעם האחרונה שהיא צחקה ככה. זה היה משפט שהרשים אותי מאוד, ונחרת אצלי בזיכרון, כי לאמי לא היו חיים פשוטים.

ב-1958 נפתח ברחוב פינסקר בית הקולנוע הגדול והמפואר ביותר בישראל. קראו לו פשוט קולנוע "תל אביב". הוקרנו בו אך ורק סרטים של חברת פוקס המאה ה-20 ואת בית הקולנוע פתח הסרט "הוא והיא" (שכיום מוכר בשם "רומן בלתי נשכח"). אנשים נהרו לקולנוע "תל אביב" רק כדי לראות את הקולנוע; לחוש את השטיח מתחת לרגליים ובעיקר לצפות במסך שהיה עשוי מקפלים קפלים, וכאשר הוא היה עולה, וחושף את הבד הגדול, הוא היה מחליף צבעים בעזרת פעלולי תאורה מתוחכמים לזמנם. גם חיצוניותו של בית הקולנוע היתה מרשימה - הוא עוטר בפסיפסים צבעוניים ושמו של הסרט שהוקרן בו היה נתון במסגרת של נורות מרצדות. הרגשנו ממש כאילו שפינסקר הוא ברודוויי.

מגרש החניה במקום שהיה פעם בית הקולנוע "אוריון"

אני זוכר את הרטט שחשתי כאשר ביקרתי בבית הקולנוע לראשונה. המסך הצבעוני עלה, הלוגו הידוע של חברת פוקס המאה ה-20 התגלה על הבד, ומיד אחריו בקעו מהרמקולים המשוכללים צלילי הפתיחה של שיר הנושא של "הוא והיא", שאותו ביצע ויק דאמון בקולו הערב. היה משהו מעט פרדוקסלי בפתיחתו של קולנוע כה גדול וכה מפואר בתל אביב דווקא ברגע המסוים ההוא, כאשר תעשיית הקולנוע האמריקאית היתה שקועה במשבר כלכלי ורוב בתי הקולנוע הגדולים והמפוארים באמריקה, שכונו "Movie Palaces", כלומר, "ארמונות קולנוע", נעלו את שעריהם.

ואמנם, הארמון המקומי לא החזיק מעמד זמן רב. שנותיו הראשונות היו מפוארות, אבל הוא הלך ודעך עד שנסגר סופית. כיום הוא ניצב במקומו ענק כשהיה, אך נעול, מוזנח ומלוכלך. עוד אפשר להבחין בפסיפסים שעיטרו אותו ואת המקום שממנו שמו ניבט למרחקים באורות גדולים, אך יותר מכל בית קולנוע תל-אביבי שאיננו עוד, או ניצב סגור, הוא מזכיר שתל אביב כיום היא עיר שאין בה כמעט בתי קולנוע פעילים. כי מה נשאר? קולנוע "גת", שהוא היחיד שהוא כמו בתי הקולנוע שהיו פעם, "רב חן" על ששת אולמותיו, בתי הקולנוע "לב" בדיזנגוף סנטר, בתי הקולנוע "דיזנגוף", גם הם בדיזנגוף סנטר (שעומדים להיסגר), בית הקולנוע במוזיאון תל אביב, בתי הקולנוע בבניין האופרה בטיילת, והסינמטק, כמובן, שבשלב כלשהו בעתיד הנראה לעין יתוספו לו אולמות נוספים.

בתולדות בתי הקולנוע בישראל יש להעניק מקום מיוחד לקולנוע "פריז" שפעל ברחוב הירקון מול מלון "דן". זה היה בית הקולנוע הראשון שהוקדש להקרנתם של מה שנקראו בזמנם "סרטי איכות" וסרטים מיוחדים. כשבית הקולנוע נפתח הייתי כבר מבוגר מדי מכדי לברוח אליו מבית הספר (הוא נהג להקרין סרטים גם בשעות הבוקר), כפי שעשו רבים מחברי הצעירים ממני, שקולנוע "פריז" היה למרכיב מכונן בביוגרפיה שלהם; אך זה היה בית הקולנוע שבו ראיתי לראשונה את "מוריאל" של אלן רנה, את "מופע הקולנוע של רוקי" ואת "פרסונה" של אינגמר ברגמן (שכה הימם אותי אחרי שצפיתי בו בפעם הראשונה בהצגת ערב, עד שהתהלכתי ברחובות תל אביב בכיוון הפוך לבית).

זה לא היה בית קולנוע יפה במיוחד או נוח במיוחד, אך מקומו שמור בלבו של כל אלה שגדלו בתל אביב באותן שנים, והיעלמותו מהנוף היתה אולי העצובה מכולן. יש לי זיכרונות רבים מבתי קולנוע בתל אביב. אני זוכר, למשל, כיצד הלכתי לצפות ב"אשתקד במריינבאד", סרטו העלילתי הארוך השני של אלן רנה, ביום ההקרנה האחרון שלו בקולנוע "ארמון דוד" (סרטו הראשון של רנה, "הירושימה אהובתי", זכה להצלחה בתל אביב כאשר הוקרן בקולנוע "פאר", אבל סרטו השני של רנה היה קשה מדי לקהל התל-אביבי והוא עמד לרדת כעבור שבוע או שבועיים). ישבתי ביציע, ומלבדי, הצופים היחידים בסרט היו ותיקי תיאטרון הבימה. אני זוכר שראיתי שם את חנה רובינא ורפאל קלצ'קין ושמואל סגל ואחרים. היה משהו נוגע ללב ויפה בכך שוותיקי הבימה באו לצפות באחת היצירות המכוננות של המודרניזם הקולנועי.

                     המבנה שבו שכן בעבר בית הקולנוע "פאר"

וזיכרון נוסף, שאולי כבר סיפרתי אותו פעם אבל שווה לחזור עליו: בשנותיו האחרונות הקרין קולנוע "בן יהודה" בעיקר סרטים בעלי יסודות ארוטיים. בין השאר הקרינו שם גם את "תאורמה" של פייר פאולו פזוליני. המודעה של הסרט, שנתלתה על לוחות המודעות ברחובות העיר, תיארה את הסרט כסרט סקס. נכחתי בהקרנה הראשונה של הסרט, במוצאי שבת. כרבע שעה אחרי שהוא התחיל קם אחד הצופים, שהיה כנראה מבולבל ומאוכזב ממה שנגלה לו על הבד, עלה על הבמה הקטנה שניצבה בקדמת המסך באותו בית קולנוע, והחל להכות באגרופיו על המסך, בלי להוציא מלה, עד שאחד הסדרנים גרר אותו מהמקום והחוצה מהאולם. לדעתי, פזוליני היה מאושר לראות את הסצינה הזאת.

"בן יהודה" גם היה בית הקולנוע שבו טיפסתי פעם במדרגות עקלקלות לתא המקרין, שנשא תחבושת נצחית על אחת מעיניו, וככלל היה בעל גוף ופנים מפחידות, כדי להעיר לו שהסרט לא בפוקוס, והוא ענה לי שככה הסרט הגיע מחו"ל, לא בפוקוס. מה יכולתי לעשות חוץ מלצאת מהתא ולחזור בשקט למקומי, באולם שבו הסרט המשיך להיות מוקרן כפי שהוא הגיע מחו"ל, לא בפוקוס.

מתי הפסקי לחבר בין הסרט שאני רואה לבית הקולנוע שבו אני צופה בו? כמובן שגם עבודתי קשורה בכך, כי ברגע שהתחלתי לכתוב על סרטים התחלתי גם לראות סרטים בהקרנות מוקדמות, שחלקן התקיימו באולמות מיוחדים שהוקדשו לכך. אבל הסיבה המשמעותית יותר היא שהחוויה של צפייה בסרט באולם גדול, מלא קהל, כמעט אינה קיימת עוד בתל אביב (רק "אווטאר" החזיר באחרונה לשעה קלה לתל אביב את סוג החוויה הקולנועית הזאת).

כיום אני נוהג ללכת בעיקר להצגות בוקר או צהריים ואת מספר האנשים שנמצאים באולם, אפשר לרוב לספור על אצבעות שתי הידיים. והאור המשמעותי ביותר שנוכח באותן הקרנות הוא לא זה שבוקע מאחורי ראשי מתא המקרין, אלא זה שעולה מהטלפונים הסלולריים שכל אחד מאותם צופים ספורים פותח מדי כמה דקות כדי לבדוק אם לא הגיעה לו הודעה חשובה. האולם האפל והריק כמעט נראה לעתים בעקבות זאת כשדה של גחליליות.

אני יודע שזה מאוד לא תקין מצדי לומר זאת, אבל כיום אני אוהב יותר מכל לראות סרטים בבית, במכשיר הדי-וי-די. כן, אני יודע שזה לא אותו דבר כמו לראות את "ריו בראבו" (שראיתי בזמנו ב"ארמון דוד") על מסך קולנוע גדול בעותק חדש; שום דבר לא ישווה לזה. אבל אני אוהב את האינטימיות של הצפייה הביתית, ואני מתייחס לצפייה בסרט בדי-וי-די כמו לעלעול בספר של רפרודוקציות, אם אין לך אפשרות לעמוד מול המקור של סזאן או ואן גוך.

וכן, אפשר גם לצאת מתל אביב, ולצפות בסרט באחד הקומפלקסים הגדולים שיש בהם כמה עשרות בתי קולנוע, חלקם גדולים, ואיכות ההקרנה בהם בוודאי טובה בהרבה מזו שהיתה פעם, ואני עושה זאת מדי פעם, כשאין ברירה, אבל זה כבר סיפור אחר לגמרי, שאינו קשור לעיר שבה נולדתי, שבה אני גר, שאותה אני אוהב ובה אני רוצה לראות קולנוע.

סיפורי בדים

סינמה פרדיסו סלוואטורה, שהיה לבמאי קולנוע מפורסם, חוזר לכפר הקטן בסיציליה שבו גדל, בעקבות מותו של אלפרדו, מי שהיה המקרין בבית הקולנוע המקומי והדביק את הילד באהבת הקולנוע שלו. יש מידה לא מועטה של סנטימנטליות בסרטו של הבמאי האיטלקי ג'וזפה טורנאטורה מ-1988, אבל הסרט נהפך לסמל לאהבת הקולנוע שניצתת בגיל צעיר; והסצינה שבה מוקרנות כל סצינות הנשיקות שנחתכו במשך השנים מתוך הסרטים שהוקרנו בכפר היתה לאחד מאותם רגעים קולנועיים שמביעים גם את מלוא יופיה של מלאכת הפיתוי של החוויה הקולנועית - וגם את צדה המעט גרוטסקי.

הלילה האמריקאי בסרטו של פרנסואה טריפו מ-1973 שעוסק בקולנוע מגלם הבמאי תפקיד של במאי קולנוע שחלומותיו מייסרים אותו ולפעמים אף מנחמים אותו. באחד מאותם חלומות הוא נזכר כיצד כילד הוא התגנב לבית הקולנוע שבו הוקרן סרטו של אורסון ולס "האזרח קיין", ודרך הסורגים תלש - וגנב - את תמונות הסטילס של הסרט התלויות בחזית בית הקולנוע. טריפו התאהב בקולנוע בגיל צעיר, וסרטו של ולס מ-1941 - שבו צפה רק אחרי שמלחמת העולם השנייה הסתיימה ובצרפת שוב הוקרנו סרטים אמריקאיים - היה אחד הסרטים שכוננו את אהבת הקולנוע שלו והניחו את היסודות לאמונתו בו ויחסו התיאורטי אליו.

אנניבאחת הסצינות בגרסתו של ג'ון יוסטון מ-1982 למחזמר המצליח שהתבסס על הקומיקס על היתומה הנמרצת אדומת השיער, שוכר דדי וורבאקס, המיליונר שאימץ את אנני, את הרדיו סיטי מיוזיק הול, בית הקולנוע הגדול בעולם, ומקרין לה את "הגברת עם הקמליות" מ-1936 בכיכובה של גרטה גרבו שביים ג'ורג' קיוקר. אנני, שנוכחת בהקרנה עם פטרונה, מזכירתו המאוהבת בו וסנדי, כלבה האהוב, נרדמת מול המסך שעליו מונצחים ייסוריה הרומנטיים של גיבורת הרומן של אלכסנדר דימא הבן. המלעיזים, שטענו שיוסטון היה הבחירה הלא נכונה לעיבוד המחזמר לסרט, אמרו שלמרות הירדמותה של אנני מול המסך הם היו מעדיפים שהסרט של קיוקר ימשיך וסרטו של יוסטון יורד מהמסך.

חבלה בית הקולנוע כמקור של אימה מופיע כמובן בסרט של אלפרד היצ'קוק. גיבור "חבלה", סרטו של היצ'קוק מ-1936 המבוסס על ספרו של ג'וזף קונרד "סוכן חשאי", הוא בעל בית קולנוע בלונדון, שנשוי לאמריקאית שאינה יודעת שבעלה הוא טרוריסט. באחת הסצינות המטרידות ביותר בכל מכלול היצירה של היצ'קוק שולח גיבור הסרט את אחיה הצעיר של אשתו למסור פצצה המוחבאת בקופסה של סרט. בגלל נסיבות המעכבות את נסיעתו ברכבת התחתית ליעד של משימתו, הפצצה מתפוצצת והילד נהרג. קרב היריות הסופי של הסרט מתרחש בבית הקולנוע ששייך לגיבור הסרט, ובמהלכו הדמויות שעל המסך מתערבבות בדמויות באולם, והקשר בין מציאות אמיתית למדומה מיטשטש לגמרי.

פעם הייתידוגמה מקומית מהעת האחרונה. עלילת סרטו של אבי נשר מתרחשת ברובה ב-1968. היא מציגה את סיפורו של אריק בן ה-15 שבחופשת הקיץ עובד כעוזר של שדכן, שמשרדו ממוקם בחיפה התחתית ליד בית קולנוע ששמו "כרמל גנים". בית הקולנוע, שניהלה משפחה של גמדים ניצולי שואה, מקרין בעיקר סרטים רומנטיים הודיים. הרומנטיקה הצבעונית המוצגת על הבד משתלבת בניצני הרומנטיקה שניבטים אצל גיבור הסרט במשך אותו קיץ.

אורי קליין

אולם ומלואו

בתי הקולנוע של תל אביב הם אבני דרך בהתפתחות האדריכלות הישראלית

את ההיסטוריה המפוארת של בתי הקולנוע התל-אביביים אפשר לקרוא גם כסדרה של אבני דרך בהתפתחות של האדריכלות הישראלית. הקולנוע התל-אביבי הראשון למשל - "ראינוע עדן" ברחוב לילנבלום בנוה צדק - הוקם כבר ב-1914 ומשמש דוגמה בולטת לסגנון האקלקטי ששלט אז בעיר, מעין מיזוג של מסורות בנייה אירופיות וערביות.

בעדן היו שני אולמות, 800 מושבים בכל אחד. בשנות ה-20 הוצגו בו סרטים הוליוודיים אילמים בליווי תזמורת. אחרי קום המדינה הוא התמחה בסרטים הודיים, מצריים וטורקיים, וב-1974 הופסקה פעילותו.

במקביל להתפתחותו של הסגנון האקלקטי בתל אביב, פנו כמה אדריכלים ממוצא אירופי לסגנון האר-דקו המקושט ששורשיו נעוצים בבלגיה וצרפת. הדוגמה הבולטת ביותר היא כמובן "מוגרבי" בתכנונו של יוסף ברלין מ-1930, שנהפך לאיקון עירוני ותרבותי ממדרגה ראשונה. מוגרבי נפגע קשות בשריפה באמצע שנות ה-80, וב-1989 הוא נהרס כליל לטובת מגרש חניה. אגב, שני בתי קולנוע אחרים שהוחלפו במגרשי חניה הם "אופיר" ברחוב גרוזנברג ו"אוריון" (או "אורלי") ברחוב מכבי.

כמה שנים אחר כך, הבאוהאוס והסגנון הבינלאומי החלו להשתלט על תל אביב. הדוגמאות הטובות ביותר נמצאות סביב כיכר דיזנגוף: קולנוע "אסתר" (שנהפך למלון "סינמה") וקולנוע "חן" שתיכנן אריה שרון ושופץ באחרונה. דוגמה בולטת אחרת לקולנוע בסגנון הבינלאומי הוא "אלנבי" (לשעבר "רימון").

את האבסטרקטיות הלבנה של הסגנון הבינלאומי החליף בשנות ה-50 וה-60 המודרניזם הברוטליסטי. קולנוע "תמר" למשל, שכן בתוך בניין סולל בונה ההיסטורי ברחוב אלנבי, שתיכננו האדריכלים דב כרמי ואריה שרון. לפני כשנה הבניין כולו נהרס לטובת מגדל מגורים יוקרתי. גם קולנוע "תל אביב" ברחוב פינסקר, שהוקם בשלהי שנות ה-50 כבית הקולנוע הגדול בעיר, עתיד להיהרס בקרוב לטובת מיזם מגורים.

נועם דביר

כתבות שאולי פספסתם

*#