אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ביאנקה אשל גרשוני, אמנית בזכות עצמה

היא אשתו לשעבר של האמן משה גרשוני, אמו של הצייר ארם גרשוני ואמנית בזכות עצמה, אבל רק עכשיו זוכה ביאנקה אשל גרשוני במלוא ההכרה המגיעה לה. הרבה יותר מכל הפרסים ושתי התערוכות החדשות, היא מתרגשת מכך שבנה השני, הצלם אורי גרשוני, יאצור תערוכה שלה, ומהמדיום החדש שגילתה: ציור במחשב

תגובות

"החיים שלי היו לא קלים, אבל אלוהים נתן לי מתנה גדולה והיא שאני יכולה ללכת לישון בלילה עם איזושהי מחשבה קטנה ובבוקר אני יכולה לקום מוקדם, להתיישב לעבוד ולהיות עסוקה בהרפתקאות", אומרת האמנית ביאנקה אשל גרשוני. "כמה אנשים יכולים להגיד שיש להם את זה?" היא אף מרגישה מפויסת עם שדה האמנות, לאחר שקיבלה בשנה שעברה הכרה על יצירתה עם זכייתה בפרס על מפעל חיים מטעם משרד התרבות.

"מה שמכתיב לי כל בוקר לקום ולהיכנס לחדר העבודה, זה שתמיד נדמה לי שהעבודה האולטימטיבית עוד לא יצאה, שהיא עדיין מחכה לי. שהבאה בטח תהיה הרבה יותר טובה", ממשיכה אשל גרשוני. כך, גם בגיל 78, לאחר שהציגה כמה תערוכות יחיד חשובות ועשרות תערוכות קבוצתיות וזכתה בפרסים, היא אינה חדלה מליצור.

מעיד על כך גם ביתה, שהיא גרה בו זה 45 שנה. ברחוב שקט ברעננה ניצב מבנה באהואוס בן שתי קומות. את הראשונה אשל גרשוני משכירה לאדריכל ואילו בקומה השנייה היא מתגוררת בדירת שלושה חדרים, שהצבעוניות והרב-גוניות חוגגות בה. עומס רב מאפיין את חדריה: מפסליה הגדולים - ספק קברים ספק במות שהציגה בתערוכתה החשובה במוזיאון תל אביב ב-1985 - דרך ציוריה התלויים על הקירות ועד לתכשיטים הנראים בכל פינה.

מרוב הפסלים והחפצים קשה לדמיין את אשל גרשוני יוצאת מחדר השינה ומפלסת את דרכה לחדר המשמש לה סטודיו. החדר קטנטן וגם היא מתקשה להבין כיצד הצליחה ליצור בו את עבודותיה הגדולות יותר. לא פעם הזכירו את הזיקה בין יצירתה לזו של האמנית לואיז בורז'ואה; מעניין לאן היתה מתפתחת אמנותה של אשל גרשוני לו היה באפשרותה להחזיק חלל עבודה בגודל מספק.

בסלון הגדול מונחים שידות ורהיטים עתיקים שנבחרו בקפידה, גדושים ספרים, תקליטים ושאר אוספים. עליהם ועל ארונות המטבח נחים אין-ספור כלים מקרמיקה, פורצלן, חרס וחומרים נוספים, שאספה וטיפחה במשך שנים. "היום", היא אומרת, "כבר קשה לי לטפס ולהסיר מהם אבק כל יום כמו פעם".

לאשל גרשוני נוכחות מרשימה ביותר. תמיד בשמלה רחבה, אסופת שיער ומטופחת, עונדת ענק על צווארה ולאוזניה עגילים מעשה ידיה. היא מזמינה אל שולחן האוכל, ספלי קפה ועוגה בידיה, אך על השולחן אין ולו חלקה פנויה אחת. יש שם כ-15 פסלים של ראשים בגודל טבעי, כל אחד מהם הוא דמות אחרת, כולם עשויים דאס. לצדם קבוצה של יותר מעשרה ראשים קטנים יותר, ברורים ומקושטים פחות. הקבוצה הראשונה מוצגת עתה בתערוכת הזוכים בפרסי משרד התרבות שנפתחה במוזיאון הרצליה בתחילת החודש. אשל גרשוני, שמציגה עכשיו גם תערוכת יחיד בגלריה העירונית ברעננה, התרגשה מאוד כשקיבלה את הפרס, אך לדבריה, מה שהכי מרגש אותה הוא שבנה, האמן אורי גרשוני, יאצור לה בנובמבר הקרוב תערוכה בגלריה עינגא בתל אביב, "סופיה" שמה. "גידלתי ילד שיהיה האוצר והצלם של האמא שלו וזה מחמם לי את הלב". שם התערוכה הוא שם עיר הולדתה של אשל גרשוני וכן מרמז לחוכמה ולשכינה. יוצגו בה מגוון של העבודות, החל בפסלים שעשתה עוד בעת לימודיה במכון אבני וכלה בעבודות חדשות.

מימין: תכשיט ונציאני, 1980; "אני ביקשתי רק שתהיה נמצא", 1984; ראש, 2008-2009

אף שראשי הדמויות מתייחסים לעבודות קודמות של אשל גרשוני, על התיאטרליות והגרוטסקה המאפיינות אותן, הם גם נקשרים לזמן רחוק בהרבה, ימי לימודיה, אז התאמנה בפיסול ראש פיגורטיבי. "אלה הן החברות שלי", היא מסבירה בקולה הדומיננטי ובמבטאה הבולגרי הכבד. "מצד אחד אמרתי לאורי שאני נורא שמחה שייקחו אותן כבר - הן עולות לי על העצבים, ואוכל לארח פה אנשים ולתת למישהו כוס קפה על השולחן, כי כרגע אין אפילו איפה לשבת, אך מצד שני, איך אני אשב פה בבוקר ואשתה קפה, לא יהיה לי עם מי לדבר".

עכבר במקום מכחול

זה שנים אשל גרשוני מתגוררת בגפה. את הבית קנתה עם בעלה לשעבר, האמן משה גרשוני, ושם גדלו שלושת ילדיה: הבכורה מנישואיה הראשונים, עתר, שעובדת כיום בבית האמנים בתל אביב וגם מטפלת בשיטת אלכסנדר, וארם ואורי, שניהם אמנים מצליחים כיום. מאז שהם אינם בבית, היא אומרת, היא מייצרת לעצמה חברים חדשים כדי שלא יהיה לה משעמם. "אני אוהבת מאוד את הבית. הבנים שלי נולדו פה וגדלו פה. היום לאורי קשה לבוא לפה, הוא אומר לי שזה לא בית מקבל כמו שהיה פעם וזה נכון. אני הפכתי את הבית לסטודיו".

לצד הראשים מוצגת בתערוכה בהרצליה גם סדרת ציורים חדשה שיצרה אשל גרשוני בתוכנת מחשב בסיסית. "אני נדלקתי בצורה שאת לא יכולה לתאר לעצמך", היא מספרת בגאווה. "יש לי 600 או 700 ציורי מחשב שעשיתי במשך כמעט שנתיים".

המפגש עם המחשב החל לדבריה מסיבות אקולוגיות: "במקום לשבת ולעשות סקיצות כל הזמן, ולצבור ערימה של ניירות שמי יודע כמה יערות היה צריך לחתוך בשבילה - חשבתי שאני יכולה לעשות סקיצות במחשב כמו ארכיטקטים ואחר כך למחוק. לא התכוונתי לעשות מזה אמנות. הבחור שלימד אותי לעבוד עם המחשב ניסה ללמד אותי גם פוטושופ, אך אני אמרתי לו 'עזוב אותי'. אני לא רוצה פטנטים, אני מציירת ב'צייר' עם העכבר, ואני אומר לך משהו: זה לא קל בכלל, הרבה יותר קשה ממכחול; אך בתמורה זה נותן איכות חדשה, אחרת".

בציורי המחשב, בסדרת הראשים החדשה ובסדרה של ציורי ראשים המופיעים בפורמט של ספר, שיוצג בתערוכה שיאצור לה בנה, ניכר הלך רוח מיוסר פחות וגם תקיף פחות מבעבר. האמנית מהנהנת בהסכמה ומסבירה כי זוהי התבגרות: "כשצעירים, הרבה יותר תוקפניים. זה תהליך, אני לא יכולה להגיד מתי זה קרה. מאוד התרככתי במשך השנים".

אם מביטים לאחור וסוקרים את המהלכים האמנותיים של אשל גרשוני, עוד מימיה כתלמידה באבני, דרך עיסוקה בצורפות מבלי שלמדה, שובה לפיסול בשנות ה-80 והשימוש הייחודי שלה במנעד חומרים רחב ואף סותר - אפשר להבין איזה שריון היתה צריכה לפתח אמנית מסוגה; הן אל מול שדה העיצוב והצורפות, הן אל מול זירת האמנות, ולא פחות מכך - אל מול בעלה לשעבר האמן גרשוני וחבריהם הקרובים, שפנו לאמנות קונצפטואלית.

"החיים הם לא פיקניק", אומרת אשל גרשוני בטון אמהי רחמני וקשוח גם יחד. כשהיא מדברת על קשיים היא מתכוונת למות בעלה הראשון, לפרידה מבעלה השני ולהשלכות של שני האירועים על חייה. אם כי שניהם, בדרכים שונות, דחפו אותה אל האמנות.

היא נולדה ב-1932 בבירת בולגריה, ואף שעלתה לישראל בהיותה בת 7, הזיכרון החזותי מסופיה מלווה אותה ביצירתה; הן בחומרים ובשפה העשירה והצבעונית שבאה לידי ביטוי בשימוש בזהב, באבני חן ובחומרים יקרים, הן בזיקה לכנסיות הפרבוסלביות ולמוטיבים נוצריים שנחקקו בה בטיוליה עם אביה בימי ראשון, כגון הנוכחות הדרמטית של הצלב והצלוב בעבודותיה.

בתחילת 1939 עלתה משפחתה לאוריינט אקספרס, הרכבת היוקרתית שחצתה את אירופה אל תוך הלבנט. "יש לי עוד הרעש באוזניים של הגלגלים והניחוחות של הנסיעה", היא אומרת. בעזרת קשרי עבודה של אביה, שהיה בעליו של מפעל צמר לסריגים, זכתה המשפחה לקבלת פנים חמה והשתכנה בדירה ברחוב מנדלי מוכר ספרים בתל אביב. עם זאת, העלייה וההתאקלמות בפלשתינה אז היו מורכבות: "הייתי עולה חדשה מצחיקה כזו, לבושה בחצאית סקוטית, בגרביים עם פונפונים וכובע וככה שלחו אותי גם לבית ספר. תארי לעצמך. ובבית ספר החליפו את השם ללבנה. שם של פרה הדביקו לי", היא מספרת בכעס. בעידודו של בעלה הראשון, הטייס משה אשל, שבה אל שמה המקורי ואף איימה על משרד הפנים בתביעה עד שהסכימו להחליף בחזרה את שמה בתעודת הזהות.

משפחת גרשוני. משמאל: משה, ארם ואורי (תצלומים: טלי שני, דודו בכר ואורי גרשוני)

אשל גרשוני מספרת כי כל מאווייה בשנות נעוריה היו להשתייך, להיות צברית, ועל כך שילמה במחיר הזהות הבולגרית. "הורי לא ידעו עברית היטב, בטח לא קרוא וכתוב, לא היה לנו בבית תנ"ך גורדון וכל מיני דברים שלצברים היו, וכל מה שלא היה בבית השלמתי בחוץ. סך הכל פיספסתי הרבה דברים במקום ללכת ולחפש את הפולקלור הבולגרי, שהיה בעיקר ביפו. אני התכחשתי לזה. היום אני מכה על חטא".

אף שלדבריה, כל יצירתה נשענת על האוטוביוגרפיה שלה, היא אינה מעוניינת לדבר בגלוי על חייה האישיים, אבל כל כמה משפטים היא מזכירה אחד מילדיה או בעליה. נראה שכך הדבר כשהחיים והיצירה כרוכים זה בזה.

בעלה הראשון נהרג בהתרסקות מטוס בזמן מבצע קדש לאחר חמש שנים של נישואים ואהבה סוחפת, "כזו שהשטן התקנא בה" אמרה פעם בראיון למוסף "הארץ". היא נשארה עם בתה עתר שהיתה אז בת שנתיים. "זה היה כל כך קשה, הייתי כל כך צעירה ואם לא היתה לי עתרי לא היה לי שום רצון להישאר. למרות שגם היה קשה לי לגדל אותה עם העצבות שלי, לשיר לה שירים. היא החזיקה אותי בחיים", מספרת אשל גרשוני בעצבות, אך מיד מתעשתת ומתמלאת חום. "היום היא החברה הכי טובה שלי. הרבה דרך צער, כאב ודברים שעברנו, אבל כשהצלחנו להתגבר על זה קרה לנו משהו טוב".

כשהייתה בת 33 והתגוררה עם בתה בבית אמה, נרשמה ללימודי פיסול במכון אבני בתל אביב ולמדה אצל דב פייגין, משה שטרנשוס ואחרים. "לא רציתי להיות מזכירה או מורה, רציתי להיות אמנית כבר מגיל צעיר. רציתי שזה יהיה המקצוע שלי וידעתי שאם אני לא אעשה את זה למקצוע, זה לעולם לא יהיה רציני אלא יישאר כתחביב, כריפוי בעיסוק".

כבר באבני סומנה כעוף מוזר מבחינה אמנותית, מסרבת לקבל את צו השעה ואת הלך הרוח האמנותי שמוריה ניסו להנחיל. היא מספרת שפייגין "היה מורה שלי לחיים, אך מעולם לא הלכתי אחריו בפיסול. הוא היה מבלבל לי את המוח ואומר לי, 'ביאנקה, לא לסגנן כל כך. תשימי חומר ותשאירי אותו שהוא ינשום'. היה לי קשה להיות תלמידה", היא מודה. "מאוד קשה לי כשמישהו אומר לי מה לעשות, אני משתדלת להקשיב אבל זה לא עובד. אני חייבת לעשות הכל בדרך שלי". כשפייגין ניסה לדחוף אותה לכיוון הפיסול המופשט שהחל לצבור תאוצה אז, היא התעקשה על הפיגורטיבי: "רציתי לפסל חתול, סוס או כל דבר אחר. אני צריכה פנים. כל האבסטרקט הזה לא דיבר אלי ואי אפשר היה להזיז אותי. שטרנשוס, שהיה פסל מתוסכל, היה מתנחם מנגיעה בעבודות של תלמידים. הוא היה לוקח את הפסל, אומר 'בואי אני אראה לך' ומוריד פה ומוריד שם. אני הסתכלתי על מה שהוא עשה ואמרתי לעצמי - זה לא אני. כך פיתחתי שיטה, שכשהוא לא היה מסתכל הייתי נותנת מכה קטנה ומפילה את העבודה. 'אוי משה, תראה מה קרה, נפלה העבודה, עכשיו אני יודעת מה אמרת ואני אתחיל מחדש' וככה הייתי חוזרת לסורי".

בתום שלוש שנים של לימודי פיסול הכירה את גרשוני, שהיה צעיר ממנה ורק החל את לימודיו. בעקבות ההיכרות והאהבה שפרחה בין השניים היא המשיכה ללמוד ציור עוד שלוש שנים רק כדי להישאר בסביבתו. השניים נישאו, ולצערה של אשל גרשוני, שהיתה נטועה בתל אביב, עברו לבית ברעננה כדי להיות בקרבת המטעים של משפחת גרשוני.

לאחר שהתוודעה אצל חברה לאפשרות לעבוד במתכות רכות, החלה ליצור לעצמה תכשיטים, "רק בשביל להתקשט", היא מסבירה. בספר "ויהי במראת הכסף" (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2007) שכתב מרדכי גלדמן על מכלול יצירתה הוא כותב כי היא "יצרה את תכשיטיה הראשונים כדי לעונדם על גופה שלה ולשמש במעין מיצג. כמו אמנות הגוף, תכשיטיה נועדו לא רק לקישוט אלא גם ליצירה עצמית כדמות מיוחדת במינה - כאמן סובייקטיבי וארכיטיפי כאחד". גלדמן גם מצא בהם סממנים רבים העתידים להופיע ביצירותיה הגדולות יותר.

"גמרתי את המכון והחלטתי שאני עושה רק תכשיטים", מספרת אשל גרשוני. "אז התחיל הפיסול הגדול עם אנתוני קארו, הנרי מור וכל הברזלים הכבדים האלה, ראיתי שאני לא בנויה להתעסק עם השרירים ולקחת אסיסטנטים ולחלוש על שטחים ענקיים. אז לא עלה בדעתי שג'קומטי עשה דברים קטנים כאלה. אמרתי לעצמי שאם אני יוצאת מנקודת מוצא אמנותית אז זה יספק אותי. התחלתי להכניס ליצירת התכשיטים סיפורי אגדה ומיתוסים".

תכשיטיה היוצאי דופן היו יצירתיים ויצריים ועוררו תשומת לב רבה. בעולם העיצוב והצורפות השתאו מגודלם ומהשילובים הנועזים של "גבוה" (זהב וכסף) עם "נמוך" (נוצות, פלסטיק וכן הלאה). בתוך זמן קצר היא אף הצליחה להתפרנס מהם, הציגה בתערוכות חשובות בישראל ומחוצה לה, השתתפה בתחרויות בעולם ואף זכתה בפרסים (מדליית זהב בתערוכה בינלאומית במינכן ב-1971, פרסים ראשונים בתחרויות לעיצוב מטעם מכון היצוא בשנות ה-60 וה-70). בשנת 1977 אף הציגה תערוכת יחיד במוזיאון ישראל, שאצר יונה פישר. "הדיאלוג אתו היה פנטסטי", היא מספרת. "אני רציתי לעשות מהתערוכה מיצב עם פוחלצים ועליהם לשים את התכשיטים ואז הוא אמר לי, 'ביאנקה, התכשיטים שלך, אך התערוכה שלי. תשבי בשקט'. אבל על יונה אפשר לסמוך כשהוא אומר דבר כזה".

על הייחוד של יצירתה לעומת עבודת צורפות רגילה היא אומרת: "כששמים תכשיט שלי על השולחן יש לו נוכחות, לא צריך לענוד אותו. עם זאת, אפשר לענוד אותו וגם זה חשוב לי". בד בבד היא מודעת לנוכחות החזקה ולפעמים מטרידה של תכשיטיה. "צריך בן-אדם עם אישיות מאוד דומיננטית כדי שיסכים לשים על עצמו תכשיט כזה. סוזי אבן אמרה לי שבכל פעם שהיא הסתובבה עם אבא אבן כשהיא עונדת תכשיט, אנשים הסתכלו לה על החזה. 'זה בגללך', היא אמרה לי. אני עניתי לה, 'לא, זה בגללך. כי יש לך אישיות שיכולה לשאת את זה'".

טכניקת האסמבלאז' שהופיעה בתכשיטים בלטה גם בפסליה והתקיימה בזיקה ליצירתו של יגאל תומרקין באותן שנים, אם כי באורח שונה בתכלית, וכן לזו של הפסל המנוח איקה בראון; גם הוא וגם אשל גרשוני נהגו להשתמש בבובות בעבודותיהם, אם כי בראון נהג לצבוע אותן בשחור.

בתחילת שנות ה-80 גילה משה גרשוני שהוא נמשך לגברים ועזב את הבית ברעננה. אשל גרשוני נשארה וגידלה את הילדים. הפגיעה ועוגמת הנפש היו קשות מנשוא והובילו למשבר עמוק נוסף בחייה. "הוא העיר הר געש כבוי", כתב גלדמן והוסיף: "מהר הגעש שהתעורר, ביאנקה אשל גרשוני נולדה מחדש כאמנית עזת ביטוי".

הצעקה קיבלה ביטוי בדמות התערוכה הגדולה שהוצגה במוזיאון תל אביב ב-85', לאחר תהליך עבודה של כמה שנים. בתערוכה זו, שאצרה שרה בריטברג סמל, הציגה אשל גרשוני במות ופסלים שנדמו כמעין סרקופגים. העבודות הדרמטיות היו עמוסות פרטים שהעידו על עלילה מורכבת. צעצועים, בובות, פרחים ופרפרים שהופיעו עוד קודם לכן ביצירותיה הוצגו מגואלים בדם בתערוכה זו. העבודות שאבו השראה מתולדות האמנות וממוטיבים נוצריים. ברובן שובצו דיוקנאות מצולמים של האמנית ובעלה לשעבר כשצלב מעטר את מצחם.

"זו היתה תקופה קשה מאוד בחיי והתערוכה איפשרה לי להוציא את כל הפיח החוצה ולהישאר נקייה מבפנים", אומרת אשל גרשוני. "הייתי אמיצה, אולי הראשונה לצאת מהארון באיזשהו מובן, הראשונה ששמה את הדברים על השולחן ואומרת: הנה. זה הכאב שלי, רבותי - תסתכלו כי כואב לי".

האוצרת דליה מנור, שהציעה את מועמדותה של אשל גרשוני לפרס למפעל חיים, כתבה בנימוקיה: "העניין באמנות נשים ובמלאכת יד כאחד ממאפייני היצירה הנשית, הפתיחות לאמנות בעלת היבטים ביוגרפיים, החזרה לנרטיביות, לחומריות, לרגש, וכמובן, ערבוב התחומים וחציית הגבולות שמאפיינים מגמות פוסטגמודרניות - זה היה הרקע לתערוכת היחיד שלה במוזיאון תל אביב בשנת 1985 שהעלתה אותה לקדמת הבמה".

איך הרגשת עם החשיפה?

"היה קשה אך לא חששתי. לא היתה לי ברירה. יש אנשים שהם נידונים. היה צורך להוציא את הדברים החוצה, והכי קל כשאני מפסלת, יותר מדיבור, יותר מכתיבה, יותר מהכל. פעם הרופאה שלי ביקשה לראות מה אני עושה וכשהראיתי לה היא כמעט התעלפה ואמרה לי: 'אבל ביאנקה, את נראית לגמרי נורמלי, זה מה שיש לך בפנים?' עם זאת, אני חושבת שאם רק הייתי מספרת על כאב הבטן הפרטי שלי זה לא היה מעניין. מה שמעניין היה הטרנספורמציה הזאת שנעשית לדברים בשפה של אמנות. זה הופך להיות אוניברסלי, פרוטוטיפ לכאב ושאר בעיות שהעליתי שם".

נדמה כי מתחילת דרכך כיוצרת המוות אינו נפקד מיצירתך. גם היום. מה היחס שלך אליו?

"תראי, המוות הוא על יד החיים. בגיל כל כך צעיר נפגשתי עם המוות, האיש הכי יקר לי בעולם הלך. עד היום יש לי החסך הזה, ושעתרי לא הספיקה להכיר את האבא הנהדר שלה. היו לנו תוכניות ל-45 שנה קדימה, כל זה ביום אחד ברגע מסוים ירד לטמיון.

"היום אני בקושי מתכננת את יום המחר. אף אחד לא נותן לי עירבונות. אני יודעת היום שהחיים נגמרים ביעף. קובי (הראל, פסל שטבע לאחרונה, אע"א) הלך להתרחץ ולא חזר. עם הגיל זה נהיה יותר חריף, עומד לידי. אבל אני לא אתנגד. אני כל הזמן מכינה את עצמי לקראת זה שזה ייגמר. תמיד אמרתי שיבוא מלאך המוות הזה ואני צריכה להתיידד אתו, שייקח אותי בחסד, שייקח אותי בשלום, שאני לא אתנגד ואלחם. אני מוכרחה להשלים עם כך שזה דרך העולם. כל אחד וכמה שהוקצב לו. מובן שזה מופיע בעבודות".

בתערוכה בגלריה העירונית ברעננה מוצגים ציורים שיצרה מסוף שנות ה-80 ועד היום. רובם מעין דיוקנאות עצמיים: המעטפת נראית צעירה ויפה כפי שהיתה לפני שנים אך המבט בוגר, מלנכולי אך שלם כמו היום. "אורי היה פה וראה את אחד הציורים, אני אמרתי לו שזה אוטו-פורטרט והוא אמר לי, 'אמא, את היית מתה להיראות ככה'. אז אמרתי לו, 'אורי, אני בדימוי העצמי שלי רואה את עצמי ככה'. זה שהתבגרתי היום לא משנה את זה שמבפנים אני מרגישה ככה".

מלכה בלי ממלכה

בתערוכת היחיד של ארם גרשוני במוזיאון תל אביב, לפני פחות משנה, בלט דיוקן אמו, "ביאנקה", 2007-2008. בציור של בנה, לבושה בבגד ארגמן, נראתה אשל גרשוני כמלכה מנושלת, יושבת ליד קיר מתקלף ומאחוריה דלת בעלת ידית פלסטיק. על לוח לבה, בציור, מונח תכשיט גדול שיצרה.

                       ארם גרשוני, "ביאנקה", 2008-2007

הדימוי של מלכה בלי ממלכה, של אם גדולה ששבטה אינו סביבה, מתאים גם למעמדה של אשל גרשוני בעולם האמנות. אף על פי שמבחינות רבות היא מאמהות האמנות הפמיניסטית הישראלית, סמל של חציית הגבולות בין התכשיטנות, הנחשבת לאומנות, לבין האמנות - עד לאחרונה היא לא קיבלה הכרה נרחבת. זכייתה בפרס על מפעל חיים עשויה לשוב ולהאיר את יצירתה, שגם אחרי תערוכת היחיד המרכזית בקריירה שלה, במוזיאון תל אביב ב-1985, נשארה בבחינת אי בעולם האמנות המקומי.

השפה של אשל גרשוני מורכבת מתערובת מרתקת של דימויים של גוף אדם, חיות, צמחים, פרחים וסמלים דתיים, בעיקר נוצריים אך לא רק כאלה; התייחסות נרחבת לטקסי מאגיה בתרבויות שונות, מעגלי חיים ומוות, זיכרונות קולקטיביים קמאיים וזיכרונות אישיים, חרדות ופחדים. בעבודותיה המוקדמות היא יצקה את התכנים לאובייקטים לא גדולים שניתן היה לשייך לתחום התכשיטנות; הם אכן היו כאלה, אך לא במובן העכשווי הרווח אלא במובן האנתרופולוגי המוקדם של התכשיט כמגן, קמע, אביזר רוחני.

ייתכן שטוב היה לולא כינתה היא וכינו אחרים את העבודות המוקדמות תכשיטים, כי כך הן נחשבו בהכרח לאומנות. לימים החלה אשל גרשוני ביצירת מיצבים עשירים עד אימה, העולים על גדותיהם בפרטים, ללא מורא מהגודש וללא חשש מקיטש. העיסוק שלה בהוויה של נשיות לא מרוסנת, מתריסה וכואבת, עד היום אין שני לו באמנות הישראלית. מאחר שתערוכתה באמצע שנות ה-80 הוצגה במקביל לצמיחת עניין בינלאומי נרחב ביצירתה של פרידה קאלו המקסיקאית, נעשו בהכרח השוואות אליה, אם כי עבודות של אשל גרשוני מתייחסות גם לאמנים דאדאיסטים וסוריאליסטים כמו אנדרה ברטון, האנה הוך, ראול האוסמן וסלבדור דאלי. בארץ מעניין לחשוב על יצירתה בהקשר העבודות של מיכאל דרוקס משנות ה-60 ומשנות ה-70 המוקדמות, אף כי אלה של אשל גרשוני אפלות בהרבה.

בשנים האחרונות יש כמה אמנים ובעיקר אמניות שאפשר לראות ביצירתן הדים מאוחרים לעבודתה המתמשכת של אשל גרשוני, ביניהן אדוה דרורי, קרן שפילשר ורקפת וינר עומר.

סמדר שפי

*#